לפני כמה שבועות יצא עיתון 'הארץ' בפרוייקט מיוחד שעסק בשנאה. למה אנחנו שונאים, את מי אנחנו הכי שונאים ומי שונא אותנו. פורסם שם סקר גדול של המכון לדמוקרטיה, כשהנשאלים נדרשו לענות על השאלה "אני לא רוצה לגור ליד-”. החדשות הטובות, אם אפשר לקרוא להן כך, הן שעולים מאתיופיה וחבר המדינות כבר לא נחשבים לאוכלוסיות הכי גרועות. החדשות הרעות הן שלושת המקומות הראשונים: באופן לא מפתיע, ערבים הם האוכלוסיה השנואה והמוקצה ביותר. 46 אחוזים מבין הנשאלים הודיעו שיסרבו בכל תוקף לגור בקרבתם. במקום השלישי נמצאים העובדים הזרים עם 38 אחוזים, נתון לא מסעיר בהתחשב בשנאה הממוסדת כלפיהם, המתודלקת ע"י שרים וחברי כנסת כמו אלי ישי ודומיו, ששכחו שגם להם קראו פעם פושעים, מפיצי מחלות ופרימיטיביים.
בין שתי האוכלוסיות האלה, שכל קסנופוב טיפש יכול לזהות לפי הקריטריונים הגזעניים הרגילים, נמצאת אוכלוסייה שזכתה ל-39 אחוזי שנאה למרות שמעט מאוד אנשים מסוגלים לזהות בוודאות את המשתייכים אליה: חולי הנפש.
***
פגשתם פעם חולה נפש? איך הוא נראה? הוא רץ עם כתונת כפייה ברחוב ונפנף באוזניו? כנראה שלא. הוא דיבר לעצמו? יכול להיות. יש כאלה, אבל הם מעטים. רגע, וחוץ מהמקרים האלה, פגשתם חולי נפש נוספים? לא? רגע, אתם בטוחים? אולי אחד החברים שלכם בעבודה הוא כזה? אפילו הבוס. אולי השכנה מלמעלה? וההוא שרץ לידכם על המכשיר במכון–הכושר, יש מצב? לא, אין סיכוי. הם נראים נורמליים לגמרי, הא? מדברים וצוחקים ונוהגים ויוצאים ועובדים והכל, וכל האיברים שלהם פועלים בקואורדינציה מושלמת, והם לבושים יפה ומרוויחים כסף, בדיוק כמוכם. חלקם נשואים, הורים לילדים. לוקחים אותם לחוגים ומצלמים אותם בדיגיטלית במסיבות חנוכה. אז כדאי שתתחילו לארוז, חבר'ה– כמה מהאנשים בסביבה הקרובה שלכם הם חולי נפש. ואתם אפילו לא ניחשתם.
***
ידיד טוב סיפר לי שפעם יצא עם רוקחת. אחד הדברים הראשונים שגילה לה על עצמו היה שהוא לוקה בהפרעה דו–קוטבית (מאניה דיפרסיה). היא, אולי בגלל מקצועה, לא נבהלה, ואף הציעה לספק לו את התרופות הנחוצות לו בכל פעם שיקבל מרשם מהרופא. יום אחד הוא התלונן בפניה על המחלה, שמפריעה לו להיות כמו כולם. 'אין לי סיכוי להיות שום דבר', אמר. היא ענתה לו חד וחלק: 'אתה יודע איזה אנשים נכנסים לבית המרקחת וקונים בדיוק את התרופות שאתה לוקח? יש שופט ושלושה עורכי דין בכירים, שני עיתונאים, שחקנית ידועה, חבר כנסת וגם שר אחד בממשלה'. זה לא קרה מיד, אבל במשך הזמן הפך האיש ההוא לבעלים ומנהל של עסק, התחתן והביא לעולם שלושה ילדים. מלבד בני משפחתו והפסיכיאטר המטפל בו, אין איש בעולם שיודע על מחלתו– כי אין שום דבר שיסגיר אותו.
***
כמובן שלא הכל ורוד, ולפעמים האדם ההוא צולל לתהומות המחלה. לפעמים הוא מתאשפז. אבל גם בתקופות האלה הוא לא מסוכן לאיש. שכן שיפגוש בו בחדר המדרגות יחשוב שעובר עליו יום מבאס, לא יותר. הוא לא מתפרץ ולא מקלל, דבר שכל ערס ממוצע עושה כל חמש דקות, בלי לסבול משום הפרעה נפשית. וכשהוא חוזר לעצמו– הכל מסתדר. הוא ממשיך להיות מנהל מצוין, בעל טוב ואבא דואג. נו, כבר הזמנתם הובלה?
אנשים נחרדים למחשבה שבשכונה שלהם ייפתח הוסטל דיור מוגן לחולי נפש בשיקום. למה? כי הם מדמיינים חבורת מתים–חיים, כמו בקליפ של מייקל ג'קסון, משוטטת ברחוב בשעות החשיכה וחוטפת ילדים. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם שחולי נפש בשיקום הם ברובם אנשים צעירים יחסית, חלקם ממש אחרי צבא, שעברו משבר קשה ואשפוז וכעת הם יציבים מספיק כדי ללמוד, בצעדים קטנים, כיצד להשתלב חזרה בחיים שהיו להם קודם. לחזור לגור עם עוד אנשים בבית, להסתדר עם תורנות ניקיון, לצאת לעבודה קטנה שהצליחו למצוא, לחזור בערב, להכין חביתה, לחשוב מחשבות מדאיגות לפני השינה ולקוות שמחר יהיה בסדר. זה לא נשמע קצת דומה לחיים שלנו?
***
ציפרלקס, קסאנקס, קלונקס, ויפאקס, סימבלטה, סרוקסט, רסיטל…You name it. אחת התופעות המעודדות והמעניינות שמזדמנות למתגוררים במרכז תל אביב היא ההכרה שכולם (טוב, לא כולם– מי שצריך) סביבך לוקחים משהו. כמות הסובלים מדיכאון וחרדה בארץ היא עצומה, אבל נדמה שאם יוצאים מתל אביב, מושלך על הבעיה בד כבד ואטום, כמו על כלוב תוכים רעשני: שקט! אצלנו אין דברים כאלה.
בולשיט, חברים. זה שם, ושום דבר שתעשו לא יגרום לזה להיעלם, גם אם תעצמו עיניים ותרקעו ברגליים ותשירו ליידי גאגא בשני קולות. הרוקח הנחמד מהסופרפארם בפינת שינקין אמר לי פעם שהספקים של חברת תרופות מסוימת תמיד נדהמים נוכח המהירות בה אוזל מלאי התרופות נגד דיכאון וחרדה אצלו בסניף. 'אני מנסה להסביר להם שפה זה שינקין, כולם על תרופות', הוא צחק. צחקתי גם אני וכבר פניתי לצאת כשפתאום הסתובבתי אליו ואמרתי לו 'זה נכון שכולם פה על תרופות, ואפשר לומר שזה כי כולנו משוגעים. מצד שני– מתי בפעם האחרונה מישהו ממרכז תל אביב שחט את אשתו בסכין, או חנק את ילדיו למוות וקפץ מהחלון? אז כנראה שבכל זאת, טוב שכולם פה על תרופות'.
***
בתחילת חודש ינואר אישרה הממשלה את סל התרופות לשנת 2011. תרופות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נשארו בחוץ.
פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.1.11
נועה אסטרייכר | אחת העם 
תבורכי, נועה!
עשית כאן מעשה חשוב בהעלאת הנושא ותרמת, בדרכך, להפחתה קטנה בפחד, הגורם שמזין את השנאה.
פוסט מעולה. אני מקווה שיקראו כמה שיותר.
אני שמח שנגעת בנושא הכל כך רגיש הזה שרבים כל כך שייכים אליו אך לא מבינים בו.
אני מקווה שבפעולות הקטנות ב"סיפור חוזר" אנחנו מצליחים לשנות במעט את הסטיגמה.
אשמח להפיץ הלאה…
תודה
פוסט מעולה. אני מקווה שיקראו כמה שיותר.
אני שמח שנגעת בנושא הכל כך רגיש הזה שרבים כל כך שייכים אליו אך לא מבינים בו.
אני מקווה שבפעולות הקטנות ב"סיפור חוזר" אנחנו מצליחים לשנות במעט את הסטיגמה.
אשמח להפיץ הלאה…
תודה
מעביר את הנקודה היטב.
עצוב לי לשמוע לפעמים דיונים מצמררים וחשוכים בין אנשים שלו רק היו יודעים שאבא שלי סכיזופרן היו משתתקים.. ולו היו מכירים אותו גם לעולם לא היו מנחשים.
סקרים טלפוניים. הרי כל אחד, אפילו מחוץ למדינת ת"א, מכיר כמה אנשים על תרופות. כשהנשאלים שומעים "חולה נפש", מעטים מאוד עושים את הקישור למכרים שלהם. הם מקשרים אותו לאישה המוזרה שמסתובבת מתחת לבניין שלהם ומבקשת גללי תוכים מעוברים ושבים, או לדמות מאיזה סרט אימה. השפה משחקת כאן תפקיד לא מבוטל.
לגבי לוקחי התרופות למיניהם – "כולם לוקחים" זה לא צידוק. יסלחו לי האנשים שבאמת חוו משברים והגיעו אל שפל המדרגה והתרופות היו הדבר היחיד שהציל אותם, אבל רוב נוטלי התרופות הללו מעולם לא התמודדו עם משבר אמיתי. אם אכן אחוז כזה באוכלוסייה *צריך* תרופות, מדובר במשבר אבולוציוני, לא פחות. חברות התרופות דוחפות נוגדי דיכאון כאילו היו פיצוחים, והרופאים ידם קלה על ההדק.
אני טוען לגבי כל סוגי הסמים, שהם קיצורי דרך לחיים.
עברתי לת"א לפני כחודשיים אחרי שכל חיי גרתי בקיבוץ, ולהפתעתי לא התחלתי ליטול תרופות. אולי אני צריך לגור קרוב יותר לשינקין.