פרסומים מטרידים

נכנעתי. אחרי אין-ספור טורים, כתבות, אייטמים ואזכורים בכל כלי תקשורת אפשרי צפיתי בעונה הראשונה של "מד מן‭.“‬ נכון, הסדרה הגיעה כבר לעונתה הרביעית, אבל למי אכפת.

מד מן

ועד לפני יומיים הייתי הבחורה האחרונה במדינה שלא ידעה מי זה דון דרייפר, ועכשיו אני כבר יודעת (לצערי הרב) מי זו ג‘ואן הולוויי.
אוי, כריסטינה הנדריקס, הלוואי שידרוס אותי אוטובוס בכל פעם שאת מפציעה על המסך. שום דבר אחר לא ייתן ביטוי ראוי יותר לכאב הפיזי שאני חשה כשהיא מופיעה בפריים בהבעת פנים ערמומית, מטלטלת את גופה היפהפה והעולה על גדותיו בשמלה סגולה עם פריפת צווארון ורודה.

אבל נניח רגע בצד את הדימוי העצמי הנמוך ואת רגשי הנחיתות שלי: המסקנה הנחרצת שהגעתי אליה מהצפייה בסדרה היא שבעצם, לא הרבה השתנה מאז. אי-שם בתחילת שנות האלפיים עבדתי במשרד פרסום. שניים, למעשה. שלוש שנים חייתי בתוך עולם שסבב כולו סביב תמונות מעובדות במחשב, הזמנת משלוחי אוכל וניסיונות להמציא מילים מחמיאות לתיאור מכוניות. סקס לא היה שם.
עשן, לעומת זאת, היה בשפע. שולחן ביליארד ניצב בכניסה, ובכל רגע פנוי היינו מזנקים אליו, לקרוע את הלבד הירוק בחבטות ישירות. זו הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי, שאליה התקבלתי בלי שום ניסיון בפרסום – רק עם חוצפה ודף אחד שתלשתי מגיליון "בלייזר‭,“‬ שבו כתבתי אז.

אפשר לומר שהיה לי מזל. אנשים אחרים בגילי הזיעו על הגשת פרזנטציות במכללות לפרסום ותקשורת, רדפו ברחוב אחרי פרסומאים כשהם מנסים לדחוף להם תיק עבודות, ואני? לא פקידה או מזכירה, לא עוזרת מפיקה: אני הייתי קופירייטרית.

לא לכולם היה קל לקבל את זה. מחלקת הקריאייטיב (האחראית על יצירת התוכן המילולי והעיצובי) הייתה מורכבת משתי נשים: ארט דיירקטורית אחת ואני. כל השאר – מעצבים, קופירייטרים, מנהלי קריאייטיב – היו גברים. גברים מנוסים, עם רקורד של שנים בתחום, ולכמה מהם לא ממש התאימה המחשבה שהם ואני מועסקים תחת אותה הגדרת תפקיד. לא כולם היו כאלה – הארט דיירקטור שחלקתי אתו משרד היה גבר מקסים ומצחיק במיוחד, שהשעות שביליתי במחיצתו לימדו אותי כל מה שאני יודעת על סנוקר. אבל היו כאלה שראו בי עוול שנגרם להם, טעות בשיבוץ. אז הם ניסו לתקן אותה.

העובדות היבשות שיחקו לרעתי: הייתי בת ‭,21‬ חסרת ניסיון בתחום. אבל מה שבהתחלה היה נראה כמו משחק "ותיקים-וצעירים“ שגרתי של מקום עבודה, משהו שכולם עוברים, קיבל די מהר גוון ברור מאוד: את לא שייכת לכאן כי את נקבה. אחד מהקולגות שלי, רווק בן ארבעים, היה חכם וזריז – שנינו התקבלנו למשרד ביחד, וכבר בימינו הראשונים בעבודה הוא החל לכנות אותי "ילדונת‭,“‬ במיוחד בישיבות צוות.
זה עבד כמו שמן קיק – כולם התחילו לקרוא לי ככה. הבוס, הסגן של הבוס. ועכשיו תעמדי ותציגי את הרעיונות שלך ברצינות לאנשים האלה. הם לא היו מרושעים – הם פשוט שחו עם הזרם, לא עלה בדעתם לרגע שאם הייתי בחור, אפילו בלי ניסיון בכלל, הם היו קוראים לי "אחי“ או "גבר‭.“‬ כמו שהם תמיד קראו אחד לשני, בלי להתייחס לפער השנים והניסיון ביניהם.

כשאת "הילדונת“ קל למדר אותך מדברים חשובים. קל לשכוח אותך כשמזמנים את כולם לישיבה דחופה, קל להשמיט את שמך מרשימת האנשים שאמורים להמציא קונספט למותג בירה חדש. קל הרבה יותר מאשר אם היו קוראים לך בשם שלך. לכולם היו שמות – רונן ושלומי ואסף ומיכאל וגיא.
לי לא הייתה הפריבילגיה הזו. והכי נורא, שמצבי היה טוב מאוד ביחס למה ששמעתי על משרדי פרסום אחרים. באחד מהם, סיפרו לי עובדים לשעבר, נוהגים השותפים ובעלי המשרד לזמן את הבנות ללשכתם במילים "תביאי את הכ•ס שלך לפה‭,“‬ ומתבלים את השיחה בפנינים כמו "אני יכול להריח שאת מיוחמת‭.“‬

אותו משרד, אגב, אחראי בקביעות לקמפיינים רעים שמציגים נשים במגוון סיטואציות פורנוגרפיות. ובכל זאת, לא רק שהמשרד עודו פעיל, ועסקים שונים ממשיכים להשתמש בשירותיו (כי זו ערובה בטוחה לשערורייה תקשורתית שתיצור תשומת לב למותג).

''מאד מן'' זוכה באמי.

בחיפוש ב“גוגל‭,“‬ חושף העוולות הגדול, מתברר שבשום מקום ברשת הישראלית לא מתוארים, ולו בקיצור, מעלליהם של בעליו. אולי טוקבק בשולי כתבה, לא יותר. נשים מסוגלות לקום כנגד שר בממשלה ונשיא מדינה – אבל בעולם הפרסום העסקים כרגיל.
כמובן שלא כולם כאלה – אבל המצב שכולם יודעים על זה ושותקים בלתי נתפס. המשרד ההוא אמנם יוצא דופן בדרך הבוטה שבה הוא משפיל את העובדות בו, אבל קוטנה וצפיפותה של תעשיית הפרסום הופכת את כולם בעצם לשותפים לפשע.

כמה חודשים לפני שהתחלתי לעבוד בפרסום, כשעדיין גרתי אצל ההורים, מצאתי לי ג‘וב מביך למדי של זמרת+גיטרה בפאב המקומי. לא ניכנס עכשיו לתחושת הבושה והכישלון שעוברים בך כשאת מנגנת ושרה לקהל שלם שמתאמץ להגביר את קולו כך שתיבלעי ברעש הכללי, וגם לא לעובדה שמעולם לא קיבלתי כסף על ההופעות ההן (לא הייתי יחידה – בעלת הפאב התחמקה מתשלום למלצרים ולספקים באותה אדיקות והתמדה‭.(‬

ערב אחד, אחרי שרוב הלקוחות כבר הלכו, ירדתי מהבמה הקטנטונת והתיישבתי עם כמה חבר‘ה מסביב לשולחן. כמו בהרבה מקרים, גם הפעם הייתי הכי צעירה מבין הנוכחים.
אני לא זוכרת מי הייתה האישיות הידועה שהואשמה באותם ימים בהטרדה מינית, אבל השיחה התגלגלה כמו מעצמה לנושא. כמה מהגברים (משכילים, בוגרים, חלקם אבות לבנות) הסכימו ביניהם שאם מישהו היה מטריד את הבת שלהם הם כבר היו מפרקים לו את הצורה.
שאלתי: "בנות כמה הילדות‭“?‬ אמרו לי: ‭.“19 ,16 ,14"‬ אמרתי: "אז כבר הטרידו אותן. ויותר מפעם אחת. אתם פשוט לא יודעים‭.“‬ הם נחנקו מעל כוס הבירה: "לא יכול להיות‭.“‬ הסברתי להם שמישהו, מתישהו, כבר פגע בבנות שלהם. גם אם לא פיזית, תודה לאל, אז מילולית. נהג גס רוח עם חלון פתוח, עובד בפיצרייה שהעסיקה אותן בחופש הגדול, מפקד, אפילו סתם אפסנאי דרג ז‘ בבקו“ם. מישהו כבר הגיע אליהן. וזה לא מפני שהבנות שלהם בולטות בשטח או מושכות תשומת לב – זה רק בגלל שהן נולדו בנות. זה הכול. הן אפילו לא צריכות לעבוד בפרסום בשביל זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.9.2010

מודה אני

אחד מכינויי הגנאי הרווחים המופנים ברשת כלפי נשים מעורבות חברתית הוא "פמיניסטית
מקצועית", כלומר – אחת כזו, קרצייה, שכל הזמן חייבת לעסוק בנשים, שלא יכולה לשכוח אפילו לרגע שישראל עדיין רחוקה מאוד משוויון לנשים; שיש בארץ יותר עניות מעניים; שסיכויי ההצלחה של כל תינוק ממין זכר, אפילו אם נולד בזבל, גבוהים יותר מלכתחילה מהסיכויים שיש לתינוקת נקבה שנולדת באותו יום; שגברים רוצחים נשים בתדירות מבהילה; שבישראל, אם את נשואה ומעוניינת להפסיק היריון לא רצוי, עלייך לעמוד מול ועדה ולשקר שהתינוק לא מבעלך כדי לקבל היתר לעשות בגופך כרצונך; שבישראל ישנן עשרות עגונות ומסורבות גט שהרבנות מתמהמהת בעניינן כמו שבחיים לא הייתה חולמת לעשות אם נשים היו אלו שצריכות לשחרר את הבעלים ולא להפך.

"פמיניסטית מקצועית" היא אחת שבמקום להתרכז בכל הדברים הטובים שמסביב (הפריחה בענף התיירות, מסעדות חדשות, רשתות בגדים בין-לאומיות שפותחות סניף ראשון בישראל אחרי אלפיים שנות גלות) ממשיכה לנג'ס ולבקש את הדבר המרגיז הזה – יחס שווה בעבודה, יחס שווה בנישואים, יחס שווה בגירושים, יחס שווה בפני החוק. די כבר, שיסתמו ויגידו תודה שהן לא נולדו באיראן.
רעלה
בכלל, "תגידו תודה ש" הפך לטיעון פופולרי. ערביי ישראל טוענים לקיפוח? "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחיות פה, נראה אתכם מסתדרים בעזה"; אמנים מוחים נגד הופעה בשטח שאינו שייך למדינת ישראל על פי חוק? "תגידו תודה שהמדינה משלמת לכם משכורת"; עולים מאתיופיה או ברית המועצות מתלוננים על אפליה ובידוד? "תגידו תודה שהבאנו אתכם לארץ".
נדמה שכולם, אבל ממש כו-לם, צריכים לקום בכל בוקר ולהודות לאיזו ישות עלומה, איזה "אנחנו" מסתורי, לאמא ישראל הגדולה שמתאמצת כל כך קשה בשביל כולנו בזמן שהיא יושבת לבד בחושך, ואפילו כוס מים לא מגישים לה.

מי זו, המדינה הזו? היא מממנת את עצמה? לא. אנשים כמוני וכמוכם מממנים את השירותים החיוניים בה על ידי תשלומים שונים לאורך חיינו. היא מגנה על עצמה? לא, אנשים כמוני וכמוכם מתגייסים לצבא ועושים זאת. ואם אנחנו כבר פה, תחסכו ממני את הדיבורים על אנשים ש"הקדישו את החיים למדינה" בכך ששירתו שנים ארוכות בקבע. אם קצינים או נגדים היו מרוויחים את הסכום שמרוויח חייל בסדיר או מקבלים את הפנסיה שמקבל אזרח ממוצע, צבא הקבע היה מורכב כולו מעובדים זרים. תאמינו לי שגם את זה היה אפשר לסדר, ובטח גם לקמבן להם מערך גיור בחסות הרבנות הצבאית.

האנשים שלהם אנחנו באמת צריכים להודות הם אותם האנשים שאנחנו רומסים יום-יום: מנקי השירותים, אוספי הזבל, מורים בחינוך העל-יסודי, המאבטחים שעומדים בכניסה, מטאטאי הרחובות, מטפלים סיעודיים, רופאות ורופאים, אחיות ואחים בבתי חולים, הבנאים, הטייחים, הרצפים והטפסנים שעומדים במחסום שעות בשביל לבנות לנו בתים בזמן שהם לא יקבלו לעולם אישור להרחיב מרפסת (לכל מי שצועק "ערבים בונים בלי אישור!" המדיניות היא לא לתת להם אישור. אף פעם. אז מה החלופה?), עובדות סוציאליות, ארגוני זכויות אדם.

אף אחד לא "נותן להם" לחיות פה ולקרוע את התחת כדי שהחיים שלנו יהיו קלים יותר. הם פה כי ככה יצא, וכי כנראה אין להם הרבה סיכוי במקומות אחרים. כמו שרובנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצאים כאן מאותן סיבות בדיוק. אפשר גם לומר שזו ציונות: פשוט להישאר כאן ולעבוד קשה. בלי דגלי ענק, בלי שנאת האחר, בלי להכריח את הזולת לחשוב כמונו כדי שלא נפרק לו את הצורה.
אף אחד לא צריך "להגיד תודה ש", כי אף אחד מאתנו לא חייב שום דבר לאף אחד מלבד כבוד לגבולות המוסריים והאישיים של הזולת.

אני, כבת לעם היהודי, אישה, פמיניסטית ושמאלנית, לא צריכה להגיד תודה לאף אחד על כך שלא נולדתי באיראן. אני רק יכולה לומר תודה לכל מי שעושה משהו קטן כל יום כדי שישראל לא תהפוך לאיראן. תמשיכו.

פורסם ב'זמן תל אביב 21.9.2010

שקופה

היא מגיעה בסביבות ארבע אחרי הצהריים, וסט כחול כהה עם סמל של חברת כוח אדם ומתחתיו תמיד אותה חולצה צבעונית. כפכפים אורתופדיים לכפות רגליה הנפוחות, שלא טופלו זמן רב. שיער בלונדיני בתספורת ישנה. כפות ידיים אדומות מעבודה, מתקלפות. בת שישים בערך, כמעט לא מדברת עברית.

בכל פעם שהיא נכנסת במהירות, בראש מורכן, נדמה שהיא משתאה על כל האנשים הצעירים האלה, שיושבים על כיסאות ומביטים בריכוז עצום לתוך מסכי מחשב. מה הם עושים שם, לא ברור אם היא יודעת. לא תשאל. היא מתכופפת בתנועה יגעה ואוספת שקיות כחולות מפחי אשפה מלאים פחיות קולה ואריזות ממתקים ריקות.

במטבחון היא מרימה את מכסה הפח הגדול ומרוקנת ממנו חמגשיות מלאות למחצה: שיפוד פרגיות שלם, נודלס מוקפצים, תפוחי אדמה אפויים ברוזמרין. כל כך הרבה אוכל, כל יום מחדש, אותם אנשים קונים כמות מזון גדולה מקיבולת הקיבה שלהם, רק כדי לנגוס ממנה מעט ולהשליך כדי לקנות למחרת כמות גדולה נוספת.

עכשיו השקיות הריקות – לשלוף, לפרוש, ללפף סביב שולי הפח כדי שלא יגלשו פנימה. על אחד השולחנות מונחת קערה גדולה עם עוגיות או שוקולד – לטובת העובדים שרוצים משהו מתוק. היא מביטה בה לרגע ומיד ממשיכה הלאה, לעולם לא תבקש.

בתיק שלה, שמונח בחדר קטן באחת מהקומות, לצד מטאטאים וגלילי נייר טואלט, יש סנדוויץ' שהכינה אתמול בלילה, כדי שלא תצטרך להתעכב בדרך לעבודה. היא תחכה עד שיתאפשר לה לצאת להפסקה. אף שממילא היא לא יוצאת. אוכלת מהר בחדרון, מציצה בעיתון ברוסית שאחת העובדות שכחה שלשום. הילדה שלה גדולה, עובדת בחברת תרופות, ויש גם נכד, אדם, שעולה לגן חובה.

פעם, כשהוא היה ממש קטן, הבת הייתה מביאה אותו אליה בבקרים. אחר כך הם עברו לגור אצלה, ואדם היה מתעורר בלילה והיא הייתה קמה אליו כי הבת שלה הייתה עייפה מהלימודים. לפני שנה הוא התחיל ללכת לגן טרום-חובה, והיא התחילה לעבוד. חברה של הבת שלה, שעבדה בחברת כוח אדם, אמרה לה שיש מעסיק ששוכר גם עובדים מעל גיל חמישים.

בערב שלפני ראיון העבודה היא צבעה את השיער בבית, מסתירה בבלונד את הלבן, והכינה את המכנסיים והחולצה שלבשה לברית המילה של אדם ארבע שנים קודם לכן. בחורה בת 24 עם אוזנייה אלחוטית שאלה אותה כמה שאלות, הקלידה כמה מילים ואמרה לה שהיא יכולה להתחיל בעוד יומיים.

מאז היא פה. עכשיו רק נשאר להוציא את השקיות החוצה ולרדת אתן במעלית. חדר הזבל נמצא מחוץ לחניון. לפני שבוע היא עברה שם וג'יפ שחור שנסע במהירות בלי אורות כמעט פגע בה. הנהג צעק עליה בחלונות סגורים ודהר משם בחריקה. היא לא סיפרה על זה לאף אחד.

השקים הצהובים האלה, כמה אפשר להכניס פנימה. אנשים באים, נועלים את המכוניות שלהם בצפצוף ולוקחים כל אחד שק צהוב גדול עם ידיות כחולות ועולים במדרגות הנעות. לפחות יש פה מזגן, לא כמו במחסן של הסופרמרקט. לפחות זה. אפילו ילדים לוקחים שק צהוב. הילדים אוהבים את העפרונות הקטנים. לוקחים הרבה. אחר כך שוכחים אותם בקומה של המסעדה או דוקרים אחד את השני בקופה.

אנשים הולכים אחד אחרי השני ומצביעים על שולחן צבעוני עם מנורה, נשכבים על מיטה זוגית. אומרים, "זה אני יכול להכין לבד, אל תקני", והילדים דוחפים עגלה ובוכים כשהיא נתקעת בקיר. הצווארון של החולצה הצהובה מגרד. אבל נותנים לי ללבוש את החצאית שלי והמטפחת. לפחות זה. בלילה יש הסעה ואנחנו עומדות בין המושבים כי תמיד חסר מיניבוס אחד, אז צפוף. אנחנו יוצאות הרבה אחרי שהשקים הצהובים כבר חזרו לסלסילות והעגלות נדחפו בשורה ארוכה למקום.

אתמול מצאו מנורה שבורה על הרצפה באזור של המנורות וצעקו עליי שלא ראיתי את זה קודם ושהם לא ייתנו לי לנסוע בהסעה, אז ניקיתי מהר ורצתי למיניבוס שכבר חיכה לי וכולן היו עצבניות בפנים כי רצו הביתה. אפילו שלא יכולתי לראות את המנורה כי זה קרה כשהייתי באזור של השטיחים. ואף אחת לא אמרה שאני בסדר.

המיניבוס מוריד אותי תמיד ברחוב הרצל ויש לי הרבה ללכת, אז אני הולכת וחושבת על הבעל בית שרוצה למכור את הדירה. לא יודעת מה הוא חושב לקבל כי אף אחד לא קונה בשכונה שלנו. לא רוצים לגור אתנו. תמיד כשקורה משהו בעיר, מישהו מת, דקרו מישהו, בעל הרג את אשתו, אני נסגרת בבית ולא רוצה לשמוע כי עוד מעט יגידו שזה מהשכונה שלנו ושצריך להוציא אותנו מהעיר או לסגור אותנו בגדר.

הבן שלי גם לא אוהב לשמוע. הוא בגבעתי. מדבר הרבה על רוסים. על ערבים. לא אוהב אותם. הרוסים שאיתו בגבעתי לא מדברים איתו. לפחות יש לו כמה חברים שם, אבל הם לא כל כך טובים למרות שהם גם משלנו. לפחות זה. הם יוצאים ביום שישי אחרי שאנחנו אוכלים בערב והולכים לשתות, ואני פוחדת כי ראיתי כבר מה קורה כשהם שותים הרבה מדי. פעם הוא חזר עם עין מלאה דם, אבל בקצין העיר הוא אמר שהוא נתקע בדלת של הארון במטבח. יומיים היה בבית. לא דיבר.

הבת הקטנה טובה. הבטחתי לה פלאפון אם היא תהיה טובה במבחנים, ועכשיו אני צריכה למצוא מקום שמוכרים יותר בזול כי היא קיבלה מאה בשיעור ספרות ולכל החברות שלה יש פלאפון, והן שומעות בו שירים הרבה, יושבות מתחת לבית ושומעות עד שאני קוראת לה. לפחות פתחו את החנות פה והיא גדולה, אז יש עבודה. לפחות זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 14.9.2010