מוות בחוג לספרות

בשבוע שעבר פורסמה באחד העיתונים ידיעה שסחטה המון צקצוקים מלא מעט אנשים: החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים יכלול השנה 14 תלמידים בלבד. סופרים ידועי שם נזעקו לקונן בעיתונות, בכירים לשעבר ובוגרי חוג מפורסמים התראיינו בכובד ראש בטלוויזיה, והמסקנה הסופית הייתה משהו כמו "אוי לנו שכך עלתה לנו". אנחנו, עם הספר. ועוד באוניברסיטה העברית, מקום משכנם בימים עברו של לאה גולדברג והפרופסור יוסף קלוזנר – איך קרה כדבר הזה? רעדו אמות הסיפים, נפלה עטרת ראשנו.
לא נעים לי להשבית את שמחת הנהי הכללית, אבל יש לי מילה אחת, לא כל כך עברית, לומר לכל המבכים והקורעים בדש בגדם: בחייאת.
בחייאת אבוכ, חברים. החוג לספרות? מתי בפעם האחרונה שמעתם עליו, לא כולל הכותרת של הספר ההוא של בתיה גור? איזה מאור ספרותי גדול יצא משם בשנים האחרונות? אל תטרחו לספור על אצבעות יד אחת – גם גידמים יכולים לספור אותם במקרה הזה.

איך קרה שהחוג לספרות הפך לעץ ההוא שנפל ביער ואיש לא שמע? אה, התשובה קלה מאוד, גם אם לא סימפטית כל כך: אתם הרגתם אותו. כן, אתם. "אתם" זה כל מי שאחראי במישרין או בעקיפין לכך שלימודי ספרות יהיו בזבוז הזמן הגדול ביותר ביקום, לא כולל צפייה ב"מחוברים". רוצים פירוט? בבקשה. כמה נימוקים, לא בהכרח לפי סדר חשיבות:

א. התעלמות כמעט מוחלטת של הממסד והתקשורת מהישגים שאינם קשורים במקצועות ראליים כמו כלכלה. ידיעה קטנטונת על האופציות של עמוס עוז לזכות בפרס נובל, זה כל הסיקור שתחום הספרות מקבל במשך השנה מחוץ לגטאות מוספי התרבות.

ב. אפס שימושיות. מה עושים עם תואר בספרות? כלום. פעם עוד יכולת להיות מורה לספרות, אבל היום עדיף להיות עובד זר תחת מצוד משטרתי מאשר מורה. לפחות למישהו אכפת אם אתה פה או לא. למשל אני יכולתי (עקרונית, כן?) ללמוד ספרות. אבל להיות מובטלת אני יכולה גם בלי תואר. אז בשביל מה?

ג. החלטותיה של הממונה על ההגבלים, שלא רואה שום בעיה ב"שוק חופשי" שבו ספרים נסחרים בשקל אחד בלבד (כמה מזה מקבל הסופר? קחו מיקרוסקופ. התשובה לא נראית לעין בלתי מזוינת).

ד. מות האליטיזם התרבותי. אם אתם חושבים שאפשר לקיים חברה שבה השיא התרבותי של השנה הוא גמר "הישרדות" ועדיין לצפות שלחוג לספרות יהיו יותר מ-14 תלמידים, אתם טועים. מה הקשר? כי תכניות כמו "הישרדות" הן הדוגמה המושלמת לכך שאפשר להצליח (כלומר, להפוך למפורסמים) בלי כישרון, ידע או אינטליגנציה מינימלית. ואם הם יכולים, למה שמישהו עוד יטרח להתאמץ?

ה. מות הפלורליזם. ספרות היא תחום מסוכן – סופרים בכל מיני תקופות כתבו דברים שלא תמיד הסתדרו (ולרוב הלכו ראש בראש) עם רוח השלטון. איך אפשר להעלות על נס את יצירותיהם של סופרים אנטי-מלחמתיים, אנטי-דתיים או אנטי-דיקטטוריים בזמן שמחוץ לכיתה אורבים

פעילי "אם תרצו" עם עט אדום לסמן בעיגול "אנטי-ציונים" בכתבי שלום עליכם ונבוט לתת בראש למי שיעז להתנגד? לספרות ושירה אין פירוש אחד, אין כוונה אחת, אין מסקנה אחת. במדינה שמוכנה לשמוע רק קול אחד – את הקול של ליברמן – אין לספרות סיכוי.

ספרים

אז אל תבכו על החוג לספרות. הוא מת מזמן, יחד עם אהבת הספר וההערכה האמיתית לסופר (ולא רק לזה שמצטלם או חותם או משיק את ילדותו העשוקה בריאיון לקראת צאת הכותר החדש). הוא מת עם החינוך, הוא מת עם היכולת לקרוא ולכתוב בלי שגיאות, יכולת שפעם הייתה דרישת סף מובנת מאליה ובלתי ניתנת לעקיפה בכל בית ספר בארץ.

הוא מת קצת לפני שאחת המורות שלי לספרות בתיכון ביקשה מאתנו לקרוא את "ספר הדקדוק הפנימי" ואחרי חודש, כשהסתבר שרק אני קראתי, שאלה אותי "אז איך הוא?" וכשאמרתי לה "מצוין, אבל קשה מאוד", ענתה "אז אולי נלמד משהו אחר".

הוא מת כש"מה אתה אוהב לקרוא" הפכה לשאלה הכי פחות פופולרית בדייטים. הוא מת כשהתחילו למכור בחנויות ספרים גם בטריות, צעצועים, דיסקים, סוכריות קופצות וקפה נמס. הוא מת כששתי רשתות מפלצתיות הורידו אותנו על הברכיים בחסות חשכת החמדנות. הוא מת כי סדנאות כתיבה קיקיוניות גורמות לכל אחד לחשוב שהוא חייב לכתוב ספר (והוא לא. באמת שלא). הוא מת כי אנחנו מתים. אז אל תבכו על החוג לספרות. תבכו עלינו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 26.10.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s