ההערכה העצמית שלי איומה. גם השליטה העצמית בקאנטים. ההורים שלי לא היוו עבורי דוגמה לשום דבר, חוץ מהוכחה חיה לכך שהשכלה אקדמית ועבודה קשה הן מתכון בטוח לעוני. יהירות, חוסר סבלנות ונטייה מעצבנת לקטוע אחרים באמצע משפט הם רק חלק קטן מהתכונות המלבבות שניחנתי בהן. תמיד אעדיף לדחות משימות ומטלות לפעם אחרת, חסרה לי יכולת התמדה וסביר להניח שבכל מקום עבודה שאגיע אליו ייווצר סכסוך עם הבוס, באשמתי. האישיות שלי תלותית, חרדתית ויש בי יותר תכונות גבריות מאשר תכונות נשיות. אני מביטה במסך המחשב שעליו מופיעות כל המסקנות האלה וכמעט מחפשת את הפתח שממנו יצא פתק קטן מודפס: מי יתקרב אלייך בכלל, מפלצת.
בכול אשם האתר ההוא באינטרנט, שהגעתי אליו בטעות. לא, לא פורנו עזים ואפילו לא גרסת הבמאי של "מחוברים": סתם אתר שנקרא "פרויקט המדגם". האתר שייך לבית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי ומשמש את הסטודנטים ככלי ניתוח בלימודים.
אתר תמים, עם עיצוב כמעט פרימיטיבי בפשטותו, רקע לבן וכפתורים אפורים. אפילו האתר של הביטוח הלאומי מסעיר יותר, מניסיון. אבל מתחת לכסות המהוגנת מסתתר אחד האתרים המפתיעים והממכרים ביותר ברשת, מהזן שאם היה צדק בעולם היה משתחל לחמישייה הפותחת, בין פייסבוק לטוויטר. "פרויקט המדגם" מחזיק את נוסחת הזהב, והיא לא כוללת תמונות פרופיל, עדכונים אחת לשלוש דקות או חווה חקלאית וירטואלית. שאלונים, זה מה שיש בו.
רובנו מתעבים את הטיפוס הזה ולא מבינים איך בן אדם יכול להיות כל כך מרוכז בעצמו. רבאק, גבר, סתם שאלנו, אנחנו לא באמת רוצים לדעת, תן אוויר. אבל בתוך כל אחד מאתנו מסתתר טיפוס כזה: מתפוצץ מאינפורמציה ומרגשות, מת לשחרר מטען באיזו תחנה – רק שישאלו אותי כבר, שישאלו!
הרי לכל בני האדם, במיוחד ישראלים כמונו, יש דעה ומסקנה חותכת בכל דבר. מבינים בזה, לא מבינים בזה – מה ההבדל. כל כך הרבה ישראלים נוסעים בכל יום ברכב, מאזינים לתכנית דיבורים כלשהי ברדיו ומדמיינים מה הם היו אומרים במקום האידיוט התורן שמקשקש ברמקולים באותו רגע. אח, אם רק היו שואלים אותי, הייתי כבר מכניס להם… אבל אף פעם לא שואלים. ואנחנו כל כך רוצים לענות, לעזאזל.
"פרויקט המדגם" מכסה כמעט כל תחום אפשרי: שאלונים מפורטים על זוגיות, סקס, עמדות פוליטיות, מצב נפשי, בריאות, כישורים תעסוקתיים, יחסים עם אבא ואימא. הכול, חוץ מ"האם נהגת להרטיב במיטה בילדות", אבל גם זה בדרך.
מילוי השאלונים מתבצע אנונימית: נרשמים עם שם משתמש כלשהו, מקבלים סיסמה ויאללה. השאלונים באתר הם במתכונת מבחן אמריקני, ניתן לבחור תשובה מתוך חמש אפשרויות. אי אפשר לטעות. והכי חשוב: בסוף מקבלים משוב.
לא מדובר בפסיכולוג. אין כאן יחס אישי או ניתוח ספציפי לפי הבעת הפנים וטון הדיבור שלכם בעת מילוי השאלון, אבל אפילו הנפש הכי סקפטית תצטמרר מול כמה מהגילויים שעשויים להיחשף במשוב. זה אלמנט ההפתעה של האתר הזה: עונים על שאלות אפרוריות ופתאום מקבלים סקירה מדוקדקת להבהיל של עצמכם, מנוסחת בקיצור לקוני. דברים שלא העזתם לומר אף פעם בקול רם מופיעים לפתע במילים מפורשות על מסך המחשב:
"הנוכחות של משמעות בחייך היא נמוכה. נראה כי עדיין לא מצאת משמעות ברורה ומספקת בחיים".
"הרמה בה אביך היה הורה פסיבי היא גבוהה. אביך נטה להיות הורה פסיבי, ופעמים רבות נמנע מלהתערב בנושאים חשובים ובקבלת ההחלטות במסגרת חינוכך".
"השאיפה שלך לשלמות ממוצעת, יש לך סטנדרטים ממוצעים".
"הצורך שלך בתחושת שייכות גבוהה, את כנראה חשה תחושות של מחסור בשייכות חברתית ושוני חברתי".
"רמת החרדה שלך גבוהה. את נוטה לחוש חרדה, פחד או דאגה ברמה גבוהה יחסית, לעתים קרובות ללא סיבה נראית לעין".
"מידת תחושת הבידוד שלך גבוהה. את מרגישה לבד מאוד, דחויה ומבודדת מהחברה. גם אם את מגדירה את עצמך כאדם לא חברותי, חסר לך מאוד אדם קרוב שיהיה אתך ויוציא אותך מתחושת הניכור והפרישות החברתית שאת נתונה בה". לא נעים, הא? לגמרי. אבל לא תאמינו כמה זה ממכר: לגלות על עצמכם דברים בלי לערב אף אחד מבחוץ – הסוד הפרטי שלכם. ושל המחשב.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 16.11.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 