פרסומים מטרידים

נכנעתי. אחרי אין-ספור טורים, כתבות, אייטמים ואזכורים בכל כלי תקשורת אפשרי צפיתי בעונה הראשונה של "מד מן‭.“‬ נכון, הסדרה הגיעה כבר לעונתה הרביעית, אבל למי אכפת.

מד מן

ועד לפני יומיים הייתי הבחורה האחרונה במדינה שלא ידעה מי זה דון דרייפר, ועכשיו אני כבר יודעת (לצערי הרב) מי זו ג‘ואן הולוויי.
אוי, כריסטינה הנדריקס, הלוואי שידרוס אותי אוטובוס בכל פעם שאת מפציעה על המסך. שום דבר אחר לא ייתן ביטוי ראוי יותר לכאב הפיזי שאני חשה כשהיא מופיעה בפריים בהבעת פנים ערמומית, מטלטלת את גופה היפהפה והעולה על גדותיו בשמלה סגולה עם פריפת צווארון ורודה.

אבל נניח רגע בצד את הדימוי העצמי הנמוך ואת רגשי הנחיתות שלי: המסקנה הנחרצת שהגעתי אליה מהצפייה בסדרה היא שבעצם, לא הרבה השתנה מאז. אי-שם בתחילת שנות האלפיים עבדתי במשרד פרסום. שניים, למעשה. שלוש שנים חייתי בתוך עולם שסבב כולו סביב תמונות מעובדות במחשב, הזמנת משלוחי אוכל וניסיונות להמציא מילים מחמיאות לתיאור מכוניות. סקס לא היה שם.
עשן, לעומת זאת, היה בשפע. שולחן ביליארד ניצב בכניסה, ובכל רגע פנוי היינו מזנקים אליו, לקרוע את הלבד הירוק בחבטות ישירות. זו הייתה העבודה הרצינית הראשונה שלי, שאליה התקבלתי בלי שום ניסיון בפרסום – רק עם חוצפה ודף אחד שתלשתי מגיליון "בלייזר‭,“‬ שבו כתבתי אז.

אפשר לומר שהיה לי מזל. אנשים אחרים בגילי הזיעו על הגשת פרזנטציות במכללות לפרסום ותקשורת, רדפו ברחוב אחרי פרסומאים כשהם מנסים לדחוף להם תיק עבודות, ואני? לא פקידה או מזכירה, לא עוזרת מפיקה: אני הייתי קופירייטרית.

לא לכולם היה קל לקבל את זה. מחלקת הקריאייטיב (האחראית על יצירת התוכן המילולי והעיצובי) הייתה מורכבת משתי נשים: ארט דיירקטורית אחת ואני. כל השאר – מעצבים, קופירייטרים, מנהלי קריאייטיב – היו גברים. גברים מנוסים, עם רקורד של שנים בתחום, ולכמה מהם לא ממש התאימה המחשבה שהם ואני מועסקים תחת אותה הגדרת תפקיד. לא כולם היו כאלה – הארט דיירקטור שחלקתי אתו משרד היה גבר מקסים ומצחיק במיוחד, שהשעות שביליתי במחיצתו לימדו אותי כל מה שאני יודעת על סנוקר. אבל היו כאלה שראו בי עוול שנגרם להם, טעות בשיבוץ. אז הם ניסו לתקן אותה.

העובדות היבשות שיחקו לרעתי: הייתי בת ‭,21‬ חסרת ניסיון בתחום. אבל מה שבהתחלה היה נראה כמו משחק "ותיקים-וצעירים“ שגרתי של מקום עבודה, משהו שכולם עוברים, קיבל די מהר גוון ברור מאוד: את לא שייכת לכאן כי את נקבה. אחד מהקולגות שלי, רווק בן ארבעים, היה חכם וזריז – שנינו התקבלנו למשרד ביחד, וכבר בימינו הראשונים בעבודה הוא החל לכנות אותי "ילדונת‭,“‬ במיוחד בישיבות צוות.
זה עבד כמו שמן קיק – כולם התחילו לקרוא לי ככה. הבוס, הסגן של הבוס. ועכשיו תעמדי ותציגי את הרעיונות שלך ברצינות לאנשים האלה. הם לא היו מרושעים – הם פשוט שחו עם הזרם, לא עלה בדעתם לרגע שאם הייתי בחור, אפילו בלי ניסיון בכלל, הם היו קוראים לי "אחי“ או "גבר‭.“‬ כמו שהם תמיד קראו אחד לשני, בלי להתייחס לפער השנים והניסיון ביניהם.

כשאת "הילדונת“ קל למדר אותך מדברים חשובים. קל לשכוח אותך כשמזמנים את כולם לישיבה דחופה, קל להשמיט את שמך מרשימת האנשים שאמורים להמציא קונספט למותג בירה חדש. קל הרבה יותר מאשר אם היו קוראים לך בשם שלך. לכולם היו שמות – רונן ושלומי ואסף ומיכאל וגיא.
לי לא הייתה הפריבילגיה הזו. והכי נורא, שמצבי היה טוב מאוד ביחס למה ששמעתי על משרדי פרסום אחרים. באחד מהם, סיפרו לי עובדים לשעבר, נוהגים השותפים ובעלי המשרד לזמן את הבנות ללשכתם במילים "תביאי את הכ•ס שלך לפה‭,“‬ ומתבלים את השיחה בפנינים כמו "אני יכול להריח שאת מיוחמת‭.“‬

אותו משרד, אגב, אחראי בקביעות לקמפיינים רעים שמציגים נשים במגוון סיטואציות פורנוגרפיות. ובכל זאת, לא רק שהמשרד עודו פעיל, ועסקים שונים ממשיכים להשתמש בשירותיו (כי זו ערובה בטוחה לשערורייה תקשורתית שתיצור תשומת לב למותג).

''מאד מן'' זוכה באמי.

בחיפוש ב“גוגל‭,“‬ חושף העוולות הגדול, מתברר שבשום מקום ברשת הישראלית לא מתוארים, ולו בקיצור, מעלליהם של בעליו. אולי טוקבק בשולי כתבה, לא יותר. נשים מסוגלות לקום כנגד שר בממשלה ונשיא מדינה – אבל בעולם הפרסום העסקים כרגיל.
כמובן שלא כולם כאלה – אבל המצב שכולם יודעים על זה ושותקים בלתי נתפס. המשרד ההוא אמנם יוצא דופן בדרך הבוטה שבה הוא משפיל את העובדות בו, אבל קוטנה וצפיפותה של תעשיית הפרסום הופכת את כולם בעצם לשותפים לפשע.

כמה חודשים לפני שהתחלתי לעבוד בפרסום, כשעדיין גרתי אצל ההורים, מצאתי לי ג‘וב מביך למדי של זמרת+גיטרה בפאב המקומי. לא ניכנס עכשיו לתחושת הבושה והכישלון שעוברים בך כשאת מנגנת ושרה לקהל שלם שמתאמץ להגביר את קולו כך שתיבלעי ברעש הכללי, וגם לא לעובדה שמעולם לא קיבלתי כסף על ההופעות ההן (לא הייתי יחידה – בעלת הפאב התחמקה מתשלום למלצרים ולספקים באותה אדיקות והתמדה‭.(‬

ערב אחד, אחרי שרוב הלקוחות כבר הלכו, ירדתי מהבמה הקטנטונת והתיישבתי עם כמה חבר‘ה מסביב לשולחן. כמו בהרבה מקרים, גם הפעם הייתי הכי צעירה מבין הנוכחים.
אני לא זוכרת מי הייתה האישיות הידועה שהואשמה באותם ימים בהטרדה מינית, אבל השיחה התגלגלה כמו מעצמה לנושא. כמה מהגברים (משכילים, בוגרים, חלקם אבות לבנות) הסכימו ביניהם שאם מישהו היה מטריד את הבת שלהם הם כבר היו מפרקים לו את הצורה.
שאלתי: "בנות כמה הילדות‭“?‬ אמרו לי: ‭.“19 ,16 ,14"‬ אמרתי: "אז כבר הטרידו אותן. ויותר מפעם אחת. אתם פשוט לא יודעים‭.“‬ הם נחנקו מעל כוס הבירה: "לא יכול להיות‭.“‬ הסברתי להם שמישהו, מתישהו, כבר פגע בבנות שלהם. גם אם לא פיזית, תודה לאל, אז מילולית. נהג גס רוח עם חלון פתוח, עובד בפיצרייה שהעסיקה אותן בחופש הגדול, מפקד, אפילו סתם אפסנאי דרג ז‘ בבקו“ם. מישהו כבר הגיע אליהן. וזה לא מפני שהבנות שלהם בולטות בשטח או מושכות תשומת לב – זה רק בגלל שהן נולדו בנות. זה הכול. הן אפילו לא צריכות לעבוד בפרסום בשביל זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 28.9.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s