Live In צומת ביל"ו

כמו סינים, שנראים לאדם הלבן זהים לחלוטין אחד לשני, כך אנשים מחוץ לתל אביב אוהבים
לומר שהתל-אביבים כל כך מנסים להיות מיוחדים עד שבסוף הם נראים בדיוק אותו דבר. מהתמונות במדורי האופנה והרכילות נדמה שלכולם בתל אביב יש משקפי גיקים גדולים מדי, מכנסיים הדוקים מדי, חולצה צבעונית מדי ומבט מזוגג מדי. היפסטרים, סחים – מי מבדיל ביניהם בכלל. כמו שלכל הסטודנטיות יש קוקו תלתלים ותיק גב של "ג'אנספורט", לכל המזכירות יש ארנק תחוב בבית השחי ותחת גדול מדי, וכל הגרושות מעשנות פרלמנט ארוך או ברודווי מאה. קופי, שכפולים מתרבים במהירות. ככה הם, הלא-תל-אביבים, אוהבים לקטלג אותנו. מניחים אותנו בקופסה קטנה ונוחה לאחסון שכתוב עליה "אלה והשטויות שלהם".

כמו הרבה תל-אביבים נטולי רכב, גם לי לא יוצא הרבה לצאת מגבולות העיר. למעשה, בתור מי שנוהגת להגיע לרוב היעדים ברגל, עולמי הפיזי מתמצה ביפו מדרום וברחוב ארלוזורוב מצפון. מקסימום לנמל, וגם זה בתנאי שלא מתרחש שם שום אירוע שכולל את המילים "שוק","פסטיבל" או "בחסות".
ובכל זאת, מדי פעם אני מקבלת מפתחות לאוטו כלשהו ויכולה קצת לאוורר את עצמותיי הצפודות מרוב דילוג בין מוקשי כלבים לפסולת בניין (בונים ומחרבנים – שתי הפעילויות היחידות שבאמת לא מפסיקות בעיר ללא הפסקה). בהזדמנות האחרונה שדבר כזה קרה מצאתי את עצמי בצומת ביל"ו. האימה, האימה.

אם בוחנים את צומת ביל"ו מזווית פילוסופית, מדובר באמת בפרשת דרכים. וממבט לא כל כך זריז (כשלוש שעות) במתרחש בה, מאוד ברור לאיזה כיוון המדינה הזו החליטה לפנות.

הסבר קצר לטובת הקוראים שאינם מתגוררים באזור: צומת ביל"ו הוא צומת מקשר בין העיר רחובות, קיבוץ גבעת ברנר, גדרה, מזכרת בתיה וקריית עקרון. במיקום זה, בעל השם החלוצי, נבנה בשנת 1993 מרכז קניות. אם שמות היישובים שציינתי מעלים בדמיונכם צרכנייה כפרית, אתם כנראה לא חיים בארץ. שטחים פסטורליים כמו קיבוץ שפיים או שיפולי הגבעות של יקנעם הפכו כבר מזמן לקניונים שהביאו את בשורת המותגים גם למי שעד אותו רגע קיווה שיצליח לברוח מספיק רחוק. לא עוד "אופנת ניצה" – ויוה "קסטרו".

צומת ביל"ו, אם כן, שינה את פניו והפך ל"בילו סנטר" (אפילו בלי ראשי תיבות!), ובשנים שחלפו מאז הקמת המתחם נשלחו ממנו זרועות לכל עבר: מכל צד של הצומת צצו חניונים, חנויות, חושות וחיסולי מלאי. זהו אינו מבנה סגור של קניון אלא שטח פתוח, סלול ועצום שהאנגרים בני קומה אחת חוצים אותו שתי וערב, בכל רצועה חנויות רבות. מרבצי האספלט המיועדים שם לחניה יכלו לפתור את צרותיהם של תושבי תל אביב לנצח, או במחשבה שנייה לא: בשבתות אי אפשר להכניס לשם אפילו סמארט נהוגה בידי אנורקטית.

בשבת שעברה, בעקבות שילוב של שני נתונים מפתיעים (גיליתי שכבר קריר ואין לי חולצות ארוכות מחד, ולרשותי עומדת מכונית מאידך), מצאתי את עצמי נוהגת לכיוון בילו סנטר. כן, אפילו בעיר החטאים אין קניון שפתוח בשבת, ומכיוון שבמשך השבוע אני עובדת במקביל לשעות הפתיחה של החנויות החלטתי לנצל את יום השמש המקסים לטובת מדידת בגדי חורף, ואולי גם רכישה צנועה. הו, אילו רק הייתי יודעת מראש למה אני נכנסת – לא הייתי טורחת להוציא את האוטו מהחניה.

בספרו של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל" (הוצאת כתר, 2001) מצוטט המשפט "הרוצה לרדת אל העם – יעלה על אוטובוס". בשנת 2010 אין צורך לעלות על אוטובוס (וממילא את העם לא תמצא בו: רק עובדים זרים). פשוט קחו את עצמכם עם מימייה והרבה מצב רוח טוב וסעו לבילו סנטר ודומיו.
וכשתפגשו שם את העם, לא תוכלו להגיד שלא הזהרתי אתכם: הכתובת "עם ישראל חי", שמרוססת על קירות רבים בעיר, אולי רלוונטית מבחינה טכנית, אבל אם הגרפיטאי הנמרץ ירצה לתאר את המציאות, יהיה עליו לרסס "עם ישראל מכוער". כמה מכוער? מכוער כמו הילד הלא חוקי וההיפותטי של גולדה מאיר ודייגו ארמנדו מראדונה.
זוכרים את מה שאומרים אנשים מערים אחרות על התל-אביבים והנטייה שלהם להידמות זה לזה? עכשיו קחו את האמירה הזו, השליכו אותה לסל וחסל. כי העם שראיתי בבילו סנטר ביום שבת הזכיר לי את ההוא שמרביץ למראה: חבר'ה, טלו קורה. איזה קורה – טלו פיגום. טלו פאקינג יסודות בניין מבין עיניכם.

אם היו אומרים לי שמדען מטורף חטף משפחה ישראלית אחת, שכפל אותה לאלפיה ושחרר את כל ההעתקים להסתובב בצומת ביל"ו, הייתי מאמינה. האנשים שם כל כך דמו זה לזה עד שהתפתיתי לבקש מהם דגימות די-אן-אי. המשפחה המשוכפלת מצומת ביל"ו לעולם תכלול את המרכיבים הבאים: אבא – עם קרחת זיפית, קרוקס, דגמ"ח חאקי באורך שלושה רבעים וטריקו שלא מסווה את הכרס – צועד מלפנים, צועק בסלולרי.

אמא צועדת מאחור, עם נעלי פלטפורמה, שיער בגווני אדום-מספרה דהוי, בגדים צמודים במידה קטנה מדי, עודף משקל מצטבר משלוש לידות והמון אבני סברובסקי מזויפות על התיק, החגורה והג'ינס. דוחפת עגלה לפניה – ובעגלה צורח תינוק בעוד אחותו הגדולה נסחבת לצד האם, נתלית בשולי חולצתה וצורחת ברצף "אבל בא לי בא לי בא לי, אבל אמא בא לי".
המצב הזה נמשך לאורך כל המסע בין החנויות ובתוכן. הם לא משתנים. הם לא מחליפים תפקידים. ברגעי המנוחה הם ישבו על ספסל או גדר כשהעגלה חוסמת את המעבר, וכל אחד מחזיק גביע עצום של גלידה אמריקאית נוזלת. הילדה תפיל את הגביע על הרצפה. אחר כך את עצמה. האמא תתפוס אותה בפרק היד ותאיים עליה שהם לא באים לשם יותר.

והם יבואו. הם תמיד באים. לא בשביל הקניות. אף אחד לא צריך לקנות בגדים או כלי בית מדי שבוע. זה ברור – אחרת בשביל מה הם נכנסים לסופר-פארם, בדיוק אותו סופר-פארם שיש להם ליד הבית ופתוח כל השבוע עד מאוחר. הם באים כי זה המקום שלהם, ההזדמנות להראות לעצמם ולכל השאר שהם אנשים מן היישוב. ישראלים כמו כולם, עם משפחה ומשכנתה. גרים בארבעה חדרים שיסיימו לשלם עליהם בעוד 25 שנה. שתי מכוניות מליסינג, גן עם צהרון. הם לא רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים לאהוב את מי שכולם אוהבים ולשנוא את מי שכולם שונאים. את התל-אביבים האלה, למשל. שנראים להם ממש אותו דבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.11.2010

ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".
פלורנטין
הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

מי יתקרב אלייך, מפלצת

ההערכה העצמית שלי איומה. גם השליטה העצמית בקאנטים. ההורים שלי לא היוו עבורי דוגמה לשום דבר, חוץ מהוכחה חיה לכך שהשכלה אקדמית ועבודה קשה הן מתכון בטוח לעוני. יהירות, חוסר סבלנות ונטייה מעצבנת לקטוע אחרים באמצע משפט הם רק חלק קטן מהתכונות המלבבות שניחנתי בהן. תמיד אעדיף לדחות משימות ומטלות לפעם אחרת, חסרה לי יכולת התמדה וסביר להניח שבכל מקום עבודה שאגיע אליו ייווצר סכסוך עם הבוס, באשמתי. האישיות שלי תלותית, חרדתית ויש בי יותר תכונות גבריות מאשר תכונות נשיות. אני מביטה במסך המחשב שעליו מופיעות כל המסקנות האלה וכמעט מחפשת את הפתח שממנו יצא פתק קטן מודפס: מי יתקרב אלייך בכלל, מפלצת.

בכול אשם האתר ההוא באינטרנט, שהגעתי אליו בטעות. לא, לא פורנו עזים ואפילו לא גרסת הבמאי של "מחוברים": סתם אתר שנקרא "פרויקט המדגם". האתר שייך לבית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי ומשמש את הסטודנטים ככלי ניתוח בלימודים.
אתר תמים, עם עיצוב כמעט פרימיטיבי בפשטותו, רקע לבן וכפתורים אפורים. אפילו האתר של הביטוח הלאומי מסעיר יותר, מניסיון. אבל מתחת לכסות המהוגנת מסתתר אחד האתרים המפתיעים והממכרים ביותר ברשת, מהזן שאם היה צדק בעולם היה משתחל לחמישייה הפותחת, בין פייסבוק לטוויטר. "פרויקט המדגם" מחזיק את נוסחת הזהב, והיא לא כוללת תמונות פרופיל, עדכונים אחת לשלוש דקות או חווה חקלאית וירטואלית. שאלונים, זה מה שיש בו.

רק שישאלו אותי כבר אם יש משהו שאנשים אוהבים זה שמביעים בהם עניין. כל אחד מכיר לפחות טיפוס אחד כזה שכששואלים אותו "מה המצב? הוא אשכרה מספר לך מה מצבו, מצב חיי האהבה שלו, מצבו הכלכלי-חברתי ומצב בריאותו הרופפת של חתול המחמד שלו יאסו, שיחגוג 16 אביבים באפריל הקרוב, אם רק ישרוד את הכימותרפיה.

רובנו מתעבים את הטיפוס הזה ולא מבינים איך בן אדם יכול להיות כל כך מרוכז בעצמו. רבאק, גבר, סתם שאלנו, אנחנו לא באמת רוצים לדעת, תן אוויר. אבל בתוך כל אחד מאתנו מסתתר טיפוס כזה: מתפוצץ מאינפורמציה ומרגשות, מת לשחרר מטען באיזו תחנה – רק שישאלו אותי כבר, שישאלו!
הרי לכל בני האדם, במיוחד ישראלים כמונו, יש דעה ומסקנה חותכת בכל דבר. מבינים בזה, לא מבינים בזה – מה ההבדל. כל כך הרבה ישראלים נוסעים בכל יום ברכב, מאזינים לתכנית דיבורים כלשהי ברדיו ומדמיינים מה הם היו אומרים במקום האידיוט התורן שמקשקש ברמקולים באותו רגע. אח, אם רק היו שואלים אותי, הייתי כבר מכניס להם… אבל אף פעם לא שואלים. ואנחנו כל כך רוצים לענות, לעזאזל.

צילום: גטי אימג'ס

"פרויקט המדגם" מכסה כמעט כל תחום אפשרי: שאלונים מפורטים על זוגיות, סקס, עמדות פוליטיות, מצב נפשי, בריאות, כישורים תעסוקתיים, יחסים עם אבא ואימא. הכול, חוץ מ"האם נהגת להרטיב במיטה בילדות", אבל גם זה בדרך.
מילוי השאלונים מתבצע אנונימית: נרשמים עם שם משתמש כלשהו, מקבלים סיסמה ויאללה. השאלונים באתר הם במתכונת מבחן אמריקני, ניתן לבחור תשובה מתוך חמש אפשרויות. אי אפשר לטעות. והכי חשוב: בסוף מקבלים משוב.

לא מדובר בפסיכולוג. אין כאן יחס אישי או ניתוח ספציפי לפי הבעת הפנים וטון הדיבור שלכם בעת מילוי השאלון, אבל אפילו הנפש הכי סקפטית תצטמרר מול כמה מהגילויים שעשויים להיחשף במשוב. זה אלמנט ההפתעה של האתר הזה: עונים על שאלות אפרוריות ופתאום מקבלים סקירה מדוקדקת להבהיל של עצמכם, מנוסחת בקיצור לקוני. דברים שלא העזתם לומר אף פעם בקול רם מופיעים לפתע במילים מפורשות על מסך המחשב:

"הנוכחות של משמעות בחייך היא נמוכה. נראה כי עדיין לא מצאת משמעות ברורה ומספקת בחיים".

"הרמה בה אביך היה הורה פסיבי היא גבוהה. אביך נטה להיות הורה פסיבי, ופעמים רבות נמנע מלהתערב בנושאים חשובים ובקבלת ההחלטות במסגרת חינוכך".

"השאיפה שלך לשלמות ממוצעת, יש לך סטנדרטים ממוצעים".

"הצורך שלך בתחושת שייכות גבוהה, את כנראה חשה תחושות של מחסור בשייכות חברתית ושוני חברתי".

"רמת החרדה שלך גבוהה. את נוטה לחוש חרדה, פחד או דאגה ברמה גבוהה יחסית, לעתים קרובות ללא סיבה נראית לעין".

"מידת תחושת הבידוד שלך גבוהה. את מרגישה לבד מאוד, דחויה ומבודדת מהחברה. גם אם את מגדירה את עצמך כאדם לא חברותי, חסר לך מאוד אדם קרוב שיהיה אתך ויוציא אותך מתחושת הניכור והפרישות החברתית שאת נתונה בה". לא נעים, הא? לגמרי. אבל לא תאמינו כמה זה ממכר: לגלות על עצמכם דברים בלי לערב אף אחד מבחוץ – הסוד הפרטי שלכם. ושל המחשב.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.11.2010

היו לי פעם חברים

מתן היה החבר הטוב הראשון שאיבדתי בגלל אהבה. הכרנו באתר כותבים-חובבים, שהיה אבן דרך בתולדות האינטרנט הישראלי. הוא הגיב לשיר בוסר נוראי שלי, אני קראתי כמה שירים שלו, והתחלנו להתכתב.

הייתי תיכוניסטית שכל מה שידעה על החיים הגיע מספרים שכתבו אחרים, והוא בן 40 פלוס, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים בלונדינים, בכיר במשרד ממשלתי. דיברנו באותה שפה. חשבנו באותם דימויים. למרות שתמיד הרגשתי קרובה נפשית לאנשים מבוגרים ממני, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איך שיחה אמיתית אמורה להיות. עד אז תמיד הייתי מזדרזת לסיים משפטים של אחרים.

פתאום מישהו ידע איך להשלים את המשפטים שלי. היינו חברים טובים-טובים. באמת. לא היה דבר שלא דיברנו עליו. תחקרתי אותו עמוקות על דברים שקיוויתי שהוא יודע – למה אנשים מתחתנים, ומה עושים בנישואים בכלל, ומתי יודעים מה לעשות עם החיים, ומה קורה אם לא יודעים.

לא היה בינינו דבר מלבד חברות. המשפחה שלו אהבה אותי ושלי אהבה אותו. הייתי מתקשרת אליו מבית הספר (עוד לא היו הודעות אס-אם-אס) בהפסקות. הוא היה נוסע בשליחות המשרד לחו"ל ותמיד מביא לי, לבקשתי, קופסת סיגריות של מותג מקומי, רצוי הזול והנחות ביותר, הסוג שהילידים הכי עניים מעשנים. השיא היה סיגריות לונג ביץ' אוסטרליות (30 בחפיסה!), והשפל נרשם עם סיגריות רוסטר (תרנגול!) מאפריקה, קש וגבבה בנייר עיתון, מתפוררות בנגיעה ובעלות טעם איכותי של צואת ארמדיל.

אני בתמורה הכנתי לו פיצ'יפקעס קטנים תוצרת בית: לוח מודעות לתמונות של הילדים, קופסה מקושטת. כשהתגייסתי לצבא החבילות היחידות שקיבלתי היו ממנו. הוא שאל מה אני אוהבת, וכשעניתי בפיזור דעת "ביסלי פלאפל ושוקולד ממולא מנטה" קיבלתי שני קילו מכל אחד מהם, בהתאמה; ורצועה נוחה לרובה וכפפות חמות לשמירה ומכתבים ארוכים שהחיו אותי משבוע לשבוע כמו לגימה. הוא היה שם, בטלפון ופנים אל פנים, כשהכרתי חבר. הוא היה שם כשנפרדתי ממנו. פשוט היינו. יום אחד סיפרתי למתן שהתאהבתי במישהו.

המישהו היה מבוגר ממני ב-20 שנה, המחשה נדירה ומושלמת לכל מה שרציתי אז בבחור. מתן הקשיב ותמך, ובעיקר ספג את האכזבה שלי מכך שביני ובין המישהו לא יהיה שום דבר לעולם. לשנינו היה ברור שההוא לא יסתכל עליי גם אם יכוונו לו אקדח לרקה ויקרינו לו לופ שלי על מסך רחב. זה היה כל כך דמיוני עד שבשלב מסוים פשוט הנחתי לזה. תייקתי אותו בקלסר ה"אין מצב" ההולך ותופח, והמשכתי הלאה.

ופתאום, בניגוד לכל היגיון ותאוריה אבולוציונית – הנס התרחש. המומה ממזלי הטוב, טלפנתי למתן. "אתה לא תאמין!" צווחתי לתוך השפופרת. הוא צחק, כמו שעשה בכל פעם שהרגיש כמה טוב לי, וביקש שאספר. התחלתי את הסיפור, מתנשמת מרוב התרגשות, מלעלעת מילים, מנסה בכל דרך אפשרית להסביר את גורליות המאורע – ורק אחרי דקות ארוכות של מלל הבחנתי שבצד השני של הקו השתררה דממה.
קשה לי לזכור את המילים המסוימות שבהן הוא הצליף בי. כל מה שהצליח לחדור את קליפת הגולגולת שלי הוא שמשהו טוב, אולי הכי טוב בחיי עד כה, התרחש – ומתן לא שמח בשמחתי. יותר מכך: הוא כועס. הוא ניסה לכסות את הזעם בנימת דאגה ואזהרה, אבל שום דבר לא הסתיר את הקרע החדש והענקי שנוצר בבד שטווינו יחד במשך השנים האחרונות. השיחה הסתיימה בטריקת טלפון. הלכתי לישון מלאה מחשבות חדשות, מנוערת, מקווה ששני חלקי החיים שלי – הישן, עם מתן, והחדש, עם אהובי הטרי – ישתלבו בכל זאת.השבועות שבאו אחרי השיחה ההיא היו מתוקים, כמו שרק חייה של חיילת שלראשונה מגלה איך זה מרגיש שמישהו אוהב אותה בחזרה יכולים להיות. ובכל זאת, בדרך חזרה הביתה באותם סופי שבוע קצרים מדי, כמהתי לדבר עם מתן.

אף פעם לא הייתי בן אדם של חברים: אחד הספיק לי. ופתאום הוא הסתלק לו, לוקח אתו את האוזן הקשבת ואת הפה היחיד שהסכמתי לקבל ממנו עצות. מדי פעם עוד ניסיתי לקשור שיחה, לשלוח מכתב. מהצד השני לא הגיע כל מענה.

בעיתון "הארץ" התפרסם לפני חודשיים מחקר חדש שגילה כי כאשר נכנסת לחייו של אדם אהבה חדשה, הוא מאבד בממוצע שני חברים. הגורם לכך הוא בעיקר הצורך לשהות כמה שיותר עם האדם האהוב עליך, צורך שגורר התרחקות מהחברים הקבועים. נפגשים פחות, מדברים פחות. אבל המחקר, שערכו מדענים בריטים בקרב אוכלוסייה של מאות נשים וגברים, לא אמר דבר על תופעה נפוצה אחרת:

החברים הקרובים, אפילו החברים הטובים ביותר, לא תמיד שמחים בשבילך על שמצאת אהבה. הסיבות מגוונות: הם לא רוצים שתתרחק מהם, לא מעוניינים בהידחקותו של אדם נוסף לקשר ביניכם. לפעמים יש להם השגות על טיבו של הפרטנר שבחרתם – שטחיות (מראה חיצוני, מצב כלכלי, רושם ראשוני בעייתי) או מעמיקות (ידע מוקדם עליו, רצון לגונן עליכם מפגיעה אפשרית). אבל הסיבה הכי מסוכנת, זו שלא מעזים לדבר עליה, היא חוסר יכולת לשאת את אושרו של הזולת. צריך לזכור שרוב האנשים מסביבכם לא נמצאים באהבה. חלקם אמנם חי במערכת יחסים זוגית, אבל האהבה נגמרה או שאהבתכם החדשה מציגה את הזוגיות שלהם באור לא מחמיא – פחות טוטלית, חסרת תשוקה, מלאת ספקות.

וזה כואב – כי כשמתאהבים רוצים לשתף בזה את כל העולם, ופתאום העולם מפנה את הגב. זה הדבר האחרון שחושבים עליו כשהם מתאהבים, והדבר הראשון שמגלים ברגע שאבק הכוכבים, הפרפרים והקונפטי שוקעים מעט. לי אף פעם לא היו שני חברים לאבד. אחד, מקסימום, וגם זה ביום טוב. לעתים אני חשה יותר מהרגיל בהיעדרם של חברה או חבר טוב שאינו בן הזוג שלי. אחרי הכול, לא מומלץ להפוך את אהוב לבכם לנקודת הפריקה-טעינה היחידה שלכם.

אהבה לא יכולה להחזיק כשכל אחד מבני הזוג הוא גם פסיכולוג וגם הורה וגם החבר הכי טוב וגם מושא תשוקה. כי לפעמים כועסים ורוצים לאוורר את הנפש בחוץ. לפעמים פשוט צריך מישהו אחר שיביט בתמונה מהצד. ובכל זאת, אם ההתלבטות היא בין אהבה לחברות, ברור לי במי מהם אני בוחרת.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.11.2010

מה רוצים מדנה ספקטור

ימי שישי בתל אביב מתחלקים לשני סוגי פעילות: אנשים שבאים מחוץ לעיר כדי לקנות ולהסתכל על אנשים שיושבים בבית קפה, ואנשים מהעיר שיושבים בבית הקפה, ובדרך כלל אורבים לחלק מסוים של העיתון שנחטף מתחת לאפם וכעת שבוי בידיו של שותה קפה בשולחן הסמוך. לרוב אני קוברת את הראש במדורים האהובים עליי ולא ממש שמה לב למתרחש, אבל הפעם, בקפה הקבוע שלי, חלפו דקות בודדות עד שהבחנתי במשהו מוזר: מכל עבר היו האנשים שסביבי רכונים כלפי עיתונים בלהיטות יוצאת דופן, כשמדי פעם הרימו את הראש ודיווחו ליושב מולם, שאתרע מזלו להיתקע בלי עיתון, את עיקרי הדברים המודפסים.

מבט מקיף נוסף אישר לי את השערתי הראשונית: כולם, בלי יוצא מן הכלל, קראו את המדור של דנה ספקטור. היו שם כשלושים איש ושבעה-שמונה עותקים של המוסף, שעברו מיד ליד כמו במירוץ שליחים: סיימת? סיימת כבר? אחרי שתסיים, תתן לי?

יש כמה סיבות מצוינות להתפשטותה האגרסיבית של פרשת "ספקטור-גייט" מעל ומעבר לכל פרופורציה, גבולות טעם טוב או אנושיות מינימלית. ראשית – דנה ספקטור היא חומר נפץ. היא לא מנסה להתחבב על כל מגזרי העולם, כמו קולגה ידוע שלה מאותו מוסף. היא לא מרככת את האגרופים שהיא תוקעת שבוע אחרי שבוע בבטן הרכה של כולנו: המשפחה הישראלית, גידול ילדים, חיי נישואין, יחסים בין חברות.

דנה היא דנה – ולא שום דבר מלבד דנה. אם התואר לא היה תפוס כבר על ידי אנשים כמו אהוד יערי, הייתי מציעה שדנה תענה לטייטל "פרשנית". כי היא לא סתם כותבת או בעלת טור: מאז שהתחילה בכתיבת הטור "בקרוב אגיע רחוק", היא מפרשת לכל כך הרבה נשים ואנשים את חייהם מעל דפי העיתון. היא ראי עם כתוביות תרגום. ומה לעשות, בניגוד למראות המרזות בחנויות הבגדים, הראי הביתי לא תמיד מציג לנו את עצמנו כמו שחשבנו שאנחנו נראים.

וזה כואב. אוי, כמה שדנה ספקטור מכאיבה לנו. לקוראיה המסורים, ואפילו יותר לקוראים שאינם כאלה. בכל פעם שהיא מספרת בישירות מצמררת על הילדה שלה, שבזמן האחרון לא אוהבת להתחבק איתה, או על א' שאמר לה שהיא נראית זולה בביקיני החדש, אנחנו נצבטים. כי אף אחד לא מעיז לדבר על זה: יש מעט מאוד נשים בעלות טור בישראל. ומן המעט הזה אין עוד אחת שכותבת את חייה בצורה כה טוטאלית ומחוייבת כמו דנה.

מי מאיתנו לא מתפתה לייפות מעט את המציאות כשהוא נדרש לשאלה הכל כך יומיומית "מה נשמע?" הכל בסדר, אנחנו עונים לרוב, מספרים משהו נחמד או עוברים הלאה. אצל דנה אין בסדר ואין את ההחלקה האלגנטית הזו מעל התהום: דנה ניצבת על קצה הצוק ומביטה מטה, וכשהיא עושה זאת – אנחנו אלה שנבהלים.

מה בסך הכל קרה? שמועה, רומן ותסבוכת שהייתה חסרה לכל הנוגעים בדבר כמו הידבקות באבעבועות שחורות. אם הייתם קוראים את העלילה הזו בספר, היא לא הייתה מספיקה למלא אפילו חצי עמוד.
יותר מזה, בספר, הייתם פוסלים אותה על סעיף שעמום. נו באמת, שני אנשים נפגשים, חושבים זה על זה קצת, מספרים על זה לבני זוגם, ועוזבים את הבית. כמעט לא נעים לפהק לסיפור הזה בפרצוף. מרתק כמו בחירת מתנה לחג.
אבל בגלל נפיצותם של המשתתפים, הפכה הנוסחה הויקטוריאנית שלעיל לפטרייה אטומית רעילה שתותיר אחריה צלקות לדורות הבאים. אפשר ממש לגחך מול מי שחשב שמדובר בתרגיל יח"צ – אף אדם, ולו הנואש ביותר, לא היה משליך את חייו מנגד בצורה כזו לטובת תעלול פרסומי. שום אדם. וכאן אני חייבת להזכיר את מה שכל כך הרבה אנשים סביבי, זרים ומוכרים לי, שכחו במהלך הריצה המטורפת לסקופ השקרי הבא: יש פה בני אדם.

רן שריג ודנה ספקטור. צילום: רייטינג, מעריב

יותר מדי אנשים קראו את הפרשה הזו ונגזרותיה כמו שקוראים משל עם מוסר השכל בסופו: כך ייעשה לאישה שברגע מסוים בחייה נתקלה בנפש קרובה. נצלוב אותה ונתלוש ממנה את האיברים בסדר אלפביתי, רק כדי שבסיום התהליך נוכל לחזור הביתה, זכים וממורקים כנברשת בעלת אלפי קריסטלים: הנה, ביערנו את הרע מקרבנו. הוכחנו לעצמנו ולכל העולם שאצלנו, במשפחה הטובה והנעימה שלנו, עם ספת האיקאה ומסך ה42 אינץ', דבר כזה לעולם לא יקרה.

אנחנו נכלא עמוק ורחוק את השאלות והספקות והחלל הריק שבלב שלנו, ונשב ליד האיש או האישה שאיתנו ונדע שגם הערב הצלחנו להרחיק את הרעה מפתח הבית. ובשבוע הקרוב נפתח בלהיטות את הטור של דנה ושוב נמצא בו את עצמנו וניבהל מהבבואה הנשקפת – אבל נחזור אליה, בכל פעם מחדש. כי הרבה יותר נוח לכעוס על מעשים של אחרים, וטעויות של אחרים, ולצקצק בצדקנות מול בחירותיהם של אחרים. הרבה יותר קל מלעשות זאת לעצמנו.

פורסם ב'זמן תל אביב', 2.11.2010