מודה אני

אחד מכינויי הגנאי הרווחים המופנים ברשת כלפי נשים מעורבות חברתית הוא "פמיניסטית
מקצועית", כלומר – אחת כזו, קרצייה, שכל הזמן חייבת לעסוק בנשים, שלא יכולה לשכוח אפילו לרגע שישראל עדיין רחוקה מאוד משוויון לנשים; שיש בארץ יותר עניות מעניים; שסיכויי ההצלחה של כל תינוק ממין זכר, אפילו אם נולד בזבל, גבוהים יותר מלכתחילה מהסיכויים שיש לתינוקת נקבה שנולדת באותו יום; שגברים רוצחים נשים בתדירות מבהילה; שבישראל, אם את נשואה ומעוניינת להפסיק היריון לא רצוי, עלייך לעמוד מול ועדה ולשקר שהתינוק לא מבעלך כדי לקבל היתר לעשות בגופך כרצונך; שבישראל ישנן עשרות עגונות ומסורבות גט שהרבנות מתמהמהת בעניינן כמו שבחיים לא הייתה חולמת לעשות אם נשים היו אלו שצריכות לשחרר את הבעלים ולא להפך.

"פמיניסטית מקצועית" היא אחת שבמקום להתרכז בכל הדברים הטובים שמסביב (הפריחה בענף התיירות, מסעדות חדשות, רשתות בגדים בין-לאומיות שפותחות סניף ראשון בישראל אחרי אלפיים שנות גלות) ממשיכה לנג'ס ולבקש את הדבר המרגיז הזה – יחס שווה בעבודה, יחס שווה בנישואים, יחס שווה בגירושים, יחס שווה בפני החוק. די כבר, שיסתמו ויגידו תודה שהן לא נולדו באיראן.

בכלל, "תגידו תודה ש" הפך לטיעון פופולרי. ערביי ישראל טוענים לקיפוח? "תגידו תודה שאנחנו נותנים לכם לחיות פה, נראה אתכם מסתדרים בעזה"; אמנים מוחים נגד הופעה בשטח שאינו שייך למדינת ישראל על פי חוק? "תגידו תודה שהמדינה משלמת לכם משכורת"; עולים מאתיופיה או ברית המועצות מתלוננים על אפליה ובידוד? "תגידו תודה שהבאנו אתכם לארץ".
נדמה שכולם, אבל ממש כו-לם, צריכים לקום בכל בוקר ולהודות לאיזו ישות עלומה, איזה "אנחנו" מסתורי, לאמא ישראל הגדולה שמתאמצת כל כך קשה בשביל כולנו בזמן שהיא יושבת לבד בחושך, ואפילו כוס מים לא מגישים לה.

מי זו, המדינה הזו? היא מממנת את עצמה? לא. אנשים כמוני וכמוכם מממנים את השירותים החיוניים בה על ידי תשלומים שונים לאורך חיינו. היא מגנה על עצמה? לא, אנשים כמוני וכמוכם מתגייסים לצבא ועושים זאת. ואם אנחנו כבר פה, תחסכו ממני את הדיבורים על אנשים ש"הקדישו את החיים למדינה" בכך ששירתו שנים ארוכות בקבע. אם קצינים או נגדים היו מרוויחים את הסכום שמרוויח חייל בסדיר או מקבלים את הפנסיה שמקבל אזרח ממוצע, צבא הקבע היה מורכב כולו מעובדים זרים. תאמינו לי שגם את זה היה אפשר לסדר, ובטח גם לקמבן להם מערך גיור בחסות הרבנות הצבאית.

האנשים שלהם אנחנו באמת צריכים להודות הם אותם האנשים שאנחנו רומסים יום-יום: מנקי השירותים, אוספי הזבל, מורים בחינוך העל-יסודי, המאבטחים שעומדים בכניסה, מטאטאי הרחובות, מטפלים סיעודיים, רופאות ורופאים, אחיות ואחים בבתי חולים, הבנאים, הטייחים, הרצפים והטפסנים שעומדים במחסום שעות בשביל לבנות לנו בתים בזמן שהם לא יקבלו לעולם אישור להרחיב מרפסת (לכל מי שצועק "ערבים בונים בלי אישור!" המדיניות היא לא לתת להם אישור. אף פעם. אז מה החלופה?), עובדות סוציאליות, ארגוני זכויות אדם.

אף אחד לא "נותן להם" לחיות פה ולקרוע את התחת כדי שהחיים שלנו יהיו קלים יותר. הם פה כי ככה יצא, וכי כנראה אין להם הרבה סיכוי במקומות אחרים. כמו שרובנו, אם נהיה כנים עם עצמנו, נמצאים כאן מאותן סיבות בדיוק. אפשר גם לומר שזו ציונות: פשוט להישאר כאן ולעבוד קשה. בלי דגלי ענק, בלי שנאת האחר, בלי להכריח את הזולת לחשוב כמונו כדי שלא נפרק לו את הצורה.
אף אחד לא צריך "להגיד תודה ש", כי אף אחד מאתנו לא חייב שום דבר לאף אחד מלבד כבוד לגבולות המוסריים והאישיים של הזולת.

אני, כבת לעם היהודי, אישה, פמיניסטית ושמאלנית, לא צריכה להגיד תודה לאף אחד על כך שלא נולדתי באיראן. אני רק יכולה לומר תודה לכל מי שעושה משהו קטן כל יום כדי שישראל לא תהפוך לאיראן. תמשיכו.

פורסם ב'זמן תל אביב 21.9.2010