כמו סינים, שנראים לאדם הלבן זהים לחלוטין אחד לשני, כך אנשים מחוץ לתל אביב אוהבים
לומר שהתל-אביבים כל כך מנסים להיות מיוחדים עד שבסוף הם נראים בדיוק אותו דבר. מהתמונות במדורי האופנה והרכילות נדמה שלכולם בתל אביב יש משקפי גיקים גדולים מדי, מכנסיים הדוקים מדי, חולצה צבעונית מדי ומבט מזוגג מדי. היפסטרים, סחים – מי מבדיל ביניהם בכלל. כמו שלכל הסטודנטיות יש קוקו תלתלים ותיק גב של "ג'אנספורט", לכל המזכירות יש ארנק תחוב בבית השחי ותחת גדול מדי, וכל הגרושות מעשנות פרלמנט ארוך או ברודווי מאה. קופי, שכפולים מתרבים במהירות. ככה הם, הלא-תל-אביבים, אוהבים לקטלג אותנו. מניחים אותנו בקופסה קטנה ונוחה לאחסון שכתוב עליה "אלה והשטויות שלהם".
כמו הרבה תל-אביבים נטולי רכב, גם לי לא יוצא הרבה לצאת מגבולות העיר. למעשה, בתור מי שנוהגת להגיע לרוב היעדים ברגל, עולמי הפיזי מתמצה ביפו מדרום וברחוב ארלוזורוב מצפון. מקסימום לנמל, וגם זה בתנאי שלא מתרחש שם שום אירוע שכולל את המילים "שוק","פסטיבל" או "בחסות".
ובכל זאת, מדי פעם אני מקבלת מפתחות לאוטו כלשהו ויכולה קצת לאוורר את עצמותיי הצפודות מרוב דילוג בין מוקשי כלבים לפסולת בניין (בונים ומחרבנים – שתי הפעילויות היחידות שבאמת לא מפסיקות בעיר ללא הפסקה). בהזדמנות האחרונה שדבר כזה קרה מצאתי את עצמי בצומת ביל"ו. האימה, האימה.
אם בוחנים את צומת ביל"ו מזווית פילוסופית, מדובר באמת בפרשת דרכים. וממבט לא כל כך זריז (כשלוש שעות) במתרחש בה, מאוד ברור לאיזה כיוון המדינה הזו החליטה לפנות.
הסבר קצר לטובת הקוראים שאינם מתגוררים באזור: צומת ביל"ו הוא צומת מקשר בין העיר רחובות, קיבוץ גבעת ברנר, גדרה, מזכרת בתיה וקריית עקרון. במיקום זה, בעל השם החלוצי, נבנה בשנת 1993 מרכז קניות. אם שמות היישובים שציינתי מעלים בדמיונכם צרכנייה כפרית, אתם כנראה לא חיים בארץ. שטחים פסטורליים כמו קיבוץ שפיים או שיפולי הגבעות של יקנעם הפכו כבר מזמן לקניונים שהביאו את בשורת המותגים גם למי שעד אותו רגע קיווה שיצליח לברוח מספיק רחוק. לא עוד "אופנת ניצה" – ויוה "קסטרו".
צומת ביל"ו, אם כן, שינה את פניו והפך ל"בילו סנטר" (אפילו בלי ראשי תיבות!), ובשנים שחלפו מאז הקמת המתחם נשלחו ממנו זרועות לכל עבר: מכל צד של הצומת צצו חניונים, חנויות, חושות וחיסולי מלאי. זהו אינו מבנה סגור של קניון אלא שטח פתוח, סלול ועצום שהאנגרים בני קומה אחת חוצים אותו שתי וערב, בכל רצועה חנויות רבות. מרבצי האספלט המיועדים שם לחניה יכלו לפתור את צרותיהם של תושבי תל אביב לנצח, או במחשבה שנייה לא: בשבתות אי אפשר להכניס לשם אפילו סמארט נהוגה בידי אנורקטית.
בשבת שעברה, בעקבות שילוב של שני נתונים מפתיעים (גיליתי שכבר קריר ואין לי חולצות ארוכות מחד, ולרשותי עומדת מכונית מאידך), מצאתי את עצמי נוהגת לכיוון בילו סנטר. כן, אפילו בעיר החטאים אין קניון שפתוח בשבת, ומכיוון שבמשך השבוע אני עובדת במקביל לשעות הפתיחה של החנויות החלטתי לנצל את יום השמש המקסים לטובת מדידת בגדי חורף, ואולי גם רכישה צנועה. הו, אילו רק הייתי יודעת מראש למה אני נכנסת – לא הייתי טורחת להוציא את האוטו מהחניה.
בספרו של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל" (הוצאת כתר, 2001) מצוטט המשפט "הרוצה לרדת אל העם – יעלה על אוטובוס". בשנת 2010 אין צורך לעלות על אוטובוס (וממילא את העם לא תמצא בו: רק עובדים זרים). פשוט קחו את עצמכם עם מימייה והרבה מצב רוח טוב וסעו לבילו סנטר ודומיו.
וכשתפגשו שם את העם, לא תוכלו להגיד שלא הזהרתי אתכם: הכתובת "עם ישראל חי", שמרוססת על קירות רבים בעיר, אולי רלוונטית מבחינה טכנית, אבל אם הגרפיטאי הנמרץ ירצה לתאר את המציאות, יהיה עליו לרסס "עם ישראל מכוער". כמה מכוער? מכוער כמו הילד הלא חוקי וההיפותטי של גולדה מאיר ודייגו ארמנדו מראדונה.
זוכרים את מה שאומרים אנשים מערים אחרות על התל-אביבים והנטייה שלהם להידמות זה לזה? עכשיו קחו את האמירה הזו, השליכו אותה לסל וחסל. כי העם שראיתי בבילו סנטר ביום שבת הזכיר לי את ההוא שמרביץ למראה: חבר'ה, טלו קורה. איזה קורה – טלו פיגום. טלו פאקינג יסודות בניין מבין עיניכם.
אם היו אומרים לי שמדען מטורף חטף משפחה ישראלית אחת, שכפל אותה לאלפיה ושחרר את כל ההעתקים להסתובב בצומת ביל"ו, הייתי מאמינה. האנשים שם כל כך דמו זה לזה עד שהתפתיתי לבקש מהם דגימות די-אן-אי. המשפחה המשוכפלת מצומת ביל"ו לעולם תכלול את המרכיבים הבאים: אבא – עם קרחת זיפית, קרוקס, דגמ"ח חאקי באורך שלושה רבעים וטריקו שלא מסווה את הכרס – צועד מלפנים, צועק בסלולרי.
אמא צועדת מאחור, עם נעלי פלטפורמה, שיער בגווני אדום-מספרה דהוי, בגדים צמודים במידה קטנה מדי, עודף משקל מצטבר משלוש לידות והמון אבני סברובסקי מזויפות על התיק, החגורה והג'ינס. דוחפת עגלה לפניה – ובעגלה צורח תינוק בעוד אחותו הגדולה נסחבת לצד האם, נתלית בשולי חולצתה וצורחת ברצף "אבל בא לי בא לי בא לי, אבל אמא בא לי".
המצב הזה נמשך לאורך כל המסע בין החנויות ובתוכן. הם לא משתנים. הם לא מחליפים תפקידים. ברגעי המנוחה הם ישבו על ספסל או גדר כשהעגלה חוסמת את המעבר, וכל אחד מחזיק גביע עצום של גלידה אמריקאית נוזלת. הילדה תפיל את הגביע על הרצפה. אחר כך את עצמה. האמא תתפוס אותה בפרק היד ותאיים עליה שהם לא באים לשם יותר.
והם יבואו. הם תמיד באים. לא בשביל הקניות. אף אחד לא צריך לקנות בגדים או כלי בית מדי שבוע. זה ברור – אחרת בשביל מה הם נכנסים לסופר-פארם, בדיוק אותו סופר-פארם שיש להם ליד הבית ופתוח כל השבוע עד מאוחר. הם באים כי זה המקום שלהם, ההזדמנות להראות לעצמם ולכל השאר שהם אנשים מן היישוב. ישראלים כמו כולם, עם משפחה ומשכנתה. גרים בארבעה חדרים שיסיימו לשלם עליהם בעוד 25 שנה. שתי מכוניות מליסינג, גן עם צהרון. הם לא רוצים להיות מיוחדים. הם רוצים לאהוב את מי שכולם אוהבים ולשנוא את מי שכולם שונאים. את התל-אביבים האלה, למשל. שנראים להם ממש אותו דבר.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 29.11.2010
נועה אסטרייכר | אחת העם 