עם של אנאלפביתים

בניגוד לכל מיני פוליטיקאים, זמרים או מנחי שעשועונים, אף פעם לא ניסיתי להתהדר בנוצות ה'עממיות'. אני לא שרית חדד ואין לי בעיה שתקראו לי סנובית ומתנשאת. אבל אם כבר קוראים לי ככה, כדאי שזה יהיה מסיבות מוצדקות. לא מעט מהאנשים בסביבתי הקרובה מתחלחלים לשמע צמד המילים "תרבות ישראלית". זו כוללת בתוכה גם את הספרות הישראלית, המוזיקה הישראלית וכמובן הטלוויזיה הישראלית. הנטייה הזו של הסובבים אותי להתחלחל מהנ"ל גורמת ללא מעט ויכוחים בינינו: אני כן חושבת שיש כאן ספרות טובה וגם מוזיקה טובה. שתיהן מועטות ובסכנת הכחדה תמידית, אבל הן ישנן. (על הטלוויזיה אני לא רוצה לדבר– רק אזכיר שהפסקתי להחזיק את המכשיר בבית לפני חמש שנים, וטרם הצטערתי על כך.) אותי לא תמצאו מקטרת על זה ש"לא יודעים לכתוב במדינה הזאת"- כי יודעים. לא הרבה, אבל יודעים. לא תמיד, אבל יודעים.

על מה כן תמצאו אותי מקטרת? או. בואו נשים בצד את הפוליטיקה, הכלכלה, משבר הרווחה, הפערים החברתיים והכיבוש (תביאו מכולות–בניין, יש הרבה מה לשים בצד). בואו ניקח דבר אחד קטן, כמעט שולי, שאף אחד לא מדבר עליו.

***

קרוא וכתוב.

עזבו אתכם מ'מלחמה ושלום' של טולסטוי– בואו נתחיל מלמטה: האל"ף–בי"ת. סביר להניח שכל מי שעבר את מערכת החינוך יידע לדקלם את רצף האותיות עד ת"ו בלי לטעות, אבל אין מה לשמוח: מיום ליום נדמה שיש פה יותר מדי אנשים שמכירים את האותיות בלי שיהיה להם מושג איך להשתמש בהן. דוגמה? בבקשה: “אני לא שוחכת מה שאמרתה לי". ומה לגבי "הממשלה לא תיתן אפילו סכום זהום למי שיצתרך", “תיפסת על עץ גבוה", “את פשוט מגוכחת". דיסלקט? עולה חדשה? לא ולא. הצירופים הנ"ל הונפקו ממקלדותיהם של גברים ונשים ילידי הארץ, בוגרי מערכת החינוך, כמה מהם אפילו בעלי תואר אקדמי ממוסד רשמי. לא, אין מצב.

***
בטח שיש. כמו שכבר כתבתי פה בעבר, בני הדור שלי (ילידי שנות השמונים המוקדמות) למדו קריאה וכתיבה בשיטת 'השפה כמכלול', שיטת לימוד שיובאה לארץ מארה"ב (חשוב לציין שהשיטה נכשלה שם ונכתב על כך רבות, אבל זה לא עניין את המייבאים החרוצים).

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

אחד מיסודות השיטה היה הימנעות מוחלטת של המורים מתיקון שגיאות כתיב. 'קודם שיבינו את המשמעות של המילים, ואחר כך נתעסק בזוטות'. זה נחמד לדעת מה פירוש המילה 'מושחת', קצת פחות נחמד להיות בן 29 שכותב 'מושחט'. רק לפני כמה ימים, כשדפדפתי בשרשרת אתרי האינטרנט הקבועים שלי, זה הכה בי: הדור העילג שלי כבר נמצא בשלהי שנות העשרים לחייו. ואלוהים ישמור– הוא מתחיל להתרבות.

***
לא משנה כמה חוויות מתקנות אעבור וכמה סדנאות 'הצעקה הראשונית' ידרסו אותי ברוורס– לעולם לא אשכח את התסכול והחרון שמילא את הוריי כשהתעקשו לשבת איתי על שיעורי הבית. “איך את לא מבינה? תסתכלי– אם המספר הזה בא מעל אפס, את צריכה לזכור אותו בראש ורק אחר כך להוסיף אותו לתוצאה!”. לא עזר– חשבון לא הבנתי. מה שכן הבנתי זה שהוריי, למרות שההשכלה הרשמית שלהם לא הייתה קשורה כלל לתחומים ריאליים כמו מתמטיקה, יודעים לבצע פעולות בסיסיות בחשבון וגם להסביר אותן. דווקא בכל מה שקשור לכתיבה וקריאה תמיד הסתדרתי, אבל ראיתי אותם יושבים כמה שנים אחר כך עם אחי שבניגוד אליי ניחן בראש מתמטי ופחות ספרותי– ומתקנים לו את שגיאות הכתיב וטעויות התחביר. “לא שהלכתי– כשהלכתי!”. לא הייתה שאלה בכלל: היו להם את הכלים הבסיסיים הנחוצים להורה כשהוא מתיישב ליד הילד שלו, לעזור לו בשיעורים (ושפע עצבים, אבל זה, כמו האיש הכחול, מסיפור אחר).

***
מה יעשו בני הדור שלי, כשיידרשו (והם יידרשו) לסייע לילדים שלהם בשיעורי הבית? איך יעזרו להם לכתוב חיבור בנושא 'חג הפסח'? “פאם עם ישראל איה במיצרים ופרעו היתאחזר אליהם ומושה נתן להם מקות צפרדאה וקינים וארוב"? זה חמוד בכיתה א', ומפסיק להיות חמוד מיד כשהיא מסתיימת. אוקיי, כיתה ג', גג! אחרי כן? אם לא אובחנה דיסלקציה (ויש לי את כל הסימפטיה לדיסלקטים, דיסגרפים ובעלי הפרעות קשב– אני בעצמי מופרעת כזו), כנראה שמישהו בשרשרת כשל במילוי תפקידו. 'המורה', מיד יאשימו הטוקבקיסטים. אבל מי זו המורה? מישהי לא הרבה יותר מבוגרת מההורים בני הדור שלי, שלמדה באותה מערכת חינוך דפוקה ובאותה שיטה כושלת. ונניח שהיא מצוינת. מה עושים בבית? למי אמור הילד להאמין, למורה שמאייתת לו על הלוח או לאמא, שלא בטוחה איך כותבים "בתוחה"?

מתוך הסדרה 'בלי סודות' שליוותה את לימודי 'השפה כמכלול' בארץ

 

***
פעם בכמה חודשים מתפרסמות בעיתונים תוצאות מבחני פיז"ה או המיצ"ב– וכולם רועשים: “ישראל במקום האחרון בגלקסיה בלימודי המתמטיקה!”. למי אכפת מהמתמטיקה? יש פה מלא אנאלפביתים!

הנה, אמרתי את זה. אנאלפביתים. הם מכירים את האותיות, נכון. אבל זהו פחות או יותר. המחשבה על קריאת ספר מעוררת בהם צמרמורת, ולא פלא: איך אפשר ליהנות מספר אם כל משפט הוא משימה מכשילה? שלא לדבר על ההשפלה שמגיעה כשהמורה מבקשת ממך להקריא בקול בשיעור תנ"ך? (הכרתי מורה שפשוט הפסיקה לבקש– לא היה לה נעים לגרום לתלמיד מבוכה מול החברים שלו. כך נמנעה ממנו האפשרות ללמוד איך לבטא את המילים נכון– אבל מעמדו החברתי נותר איתן). אנאלפביתים.

***
עכשיו תגידו 'סנובית'. 'מתנשאת'. 'אליטיסטית'. אבל יד על הלב: ממתי היכולת לאיית נכונה בשפת אמך הפכה למותרות? והזעם, הזעם! עליי אתם כועסים? תכעסו עליהם, אלה שלקחו ילדים טובים מכל השכבות, עם כל הפוטנציאל שבעולם, מנעו מהם את הנכס הראשון שילד רוכש בלימודים– השפה – והפכו אותם לעדר טיפש שחושב ש'חחח' זו מילה, שמימיו לא פתח מילון, שבוהה בקשקשן–עגבניות עם משקפי קרן פומפוזיים, בעגלים מיוחמים ודלי–לשון על שפת בריכה בבית מוקף מצלמות, בשדיים מקפצים בתחרויות ריקוד עם 'כוכבים' שמעולם לא האירו. לכל דור יש את האידיוטיזם שלו, זה ברור. וכל דור משוכנע שהדור הבא הרבה יותר גרוע (הביטלס נחשבו לסכנת נפשות!)- אבל לרוב מספיקים כמה כלים בסיסיים כדי לחלץ מתוך סערת הטיפשות הכללית אנשים טובים–בסך–הכל: שפה נכונה (עזבו אתכם מ'נאותה'. נסתפק בנכונה) היא אחד מהם. אנשי העידן החדש אוהבים לומר ש'מילים בוראות מציאות'. כמו שזה נראה מפה, המציעוט לא משו ביכלל. חחח.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 17.12.2010