ונחיה כמו גדולים

מה יש לנו מהעיר הזאת? אני מדברת עלינו – אנשים שנולדו בשנות ה-80 וגדלו על "מעשה בחמישה בלונים" ו"בלי סודות". אלה שהיו בבית הספר היסודי בזמן מלחמת המפרץ וקישטו את ערכות המגן במדבקות צבעוניות. ספרים של גלילה רון פדר, מדבקות של "חבורת הזבל" ואחר כך "המוטרפים", מסיבות פורים שבהן עדיין היה לגיטימי להתחפש לערבי (אל תנסו את זה עכשיו – מישהו יירה בכם לפני שתספיקו להרים ידיים, וגם יקבל על זה צל"ש), מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער ותמונות של מייקל ג'קסון ומקולי קאלקין בכפולת האמצע, שיהיה מה להדביק על הדופן הפנימית של הארון.

אף אחד מכל אלה לא רמז בשום צורה על קיומה של עיר אחרת, פלאית, אליה נהגר בבגרותנו – בדרך כלל בחוסר כול – ונמצא את עצמנו נצמדים אליה בכל הכוח, חרף כל הדברים הרעים שהיא נותנת לנו בתמורה לאהבה שהיא מקבלת מאתנו.
בתקופת הילדות חשבנו שהבלוק, החצר והשכונה הם מרכז היקום, וכל שאר החלקים מסתובבים סביבו. ילדים מבתי ספר אחרים נראו לנו כמו חייזרים עוד לפני שהכרנו את המושג: מה, גם אצלכם עושים ריצת 100 מטר? ויש לכם לפעמים שיעור חופשי? אחר כך מתפתחת גאווה מסוימת – כן, אנחנו מירושלים, וזאת העיר הכי טובה בעולם! יש לכם בעיה?

בירושלים כל אחד מכיר מישהו, והמישהו מכיר מישהו שלמד עם ההוא באותה שכבה או שנתון אחד מתחתיו בגימנסיה, ואם כבר מזכירים את הגימנסיה, אז בטח אתם מכירים את ההיא שיום אחד הלכה במדרחוב והתכופפה להרים שקל ונקרעו לה ה"מכנסי ציפי", ואיך היא רצה לתוך המקדונלד'ס ו… כל סמטת קיצור וכל פיצרייה, כל קבצן (ההוא עם הקביים וקופסת קפה נמס של עלית).
כל עץ מגן העצמאות מסתיר בין שורשיו נשיקה אחת לפחות, ומכיוון שנולדנו באייטיז אז גם היינו בפיגועים של הניינטיז, ולכל אחד מאתנו יש סיפור או יותר מסיפור על האוטובוס ההוא שרדפנו אחריו ולא הספקנו לעלות ואיך אחר כך שמענו ש…
היינו העיר. לא תיארנו לעצמנו שיש משהו אחר בחוץ.

ואז הגיעה "פלורנטין".
פלורנטין
הקול של יהלי סובול התפוצץ לתוכנו בפגיעה ישירה: "היא אמרה לי תראה, החיים די קלים, נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים". באותה נקודה נולדה לנו תל אביב. תותי, שירה ותומר היו מה שרצינו להיות – ירושלמים שהגיעו לפה כדי להתחיל מחדש.

שירה בתור כוכבת ילדים, תומר בתור קולנוען מחוץ לארון, ותותי – טוב, בתל אביב יש הרבה כמו תותי. כמובן שהדירות שלהם היו הרבה יותר מעוצבות ממה שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו ומצוקת שכר הדירה לא נכללה בתסריט, אבל ככה זה בטלוויזיה. ובכל זאת, היה שם משהו אמיתי. אף אחת מהדמויות לא "הגשימה את עצמה", כולם הסתובבו במעגלים, מנסים למצוא תכלית ובינתיים חיים כמו שצריך לחיות – צרות, אהבות, שברון לב, בעיות עם ההורים, רומן עם גבר נשוי, היריון לא מתוכנן – בלגן. בתי קפה, מועדונים, לכלוך מתחת לבית. חיים אמיתיים, עם דופק.
נשבינו. למחרת שידור הפרק הראשון סערנו בכיתה: ראית? ראית? שם נאמרו בפעם הראשונה המילים "לגור בתל אביב".

לא ברור איך תולעת ספרים רעבתנית כמוני הגיעה לשתיים מההחלטות הכי חשובות בחייה בעקבות מפגש מקרי עם סדרת טלוויזיה. בשנת 1997, השנה בה עלתה "פלורנטין" לאוויר, הייתי בכלל תיכוניסטית טרייה שרצתה להיות שחקנית תאטרון, ולשם כך תכננה ללמוד בסניף הירושלמי של ניסן נתיב.
תל אביב לא עמדה בכלל על הפרק – ראיתי את עצמי ממלצרת ב"בולינט" במדרחוב, מקסימום מוכרת ב"תמיר ספרים", שוכרת דירה קטנה ברחוב שמאי מעל "התו השמיני", שוקעת בחזרות או משננת בעל פה את המונולוג של נעמי מ"פונדק הרוחות".

ופתאום באה הסדרה הזו, והראתה לי אפשרות אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה: רוב התכניות שרקמתי עד שגיליתי את תל אביב נולדו גם הן מסדרת טלוויזיה – הפעם זו הייתה "תהילה". הייתי בבית הספר היסודי כשהתחילו לשדר אותה בכבלים, והיא פרצה סדק בחומה שהקיפה אותי עד אז: הילדים בכיתה שלא אהבו אותי, התחושה שיש דבר מה אחר שעליי לעשות – חשוב יותר מלחכות שיזמינו אותי לשחק גומי או חמש אבנים, יותר מלכתוב לעצמי עלבונות בטוש צבעוני על יד שמאל, יותר מללכת לפסיכולוגית פעם בשבוע בזמן שכולם בשיעור חקלאות, יותר מלקוות שיום אחד מישהו ישים לבו אליי ויגיד "היי, את. את אחרת".

כבר נכשלתי בלימודי בלט קצרים אצל חסיה לוי-אגרון, והפסקתי לנגן בקונצרטים של המורה לואיזה, אבל משחק-משחק! איך לא עליתי על זה עד עכשיו. זה מה שאני צריכה להיות. אני אהיה שחקנית-זמרת כמו קוקו, ויהיה לי חבר מוכשר ויפה כמו ברונו מרטלי, שילחין לי שירים וילווה אותי בפסנתר.
התחלתי להציק לאמא, ויום אחד נשבר לה ממני והיא פתחה את הכרך העצום של דפי זהב אזור חיוג 02 ומצאה את התיכון לאמנויות. בטלפון אמרו לה מיד שהם מקבלים רק תלמידי כיתה י' ומעלה, והחלום שלי נקבר בו במקום.
חוג דרמה לא היה באזור, ולאמא לא היה כוח להסיע אותי בכל שבוע למקהלת "אנקור" כי היא כבר הייתה בחודש תשיעי והיה לה קשה לנהוג. אז ויתרתי. שנתיים אחר כך, כשכבר עזבנו את העיר וגרנו במושב, התקבלתי לתיכון לאמנויות בירושלים, לחטיבת הביניים החדשה שנפתחה בו. רק אחרי כמה שנים נזכרתי שזה אותו תיכון שביקשתי מאמא להתקשר אליו באותו אחר צהריים של כיתה ד'.

את חלום המשחק טחנתי לאבק והעפתי ממני עוד לפני סיום הלימודים, אבל כמו העיר תל אביב שהגיעה אליי ב"פלורנטין", גם התיכון לאמנויות מ"תהילה" היה מקום ואפשרות שאילולא פגשתי בהן במקרה – לא הייתי אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 23.11.2010

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s