מועדון הספר הרע

לפני כמה ימים קראתי טור של שהם סמיט, סופרת ומתרגמת, אשר התוודתה על הקושי שלה לגרום לבתה הבכורה לקרוא ספרים. בשביל להגיע בכלל למצב שבו נשקלת קריאת ספר, נדרשת סמיט להימנע מכל המלצה או עידוד, כי ברור שספר שאמא אוהבת הוא ספר משעמם. בתכסיס חביב הצליחה סמיט לעניין את בתה בספר מסוים על ידי כך שפשוט הניחה אותו על השולחן ואמרה לבתה "אין לי כוח לקרוא אותו, תציצי ורק תגידי לי אם הוא טוב או לא". הבת הסתערה על המשימה בחדווה, ואפילו ביקשה את הספר הבא בסדרה.
למקרה של סמיט היה סוף טוב. לצערי, כמוכרת ספרים לשעבר, כקוראת ללא הפסקה מגן חובה וגם כאחות בכורה לשני אחים אינטליגנטים להפליא שאינם קוראים ספרים כלל, אני יודעת שברוב המקרים ההימנעות מקריאה פשוט נמשכת, לפעמים כל החיים.

האמת, אין הרבה סיבות להתפלא: אם לא הייתי מתאהבת בספרים בשלב מוקדם כל כך בחיי, סביר להניח שגם אני הייתי הופכת לאחת כזו, שמתענה מול הדף. למה? כי בשנות בית הספר היסודי לא מצאתי סביבי כמעט אף מורה שהיה אוהב ספר אמיתי. ואם היה, שמר את העדפותיו לעצמו, הספרים שהומלצו לנו היו לא מאוד מעניינים, בלשון המעטה. תאמינו לי, אשכרה קראתי אותם.

אולי זו גם שיטת הלימודים "השפה כמכלול", שיובאה מארצות הברית בשנות השמונים והוכתרה כאחד הכישלונות הצורבים של מערכת החינוך הישראלית. "השפה כמכלול" הניחה אחריה דור של חצי אנאלפבתים: כותבים בשגיאות כי אחד מיסודות השיטה הוא לא לתקן לילדים את שגיאות הכתיב, וטועים בקריאה בקול (אבל זוכרים בעל פה קטעים שלמים מסדרת הטלוויזיה "בלי סודות", ששימשה חלק משיטת הלימוד. חשוב, לא?). שום דבר ב"מה? איך אפשר לקרוא את זה? אהההה, אגס נשאר אגס" (תשאלו מישהו שנולד באייטיז, הוא יסביר לכם) לא רמז לנו שיש עולם נפלא כל כך מאחורי משחקי האותיות הטיפשיים וחוברות העבודה האידיוטיות.

למזלי, השיטה נוסתה עליי בזמן שכבר ידעתי לקרוא ולכתוב, ואולי לכן לא הזיקה לי. בדיעבד, כמו הרבה אוהבי קריאה, אפשר לומר גם עליי שאני קוראת למרות בית הספר. על המראה בחדר שלי מודבק ציטוט של מארק טוויין, שניסח זאת טוב מכולם: "מעולם לא נתתי לבית הספר לחבל בהשכלתי".

שבוע הספר. תנו צ'אנס לספרים טובים (למצולמים אין קשר לכתבה)

ובכל זאת, היו כמה מקרים משונים של ספרים שהצליחו לחדור את חומת השנאה לקריאה ששררה בבית הספר היסודי (ועברתי שלושה, אז אפשר להגדיר זאת כסקר שוק). שני ספרים שעברו מיד ליד וצברו חתימות השאלה בקצב מסחרר (טוב, אצל הבנות, בכל אופן. הבנים לא קראו, נקודה). אחד מהם היה "פרחים בעליית הגג" של הסופרת האמריקנית ו.ס. אנדרוז.

הספר מתחיל במשפחה אוהבת של זוג הורים לנער בן 14, אחותו בת ה-12 ושני תאומים בני ארבע, בן ובת בשם קורי וקארי. הם חיים באושר עד שיום אחד האב נהרג בתאונה. זמן קצר לאחר מכן מגיעה בשורה ממשפחת האם, שניתקה עמה את הקשרים ונישלה אותה מהירושה לפני שנים, כשנישאה לבעלה. האם אורזת את חפציה וילדיה, והם עוברים לאחוזת הפאר של סבא וסבתא משום שסבא הנוטה למות הבטיח להחזיר אותם לצוואה בעקבות מות האב, שהיה סלע המחלוקת.

בינתיים, כדי לא להפריע לו או לגרום לו לשנות את דעתו, משכנות האם והסבתא את ארבעת הילדים בעליית גג, ומבטיחות שבקרוב, אחרי שסבא ילך לעולמו, הם ירדו לחיות בבית הגדול ברווחה ושמחה.
עד כאן אופרת סבון מצויה, ומכאן הופכת העלילה לרצף זוועות שאפילו אוליבר טוויסט, ללא ספק אחד הילדים האומללים בתולדות הספרות, היה נחרד מהן.

האם המסורה חדלה לבקר את הילדים, והם נותרים בעליית הגג, נתונים לאימת הסבתא האדוקה והמרושעת, שמספקת להם מעט מזון מדי פעם. הזמן חולף, הילדים גדלים, ובתוך ניסיונותיהם לשמור על השפיות ולהקנות לתאומים הקטנים יכולות בסיסיות כמו קריאה וכתיבה, מתרחש גילוי עריות בין האח והאחות הגדולים, שגיל ההתבגרות והבידוד מהעולם מעוותים אותם נפשית.

בהמשך מגיעות סצנות כמו התעללות פיזית מצד הסבתא, והשיא הוא שאחד התאומים, אשר סובל ממחלה ממושכת, מת בייסורים והאחים הנותרים מבינים שהמקור למחלתו היה רעל עכברים שסבתם פיזרה על עוגיות שהביאה להם בקביעות. לבסוף הם נחלצים משם, ואז מסתבר להם שהסבא מת לפני שנים, שהאמא לקחה את הירושה ונעלמה עם בעל חדש, ויותר מכך, שהם עצמם תוצאה של גילוי עריות בין אמם לאביהם, שהיו קרובי משפחה. הם עוזבים את האחוזה האיומה ונגררים לעוד שלושה ספרי המשך של זוועות, גילוי עריות (כן, גם הצאצאים שלהם ממשיכים את המסורת) ורצח.

לפני כמה ימים שאלתי את חברותיי בפייסבוק אילו ספרי פולחן ליוו את ילדותן המאוחרת. "פרחים בעליית הגג" הייתה התשובה הנפוצה ביותר, ומיד אחריה הספר "שבט דב המערות" (מעין ניסיון לתאר את תחילת האנושות באמצעות נערה המתבגרת בתקופה הניאנדרטלית וצוברת חוויות כמו אונס, היריון לא רצוי ונידוי מהשבט).

כמה מהמשיבות ציינו גם ספרים העוסקים בשואה, בעיקר כאלו שנכתבו על ידי ק.צטניק, ונחשבו אסורים או "לא לגילך". אבל בניגוד לספרי שואה, "פרחים בעליית הגג" היה ספר לגיטימי, כזה שאין שום בעיה לבקש אותו מהספרנית בבית הספר. ההורים והמורים ראו אותנו קוראות אותו בשקיקה, מעבירות אותו בינינו – וכלום.

כנראה אף אחד לא קרא את הספר הזה בעצמו, אחרת אי-אפשר להסביר את העובדה שגוש הזוועות האמריקני הזה הגיע לכל כך הרבה בנות כמוני, תלמידות כיתה ה'-ו' משנות השמונים ואילך. עכשיו לכו תנסו להפחיד אותנו עם מה שהולך באינטרנט.

קשה מאוד לגרום לשונאי ספרים (כן, שמעתי אותם הרבה בחנות, רוטנים בקול מתחלף של גיל ההתבגרות, "אני ששששששונא/ ת ספרים!") לקחת ספר ליד ולקרוא. אני רואה גם את הבחירות של מפעלים מבורכים לכאורה כמו "מצעד הספרים" של משרד החינוך – בחירות יבשות, פדגוגיות, סלט דל שומן, ציונות בשקל במסווה רומן רומנטי, שוב ושוב אותן סופרות שמחברות לפי משקל עלילות נעורים זולות על רקע אירועים היסטוריים של עם ישראל.

ולבנים? ספרים על חבר'ה וכדורגל. לא יודעת מה אתכם, אבל "האסופית" עדיין נפלא. ואריך קסטנר, מה אתו? ואם רוצים ללמוד על שוני והגירה, מה עם "גבעת האירוסים השחורים"? תאמינו לי, אם הם ירצו ספרים גרועים הם כבר יגלו אותם לבד, מפה לאוזן. תנו להם צ'אנס למשהו אחר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.8.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s