חדר משלך

אספתי את כל הלגו מהשטיח, הרמתי את הקלפים, גררתי ממתחת למיטה את הארגז והכנסתי לתוכו את הקופסאות של הפאזל 1000 חלקים ואת הפליימוביל, סידרתי זה לצד זה את סמואל הכלב, את הדובי הגדול, את הבובה של אריק מאריק ובנץ וגם את הברבי. הבאתי סמרטוט רטוב ושפשפתי את השולחן, להסיר את צבעי הפנדה והחידודים של העיפרון. צעדתי לאחור, בדקתי שלא שכחתי דבר ואז הסתובבתי, פתחתי את הדלת וקראתי לאמא. היא הייתה באה ואומרת "יפה, השאלה היא רק כמה זמן זה יחזיק מעמד".

זה לא החדר שלי. שלי הרבה יותר מבולגן

***
סידור החדר תמיד היה סאגה קורעת לב ואוזניים, שהתחילה בבקשות מצד אמא שלי, המשיכה בנסיונותיי לדחות את הקץ והסתיימה ברגע שבו היא הייתה נכנסת לחדר ועושה את מה שאמא שלה הייתה עושה לה: שולחת זרוע סובייטית נחושה וגורפת את כל תכולת החדר (המדפים, הארון, הספרייה, הצעצועים) אל קטע הרצפה שבמרכזו. “את רוצה בלגן? בבקשה. עכשיו תסדרי". לי לא הייתה שום בעיה: מצידי אפשר היה לדלג מעל הערימה ולדלות ממנה פריטים חיוניים במקרה הצורך. אבל לא נתנו לי. זה היה נורא: שעות, שעות ארוכות התעניתי בהליך הסידור, כל קוביית לגו הייתה בול העץ של סיזיפוס. נידונתי לסדר את החדר, שוב ושוב, לנצח.

***
מה שהחריף את יסוריי היה היעדר מוחלט של הערכה למאמץ העל-אנושי שהשקעתי. לכאורה, לא הייתה סיבה מיוחדת לשבח אותי: מה שהיה עבורי מכשול בלתי-עביר כמעט, היה חלק שגרתי ולא מסובך במיוחד משגרת חייהם של ילדים אחרים. אף ילד לא אוהב לסדר את החדר שלו, זה נכון, אבל אף ילד שהכרתי לא סבל באופן כל כך מודגש מהפעולה הבסיסית הזו. האכזבה שנכונה לי בסופו של התהליך הייתה צורבת: סידרתי את החדר! אתם לא מבינים מה זה בשבילי. מה כואב לכם לזרוק איזו מילה טובה?

***
הייתי ילדה צמאה למחיאות כפיים. לא רק כדימוי: רציתי להיות שחקנית. זמרת. משהו. בשכונה, כשהייתי נתקלת במכסה-בטון עגול של ביוב עירוני, הייתי נעמדת במרכזו ומשתחווה לקהל דמיוני, הוזה את עצמי על במה עגולה ומוארת. כמה מהדברים שעשיתי אכן סחטו התפעלות מסוימת מהסביבה: בגיל 6 כבר הופעתי בקונצרטים לפסנתר לצד ילדים גדולים ממני, המצאתי הצגות שבהן הייתי הבמאי והשחקנים. אבל אלה היו הדברים הקלים. דווקא מלאכות היומיום היו הקשות מכל.

***
שיעורי הבית, למשל. מה הבעיה להכין שיעורי בית? כולם עושים את זה, אפילו מדי יום! אז מה הבעיה שלך? באמת, תסבירי לנו- איך ילדה שקוראת בשטף, כותבת בלי שגיאות ומבינה הרבה יותר ממה שהיא צריכה להבין בגילה לא מסוגלת לשבת על התחת ולענות על שלוש שאלות במחברת תורה? את תשבי כאן ותעשי את השיעורים שלך ולא תקומי עד שתגמרי אותם. למה את תמיד מחכה לרגע האחרון? את יודעת שדנה, הבת של ליאורה, לא רואה טלוויזיה עד שהיא גומרת את כל השיעורים? מה? מה זאת אומרת איבדת את מחברת תורה?!

זו לא אני. למרות שתמיד רציתי להיות ג'ינג'ית (בגלל אן מאבונלי)

***
אז עשיתי שיעורים. חרקתי שיני-חלב ועניתי על כל השאלות, השתדלתי שהכתב שלי יהיה ברור והשארתי שוליים בכל צד. כתבתי את הכותרות בטוש צבעוני וציירתי פרחים בתחילת המחברת. למחרת, מתפוצצת מגאווה, זינקתי בזרוע מורמת כשהמורה שאלה "מי הכין שיעורים?”. והמורה אפילו לא באה לבדוק. בסוף השיעור היא נתנה שיעורי בית חדשים ודווקא השתדלתי והעתקתי אותם יפה למחברת אבל בבית שיחקתי עד מאוחר עם אחי בקלפים של צבי הנינג'ה ושכחתי להכין. ובכיתה המורה צעקה עליי שאני אף פעם לא עושה שיעורים וזה לא פייר, כי אתמול הכנתי!

אבל זה לא עניין את המורה. זה לא עניין אף אחד, כי להכין שיעורים, מסתבר, זה דבר שאחרים עושים כל הזמן. לא משהו מיוחד. אז מה אם הכנת שיעורים אתמול. זה מה שהיית אמורה לעשות ממילא, לא מגיע לך שום פרס.

ואני כל כך נזקקתי לפרס. לאיזה "כל הכבוד!” גדול ויפה שייתן משמעות ותמורה לכל הסבל הזה. כזו נשארתי. את השיעורים הקפדתי לא לעשות, במסירות מדהימה, עד סוף התיכון. הסתדרתי לא רע בסוף- אבל המחיר היה כבד. שיחות הורים, נזיפות, גירוש מהכיתה, איומי סילוק מביה"ס, צעקות. נכון שהכל היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מכינה אותם וגמרנו? שקט תעשייתי, קרא לזה המורה הכי טוב שהיה לי.
***

אבל לא הייתי מסוגלת. זה לא שלא רציתי: לא יכולתי. באמת שלא. גם אחרי שסוף סוף לקחו אותי, באיחור של עשר שנים, למישהי שעשתה לי מבחנים מרגיזים וקבעה שזו הפרעת קשב וריכוז. זה נתן שם רשמי לדבר הזה שמשגע אותי, אבל לא עזר לי להסתדר איתו. ואני עדיין לא יכולה. החדר שלי נראה רוב הזמן כמו הסיוט של כל הורה. כל ניסיון לסדר אותו בכוחות עצמי גוזל ממני את כל הכוחות. במקום שעות, זה נמרח על פני ימים. וכשזה סוף סוף נגמר, אני עדיין מחכה להן, למחיאות הכפיים. והן לא באות. אז בשביל מה להתאמץ?

פורסם ב'זמן ירושלים' (תקלה טכנית מנעה הפרסום ב'זמן תל אביב'), 11.2.2011