היו לי פעם חברים

מתן היה החבר הטוב הראשון שאיבדתי בגלל אהבה. הכרנו באתר כותבים-חובבים, שהיה אבן דרך בתולדות האינטרנט הישראלי. הוא הגיב לשיר בוסר נוראי שלי, אני קראתי כמה שירים שלו, והתחלנו להתכתב.

הייתי תיכוניסטית שכל מה שידעה על החיים הגיע מספרים שכתבו אחרים, והוא בן 40 פלוס, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים בלונדינים, בכיר במשרד ממשלתי. דיברנו באותה שפה. חשבנו באותם דימויים. למרות שתמיד הרגשתי קרובה נפשית לאנשים מבוגרים ממני, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי איך שיחה אמיתית אמורה להיות. עד אז תמיד הייתי מזדרזת לסיים משפטים של אחרים.

פתאום מישהו ידע איך להשלים את המשפטים שלי. היינו חברים טובים-טובים. באמת. לא היה דבר שלא דיברנו עליו. תחקרתי אותו עמוקות על דברים שקיוויתי שהוא יודע – למה אנשים מתחתנים, ומה עושים בנישואים בכלל, ומתי יודעים מה לעשות עם החיים, ומה קורה אם לא יודעים.

לא היה בינינו דבר מלבד חברות. המשפחה שלו אהבה אותי ושלי אהבה אותו. הייתי מתקשרת אליו מבית הספר (עוד לא היו הודעות אס-אם-אס) בהפסקות. הוא היה נוסע בשליחות המשרד לחו"ל ותמיד מביא לי, לבקשתי, קופסת סיגריות של מותג מקומי, רצוי הזול והנחות ביותר, הסוג שהילידים הכי עניים מעשנים. השיא היה סיגריות לונג ביץ' אוסטרליות (30 בחפיסה!), והשפל נרשם עם סיגריות רוסטר (תרנגול!) מאפריקה, קש וגבבה בנייר עיתון, מתפוררות בנגיעה ובעלות טעם איכותי של צואת ארמדיל.

אני בתמורה הכנתי לו פיצ'יפקעס קטנים תוצרת בית: לוח מודעות לתמונות של הילדים, קופסה מקושטת. כשהתגייסתי לצבא החבילות היחידות שקיבלתי היו ממנו. הוא שאל מה אני אוהבת, וכשעניתי בפיזור דעת "ביסלי פלאפל ושוקולד ממולא מנטה" קיבלתי שני קילו מכל אחד מהם, בהתאמה; ורצועה נוחה לרובה וכפפות חמות לשמירה ומכתבים ארוכים שהחיו אותי משבוע לשבוע כמו לגימה. הוא היה שם, בטלפון ופנים אל פנים, כשהכרתי חבר. הוא היה שם כשנפרדתי ממנו. פשוט היינו. יום אחד סיפרתי למתן שהתאהבתי במישהו.

המישהו היה מבוגר ממני ב-20 שנה, המחשה נדירה ומושלמת לכל מה שרציתי אז בבחור. מתן הקשיב ותמך, ובעיקר ספג את האכזבה שלי מכך שביני ובין המישהו לא יהיה שום דבר לעולם. לשנינו היה ברור שההוא לא יסתכל עליי גם אם יכוונו לו אקדח לרקה ויקרינו לו לופ שלי על מסך רחב. זה היה כל כך דמיוני עד שבשלב מסוים פשוט הנחתי לזה. תייקתי אותו בקלסר ה"אין מצב" ההולך ותופח, והמשכתי הלאה.

ופתאום, בניגוד לכל היגיון ותאוריה אבולוציונית – הנס התרחש. המומה ממזלי הטוב, טלפנתי למתן. "אתה לא תאמין!" צווחתי לתוך השפופרת. הוא צחק, כמו שעשה בכל פעם שהרגיש כמה טוב לי, וביקש שאספר. התחלתי את הסיפור, מתנשמת מרוב התרגשות, מלעלעת מילים, מנסה בכל דרך אפשרית להסביר את גורליות המאורע – ורק אחרי דקות ארוכות של מלל הבחנתי שבצד השני של הקו השתררה דממה.
קשה לי לזכור את המילים המסוימות שבהן הוא הצליף בי. כל מה שהצליח לחדור את קליפת הגולגולת שלי הוא שמשהו טוב, אולי הכי טוב בחיי עד כה, התרחש – ומתן לא שמח בשמחתי. יותר מכך: הוא כועס. הוא ניסה לכסות את הזעם בנימת דאגה ואזהרה, אבל שום דבר לא הסתיר את הקרע החדש והענקי שנוצר בבד שטווינו יחד במשך השנים האחרונות. השיחה הסתיימה בטריקת טלפון. הלכתי לישון מלאה מחשבות חדשות, מנוערת, מקווה ששני חלקי החיים שלי – הישן, עם מתן, והחדש, עם אהובי הטרי – ישתלבו בכל זאת.השבועות שבאו אחרי השיחה ההיא היו מתוקים, כמו שרק חייה של חיילת שלראשונה מגלה איך זה מרגיש שמישהו אוהב אותה בחזרה יכולים להיות. ובכל זאת, בדרך חזרה הביתה באותם סופי שבוע קצרים מדי, כמהתי לדבר עם מתן.

אף פעם לא הייתי בן אדם של חברים: אחד הספיק לי. ופתאום הוא הסתלק לו, לוקח אתו את האוזן הקשבת ואת הפה היחיד שהסכמתי לקבל ממנו עצות. מדי פעם עוד ניסיתי לקשור שיחה, לשלוח מכתב. מהצד השני לא הגיע כל מענה.

בעיתון "הארץ" התפרסם לפני חודשיים מחקר חדש שגילה כי כאשר נכנסת לחייו של אדם אהבה חדשה, הוא מאבד בממוצע שני חברים. הגורם לכך הוא בעיקר הצורך לשהות כמה שיותר עם האדם האהוב עליך, צורך שגורר התרחקות מהחברים הקבועים. נפגשים פחות, מדברים פחות. אבל המחקר, שערכו מדענים בריטים בקרב אוכלוסייה של מאות נשים וגברים, לא אמר דבר על תופעה נפוצה אחרת:

החברים הקרובים, אפילו החברים הטובים ביותר, לא תמיד שמחים בשבילך על שמצאת אהבה. הסיבות מגוונות: הם לא רוצים שתתרחק מהם, לא מעוניינים בהידחקותו של אדם נוסף לקשר ביניכם. לפעמים יש להם השגות על טיבו של הפרטנר שבחרתם – שטחיות (מראה חיצוני, מצב כלכלי, רושם ראשוני בעייתי) או מעמיקות (ידע מוקדם עליו, רצון לגונן עליכם מפגיעה אפשרית). אבל הסיבה הכי מסוכנת, זו שלא מעזים לדבר עליה, היא חוסר יכולת לשאת את אושרו של הזולת. צריך לזכור שרוב האנשים מסביבכם לא נמצאים באהבה. חלקם אמנם חי במערכת יחסים זוגית, אבל האהבה נגמרה או שאהבתכם החדשה מציגה את הזוגיות שלהם באור לא מחמיא – פחות טוטלית, חסרת תשוקה, מלאת ספקות.

וזה כואב – כי כשמתאהבים רוצים לשתף בזה את כל העולם, ופתאום העולם מפנה את הגב. זה הדבר האחרון שחושבים עליו כשהם מתאהבים, והדבר הראשון שמגלים ברגע שאבק הכוכבים, הפרפרים והקונפטי שוקעים מעט. לי אף פעם לא היו שני חברים לאבד. אחד, מקסימום, וגם זה ביום טוב. לעתים אני חשה יותר מהרגיל בהיעדרם של חברה או חבר טוב שאינו בן הזוג שלי. אחרי הכול, לא מומלץ להפוך את אהוב לבכם לנקודת הפריקה-טעינה היחידה שלכם.

אהבה לא יכולה להחזיק כשכל אחד מבני הזוג הוא גם פסיכולוג וגם הורה וגם החבר הכי טוב וגם מושא תשוקה. כי לפעמים כועסים ורוצים לאוורר את הנפש בחוץ. לפעמים פשוט צריך מישהו אחר שיביט בתמונה מהצד. ובכל זאת, אם ההתלבטות היא בין אהבה לחברות, ברור לי במי מהם אני בוחרת.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 9.11.2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s