חבוטה

שוב הכותרות האלה זורקות אותי אחורה. בכל פעם שצץ מולי צירוף כמו 'התעללות נחשפה בבית ספר יוקרתי', אני חייבת לקרוא את הידיעה עד הסוף, לבלוע כל פרט או רמז. זו לא רק הסקרנות הטבעית שגוררת את העיניים שלי לכתבות כאלה. גם לא עניין מיוחד בתחום החינוך וההשכלה. לקח לי הרבה זמן להבין: אני בודקת את הכתבות האלה כי אני חייבת לברראולי סוף סוף מישהו כתב עליי.

קל לכתוב 'הייתי לאמקובלת'. קשה יותר לתאר למי שלא היה שם מה עמד באמת מאחורי צירוף המילים השכיח הזה. לרוב הילדים יש במהלך ביה"ס היסודי שלושהארבעה חברים שאיתם הם מבלים את השעות שאחרי הלימודים, ומעגל שני, גדול יותר, שכולל את שאר התלמידים בכיתה. לילדים ביישנים יש לפעמים רק חבר או שניים, אבל זה מספיק בשביל לשרוד. לי לא היה אפילו אחד. כלומרהיו מדי פעם בנות ששיחקתי איתן בברביות או נשארתי לישון אצלן. אבל לכל אורך שש שנות ביה"ס היסודי סבלתי מבדידות כרונית. שלושה מוסדות חינוך עברתי בין כיתה א' לכיתה ו'- לגבי שניים מתוכם המילה הנכונה היא 'מילוט'. בכיתה א', לא גיל נפוץ במיוחד לפיתוח בעיות חברתיות קשות, נשלחתי לביה"ס במרחק הליכה מהבית. לא ברור איך או למה, מצאתי את עצמי מותקפת תמידית ע"י חבורת ערסיות בנות 6 ששובצו איתי לאותה כיתה. למרות שגדלתי איתן באותה שכונה לאקלה, לא מצאתי חן בעיניהן מהרגע הראשון. את הקללות והאיומים הן המירו מהר מאוד במכות ומרדפים מסביב לחצר, ובסופו של דבר, אחרי שנלקחתי לשיחה אחת ב'שירות הפסיכולוגי לילד' (אותן, אגב, לא שלחו לשום שיחה) הוחלט שלא אשוב לשם בשנה הבאה. את כיתות ב', ג' וד' העברתי בבית ספר שכונתי אחר. גם שם לא הסתדרתי. אני זוכרת את הערב ההוא, כשהמחנכת התקשרה להורים וסיפרה להם שראתה אותי כותבת בטוש צבעוני על יד שמאל "אני מפגרת אני מטומטמת אני שמנה אני טיפשה". אמא הניחה את השפופרת, החליפה כמה מילים עם אבא ושניהם ביקשו ממני להראות להם את היד. כמו תמונה טרייה מסרט אני רואה איך רצתי לחדר, נשכבתי על הבטן ו'החבאתי' את יד שמאל מתחת למיטה. לכמה רגעים הייתי מרוצההם בחיים לא ימצאו אותה שם.

הם מצאוואני מצאתי את עצמי בתחנה לבריאות הנפש ברח' משמר העם 14, יושבת מול פסיכולוגית שמנה בשמלה פרחונית שביקשה ממני לצייר בגואש ולא הסכימה לתת לי את הציורים במתנה. בהשוואה לשנים שיבואו, הכל היה כרגיל.

 

בסוף כיתה ד', אחרי שאחי השני נולד והדירונת נעשתה צפופה לחמש נפשות, הוחלט למכור אותה ולעזוב את העיר. במושב קטן בעמק האלה הפשירו מגרשים קטנים לבנייה זולה, וההורים שלי בחרו לבנות שם בית. כמו כל ילדי המושבים מהסביבה, גם אחי ואני נשלחנו לביה"ס האיזורי. זה היה רע מהרגע הראשון: כבר בשיחת ההיכרות דחפה אותי ילדה אחת לרצפה וחברתה שאלה "איך הצלחת להזיז את השמנה הזאתי?”. למרות שהזהירו אותנו מילדי המושבים שנחשבו לפראיים וקשים, עיקר הצרות נכונו לי דווקא מהקיבוצניקים הטובים, האשכנזים, העילית החברתית שאליה השתייכו גם המורים והמנהלת. אולי זו הסיבה שבמשך השנתיים הבאות לא היה איש שיעצור ויקשיב לי, גם מי שידע בדיוק מה קורה. לא היה לאן לברוח: בית הספר היה מצודת בטון על גבעה מבודדת, ומלבד האוטובוסים הצהובים של ההסעות שהגיעו בבוקר ואחרי הצהריים, לא הייתה דרך להימלט ממנו למקום מבטחים. בשנתיים ההן לא היה לי שם פרטי. היו עוד 'נועות', ולכולן קראו נועה ש. ונועה ק. ונועה ד. רק על השם שלי הוטל טאבו.

אני הייתי 'פרה'. ככה קראו לי בכיתה, ככה קראו לי במסדרון, כך כתבו בטוש שחור או אדום על העבודות המעטות שלי שנמצאו ראויות בעיני המורה להיתלות לדוגמא על הלוח. ההפסקות היו גיהינום לא פחות מהשיעורים עצמם: בשיעורים לפחות יכולתי להיות בטוחה שזה יסתיים בקללות, מקסימום יריקה דיסקרטית כשהמורה מפנה את הגב. הצלצול להפסקה היה ה'גונג' לתחילת הקרבות בזירה: אם נשארתי לשבת או קמתי, אם ניסיתי להשתתף במשחק או רק עמדתי מהצד, אם הייתי באמצע הביס בסנדוויץ' או ניסיתי להגיע לברזייהכל פעולה הייתה לקיחת סיכון. גם ההימנעות מפעולה. האם הם מחכים לי מחוץ לדלת? או בכניסה לספרייה (מקום מפלט זמניהם לא קראו ספרים)? אולי כמו בשבוע שעבר, מישהו רק מחכה שאשאיר את התיק שלי ללא השגחה כדי לרוקן לתוכו את הפח של השירותים או שקית מלאה חרא מהביל מהרפת של הקיבוץ? אולי ישתינו לי על הכיסא, אולי יניחו תחתיו צנצנת צרעות מזמזמות שנאספו מאחת המלכודות? אולי גם בשיעור ספורט הקרוב, בריצת 200 מטר, ימתין לי מישהו מעבר לסיבוב ושוב אגיע לנקודת הסיום בברכיים מדממות, יורקת פירורי אדמה? ומה אם דודו דגון שוב יתפוס אותי בכוח בזמן שעודד ועופר ורותם וליאת בועטים לי ברגליים, מכוונים גבוה, לירכיים, לבטן השמנה המגעילה שבבית אביט בה במראה ואחשוב על ניתוח שיוריד אותה ממני בבת אחת, או סכין?

איפה היו כולם? מה העסיק אותם בשנתיים הארוכות ההן, בזמן שנלחמתי על חיי? המורים ידעו. המנהלת גם. הם היו שם פיזית, ראו את הסימנים, שמעו את הקולות. אולי העדיפו לא לסכן את השקט התעשייתי של בית ספר איזורי גדול לטובת ילדה אחת, חדשה שבאה מהעיר. אולי חששו מהילדים, או מהוריהם, שאותם פגשו בחדר האוכל של הקיבוץ מדי ערב.

רק לילד אחד בכיתה היו בעיות דומות לשליהילדים הכו אותו לעיתים קרובות, עד הפעם ההיא שאביו התפרץ לכיתה בזעם, לבוש במדי שוטר מבהיקים ואקדח תקוע בחגורתו. “מי שייגע בבן שלי, שייקח בחשבון שאני אגיע אליו". לא חינוכי? אלים? וודאי. אבל זה עבד. הילד ההוא סיים את השנה בלי תקריות נוספות.

הטוקבקיסטים שואלים תמיד 'איפה היו ההורים'. איפה באמת? בבית, עם אח תינוק טרי ועקשן במיוחד. ועוד אח בבית הספר, שדווקא הסתדר מצוין. בעבודה, שאף פעם לא הייתה קלה. לי לא היה אבא שוטר. אמא שלי, שהטילה עליי מורא גדול בבית, לא השתמשה בכוחה ובקולה כדי להרתיע אף אחד מהבני זונות שהפכו את החיים שלי, הבת הבכורה שלה, לקשים ומרים, שגרמו לי לבכות מדי לילה לתוך הכרית, להתפלל שהבוקר הבא לא יבוא. לשלוח אותי לעוד פסיכולוגיתאת זה הם ידעו לעשות. את מה שצריך היה לעשותלא כל כך. וכל השנתיים האלה חיכיתי לאות, לסדק בביצורים, לחשיפה סנסציונית של הסבל שלי באיזו כותרת בעיתון: 'התעללות ממושכת נחשפה בבית ספר יסודי'. אבל אף כותרת כזו לא הגיעה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 31.12.2010

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “חבוטה

  1. אוי ילדה יפה שלי, אני יושבת פה משותקת, ניזכרת בפגישה שלנו בבית הקפה, בשיחה שלנו, את קטנה ממני ב 15 ואני עברתי את אותם הדברים כמה שנים לפנייך, עם אותו סוג הורים רק יותר גרועים, רק אני בכלל לא הבנתי שיש אפשרות אחרת. אני רק רציתי למות. שנים רציתי למות.

    אין לי משהו חכם לומר לך חוץ מיזה שאני כל כך גאה בך במי שאת היום, במה שאת היום ובמה שאת עושה ומסמלת.

    אוהבת אותך! מאוד!

  2. לי, נראה לי, קראו דמבו או משו כזה. וגם לי לא היו חברות בכלל, אבל זה אף פעם לא הגיע לרמות של אלימות (גם כן בית ספר ב"שכונה טובה").

  3. נועה,
    כבר למעלה משעתיים, מאז העלית את הרשומה הזו, אני מתהלכת איתה. סביבה. בצידה. בתוכה.
    וזעם איום נמלא ומציף ושוטף – הוא רק לא סוער. כי הוא חסר אונים.
    האטימות הטריפה את פסיעותיי. וזה עוד כאשר ניתן לראות את החבטות. אני כל הזמן תוהה, ומה קורה עם אלה החבוטים פנימה. הנתונים לארסיות מזדחלת, תמידית, שמאיינת את פעימת ליבם.
    אבל זה רק כי אנחנו מחפשים מילים באותה נקודה של חוסר העונים.
    ……………….
    העליתי את הקישור לרשומה שלך בפייסבוק.
    http://www.facebook.com/profile.php?id=1531852072
    ………………
    ומה אומר לך, החבוטה.
    תודה. גם כזו, שכמעט ואין בה מאום משום האמירה הנכונה.
    החשוף והפעור הזה…
    תודה.

  4. אנ י דווקא הייתי יפה ורזה וילדה טובה ומקובלת למרות מוזרותי המסויימת רק שאף אחד לא ראה כמה בודדה עד עמקי עמקי נשמתי, לא מצליחה למצוא אחד או אחת שידבר בשפתי, ולא מבינה איך אף אחד לא רואה שאני בכלל איננה, זו רק אחרת שמדברת ועושה את התנועות הנכונות ואיך אף אחד, כולל אמאבא מופלאים, לא רואה ב א מ ת.

    עכשיו בואי נלך למצוא מישהו שיעיד באמת על ילדות או נעורים טובים.

  5. וכאחרון הטוקבקיסטים אשאל איפה היו ההורים.
    מה שאת מתארת הוא שואה קטנה של ילדה אחת חסרת אונים בעולם של ילדים שכמותם יש בכל בית ספר, ילדות היא עולם אכזר, אלא שלילד הממוצע יש גב מגונן או יכולת התמודדות מינימלית, מה שלך לא היה. אני גם מכירה את זה שילד מסתיר מהוריו התעללות,אבל לא ברמה שאת מתארת. גם אני עברתי התעללות יומיומית מילד אחד מטורף ואכזרי שרדף אחרי יומיום בדרך לבית הספר והיכה אותי מכות רצח. זו היתה הישרדות מטורפת ונלחמתי כמו חתול רחוב אבל חצי מת. כמובן שהסתרתי את זה מהורי אבל זה היה ילד אחד בשנה אחת אומללה, לא מה שאת מתארת.
    לפני כמה שנים ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי שמתאר שנה אחת בה תיעדה מצלמה קבועה את הנעשה בחצר בית ספר יסודי בצרפת. היה מדהים לראות את האכזריות בה מתנהלים ילדים במקום חסר הגנה, רחוק מעיני הוריהם ומתחת לאפם של מורים. פשוט אכזריות בלתי נתפסת. זו לא היתה שכונת מצוקה, כך שאין תירוץ.
    זה מדהים,אבל זה עדיין קורה,שלא תשלי את עצמך. אני יכולה לומר לך שמה שעברתי כילדה גרם לי להיות חשדנית. לילדים שלי לא קרה. האצבע היתה על הדופק אם צריך ואם לאו. לא נתתי לזה שום סיכוי לקרות ( שוב האיזונים האלה.. חסרת תקנה,תאמיני לי)
    מחכה לטור העליז ומאחלת לך שנה נהדרת.

  6. לא מזמן היתה כתבה בעיתון על אמא משוגעת שנפנפה באקדח בבית הספר על הבנות שהציקו לביתה. כולם הזדעזעו איך היא נכנסה לבית הספר עם אקדח ואם באמת מישהו שומר על ילדיינו הזכים.
    החוסר אונים מול המערכת האטומה שלא שואלת את השאלות הנכונות כמו איך האמא הזאת הגיעה למצב הזה.
    כאב לי לקרוא אותך אף אחד לא אמור לחוות כך את ילדותו. זה פשוט לא מגיע לאף אחד.

  7. משאב מעולה להורים/מורים שנתקלים בבעיה הזו כיום הוא
    http://www.stopbullyingnow.com
    האתר כולל בין היתר רשימת דברים שבתי ספר אומרים, כשמגלים להם שיש אצלם בעיית הטרדות ("זה לא קורה" "זה הכל באשמת המוטרד" ו-"אבל *אמרנו* להם להפסיק!") ורשימת הפעולות שבתי ספר מנסים (ולא פועלות). ויש גם תיאור של מה ש*כן* פועל: גישה מערכתית שבה מושם קו אדום מסביב לכל הטרדה באשר היא ובה כל הנוכחים (תלמידים, מורים, מזכירים ושרתים, צוות סיוע מכל סוג שהוא, וגם הורים והנהלה) מקבלים רשות להפסיק כל הטרדה שהם רואים.

    מסתבר שהדינמיקה של הטרדות כוללת שתיקה של כל מי שאינו מעורב ישירות (מטריד/מוטרד) בגלל (בין היתר) פחד לחרוג מה"מותר" החברתי. מי רוצה להיות הקורבן הבא? מי רוצה להיות ההורה ההיסטרי, אחרי שכבר אמרו לו שזה לא קורה (וגם שהכל באשמת המוטרד, וגם שכבר "אמרו" למטרידים, אז אי אפשר להאיץ תהליכים חברתיים). מי רוצה להיות להיות המורה היחיד שמקדיש זמן ביום הצפוף לענייני הצקות – כשכל שאר הצוות אומרים את התירוצים הרגילים?

    אבל אפשר להפסיק הצקות בבתי ספר. אפשר, וצריך.

    (מצאתי את הקישור במהלך חיפוש פרקטי מאוד, שנוגע לבי"ס ספציפי ולסיטואציה שמתרחשת בימים אלה. *כל* ההשתקות כבר נוסו עלי.)

  8. וואו. קשה ומטלטל לקרוא. אוטומטית אני חושבת, וחוששת, לגורל ילדיי שלי ומייחלת שגורלי שלי לא יהיה כשל הוריך. הרצון הזה לנווט בחוכמה בין כל הדברים, מצד אחד לתת לילד עצמאות ומצד שני להיות מעורבת בחייו מבלי לרדת לחייו – לא פשוט (וכמובן תוך תפעול ילד נוסף, עבודה וכו). מנסה לפשפש בזכרוני מה ואיך אני הייתי כילדה, ומתקשה להאמין שנועה היפה והחכמה חוותה סבל שכזה.
    מקווה שנועה היפה והחכמה מכירה את עצמה בעצמה, את עוצמתה.

  9. נורא נורא. לא יודעת איך להגיב. חושבת על הבנות שלי ועל הילדה שאני הייתי, ולא מפסיקה לבכות מהטור הזה. חשוב כל כך שיידעו.

  10. קראתי את הפוסט הזה בדמעות. עד גיל 6 הייתי בסדר. גרנו בבניין דירות מחובר כזה בכפר סבא והיו באזור הרבה ילדים. רדפנו אחרי חתולים ושיחקנו מחבואים. בגיל 6 ההורים שלי התגרשו ואימי נותרה ללא גרוש. היא לקחה אותי ואת אחותי הקטנה לגור בקיבוץ, כי זה היה זול ופרקטי עבור אם חד הורית. אלוהים יודע כמה מכות חטפתי בגלל זה. כמה פעמים סבלתי כינויי גנאי מכוערים. מה שכתבת על מושבניקים מול קיבוצניקים נכון להדהים – המושבניקים אצלינו היו ממוצא מזרחי והקיבוצניקים אשכנזים (כמוני). אני הייתי האשכנזייה היחידה שהסתובבה עם המושבניקים, אז קראו לי "אוהבת כושים" ועוד כל מיני כינויים. מדהים איך כבר בגיל הזה מתעורר יצר הגזענות. מדהים שכולם ידעו ולא עשו שום דבר – המורים, הפסיכולוגית שלקחו אותי אליה, המלווה באוטובוס שראה אותי חוטפת כל הזמן. וכמובן שאת המתעללים לא לקחו לשום פסיכולוג. הם היו טיפוסים כריזמטיים שבנו את המנהיגות שלהם על התעללות בכמוני ושכמותי, על צהלות הששון של הקהל אל מול ההעלבות שהטיחו בי.

    אני לעולם לא אביא ילדים. כל ילד, בעל זבוב. מדובר בתמצית הרשע האנושי ללא כל מעצורים.

  11. אני מצטער נועה.
    אני הייתי בצד השני של סיפור כזה, גם אם לא שלך ספציפית.
    למרות שלא הייתי מרביץ ולא פגעתי פיזית באף אחד (אני בכלל פצפון), הייתי מהמתעללים ואפילו בראשם.

    כל מה שנותר לי הוא רק לבקש סליחה.

  12. כילד, אני הייתי בצד השני של המתרס.
    אמנם לא השתמשתי באלימות, פצפון שכמותי, אבל הייתי ללא ספק רשע ומתעלל.
    כל מה שיש לי לומר הוא שאני מצטער.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s