פגוש את העיתונות

"את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?" היא אמרה, מרימה אליי עיני במבי עייפות ועצובות, מוכנות לאכזבה. "ברור שלא. אני מבטיחה", הרמתי יד לשבועה, יודעת שברגע זה ביצעתי את הטעות הכי איומה שלי כעיתונאית מתחילה. בדקות האחרונות היו לי ביד – מה ביד? על הטייפ רקורדר! – ערמת משפטים נפיצים שיכלו להפוך את הריאיון הקטן הזה לכתבת שער במוסף. רק למרוח באותיות ענק מעל התמונה הנכונה, וזהו: מפרילנסרית זוטרה עם התמחות במילוי חורים אהפוך לספקית סקופים. העורך יכניס את המספר שלי לחיוג המהיר. במקום זה רכנתי קדימה ומחקתי בלחיצת כפתור את חמש הדקות האחרונות של ההקלטה. העיניים שמולי התמלאו פליאה והכרת תודה.

זה היה לפני ארבע שנים, ועורך העיתון שבו דשדשתי שלח אותי לראיין כוכבת צעירה ויפהפייה שפרצה לתודעה כשחקנית בסדרה פופולרית. בהתחלה ניסיתי להתחמק – לא צפיתי בסדרה – אבל לא הייתה בררה. זו הייתה הזדמנות לכתבה גדולה ולא רציתי להחמיץ אותה. בבוקר הריאיון אמר לי העורך "תוציאי ממנה עם מי היא מזדיינת". חשבתי שהוא צוחק.
פגשתי אותה בדירה הקטנטונת ששכרה. היא הייתה מקסימה, הכוכבת. אישה צעירה שעבדה מאוד קשה והרוויחה מעט, נתונה לביקורת תמידית ודעות קדומות. לאט-לאט נשרו ממנה ההגנות: היא סיפרה לי על משפחה קטנה ולא פשוטה, אבא חסר, אמא נחושה בדעתה לפצות על היעדרו. על שנים ארוכות של לימודים וניסיונות כושלים. סיפרתי לה על עצמי – לא כטקטיקת ריכוך עיתונאית, אלא כמו שתי חברות שמדברות זו עם זו. ברגע מסוים היא עצרה את עצמה באמצע משפט וצחקה – "אוי, אבל את זה אני לא יכולה לספר לך". מיד נדרכתי: מה? מה זה?

היא היססה. שעה ארוכה חלפה עד שהתרצתה. הסמיקה, ניסתה להפחית בחשיבות העניין. לבסוף נקבה בשמו של זמר טרי יחסית, חתיך ומבוקש. "לפני שבוע שכבנו. רק פעם אחת. מישהו הכיר בינינו, סתם ככה, וקרה שם משהו. התאהבתי". מאז, סיפרה כשעיניה משוטטות בין המרצפות, היא מתייסרת. ביומיים הראשונים הוא עוד השיב לטלפונים שלה, אחר כך חדל.

הסתכלתי עליה ולא האמנתי: היפהפייה המחוזרת, הברבור המרהיב הזה, האישה שכל צעד שלה שופע ביטחון בעצמה וביכולותיה – היא אוכלת את עצמה בגלל אפס רזה ומייבב עם גיטרה? הרי אם היו לומדים ביחד בתיכון, היא לא הייתה מתקרבת אליו גם אם זו הייתה משימה באמת או חובה. דקות ארוכות היא התכנסה במחשבות, ואז הרימה מבט פצוע ואמרה: "את לא הולכת לכתוב את זה, נכון?"
הכתבה התפרסמה שבוע אחר כך, בלי התוספת הסנסציונית. לא סיפרתי לאיש על הווידוי ששמעתי. בבוקר הפרסום קיבלתי אס-אם-אס מהכוכבת: "תודה ששמרת עליי". באותו גיליון עצמו, כמה עמודים אחרי הכתבה, נכתב על קשר בין הזמר ההוא לדוגמנית ידועה. זמן מה אחר כך הם איששו את השמועות. מתברר שהם כבר היו יחד בזמן המפגש בינו ובין הכוכבת.
העורך לא התקשר אליי יותר אחרי הכתבה ההיא, ומאז לא הסכמתי לראיין אף אחד.

לפני חודש יצא לחנויות הספר החדש של ס'. אחרי השמחה והגאווה הראשונית ישנו כמובן החשש מהרגע שבו יתחילו העיתונים והתקשורת להתייחס אליו: אי אפשר לדעת מי יאהב אותו ומי יבחר דווקא לקרוע אותו לגזרים. מלבד הביקורות, ישנו גם הצורך להתראיין, ובראיונות אף פעם לא מסתפקים בדיבור על הספר עצמו, אלא מצפים מהסופר לנפק בשר כלשהו, נתח מחייו האישיים בו יוכלו הקוראים לנעוץ את שיניהם: יציאה מהארון, הורים נוטשים, סקס בשלישייה, נפילה לסמים – כל דבר. מה שיותר עמוק יותר צהוב.
הכתבות הראשונות עברו בשלום, גם אזכורים באינטרנט הצליחו לשמור על אלגנטיות – ואז הגיע מגזין 'טיים אאוט'.

ס' התקשר אליי לעבודה בסיום הריאיון, צוהל: היה נהדר, שאלות מצוינות. רגע לפני סוף השיחה נזכר לומר לי ש"דיברתי גם עלינו, הולך לצאת נורא יפה. ביקשו אפילו שאשלח להם תמונה של שנינו, הם רוצים לשבץ אותה בכתבה". "נחמד", חשבתי, ועזרתי לו למצוא תמונה משותפת שבה אף אחד מאתנו לא נראה כמו חרגול במצוקה (לקח הרבה זמן). הוא שלח אליהם וקיבל אישור: הכול בסדר, הכתבה תתפרסם בתוך כמה ימים. כשהגעתי למשרד ביום חמישי האחרון איתרתי את הגיליון הטרי אצל המזכירה, מצאתי את העמוד הנכון ושמחתי: שני העמודים הראשונים של הכתבה היו דבש טהור. אבל בעמוד השלישי חיכה לי העוקץ.

בראש העמוד הייתה פרושה התמונה שלנו רובצים בדשא ומחייכים באושר למצלמה. מתחתיה הופיעה פסקה שגרמה לי להתיישב, הלומת חולשה. נכתב שם בקצרה כי לפני שנתיים עזב ס' את ביתו לטובת אהבה צעירה – אני.
אחר כך הגיע, כמו משום מקום, ציטוט מספרו האחרון של פיליפ רות, "החיה הגוועת", שבמקרה אחד המשפטים מתוכו עסק בצורה בוטה במין אוראלי. החזרתי מבט לראש העמוד וחשכו עיניי: את ההתייחסות למין אוראלי הפך עורך הכתבה לכותרת הפסקה שעוסקת בי. כמו שכתב ערן צור – יום ששוני הוא יום אסוני.

אז נכון, אני יודעת את האמת, וס' יודע את האמת, ובני ביתו יודעים את האמת. אבל מה זה עוזר לי, אם הגיליון הזה נמצא בכל בית קפה בעיר, ושם יושבים אנשים שמאמינים לכל מילה שכתובה בעיתון?
להלן האמת: ס' לא עזב את ביתו בשבילי. למעשה, הוא נבעט מהבית (בצדק!) בגלל קשר עם מישהי אחרת – מישהי שאיננה אני בשום פנים ואופן. ההיתקלות בינינו אירעה כמה חודשים מאוחר יותר. מסובך? אולי. אבל אמת מסובכת היא לא תירוץ. זו לא הייתה סתם טעות – זו רשלנות נטו. הרי הריאיון הוקלט. הכתב לא היה צריך לדלות שום דבר מזיכרונו.

אז מה קרה? מה שקורה בדרך כלל. עייפות, רצון לקצר ככל האפשר, נטייה של עורכים לגזור משפטים ממקומות שונים בכתבה ולהדביק אותם זה לזה כציטוט אחד. שום דבר מיוחד – כתבות כאלה, עם טעויות גורליות וכותרות משפילות, מתפרסמות כל יום. האמת נותרת כמו שהייתה לפני הריאיון: לא ידועה לאיש מלבד המרואיין עצמו.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 7.12.2010