באהבה אין חוקים

לא חגגנו את וולנטיינ'ס דיי. לא בגלל הנימוק האהוב על טוקבקיסטים ("זה חג של נוצריםםםם ימ"ש אנטישמים!!!!1"), אלא כי ס' נפל למשכב עקב הצטננות ואני ממילא קיבלתי מנת יתר של וולנטיינ'ס בעבודה- עריכת עשרות טקסטים ותמונות שכולם קשורים ביום הזה וכמה הוא יופי של הזדמנות נהדרת לתקן, כמו מק'גייוור, את כל הפנצ'רים ביחסים שלכם באמצעות חפיסת שוקולד וקונדום זוהר בחושך.

בכל פעם שמגיע תאריך סמלי שאינו יומולדת או תאריך ציון לזוגיות, אני לא יודעת מה לעשות: האם לציית לצו השעה והקלישאה, להצטייד באריזת בונבונים ומתנונת קטנה לבנזוגי ולהסתכן בכך שאהיה היחידה מבין שנינו שעשתה זאת, או לדלג באדישות מעושה ולהסתכן בכך שבנזוגי דווקא חרג ממנהגו והחליט להעניק לי תשורה בעוד אני מתביישת בפינה מרוב אשמה על ההזנחה הפושעת?
***

גדלתי בבית שרומנטיקנים יראו בו מתיקות וציניקנים יראו בו שבלונה: בכל יום שישי, אבא הביא פרחים לאמא, ואמא נתנה לאבא נשיקה. לקראת יום נישואין או יומולדת, אבא חיכה שאמא תלך לישון בצהריים כדי להתייעץ איתנו חרש- מה לתת לה מתנה. ככה זה, זה מה שזוגות עושים- וזה מה שהכרתי. כשגדלתי והתחלתי להסתובב עם בנים (טוב, בן. וגם זה התפקשש ברוב המקרים), ניסיתי להתאים את עצמי לכללים שלמדתי בבית: סימנתי ביומן תאריכים ש"צריך" לציין, והקפדתי לא לחרוג מהמשימה שהוטלה עליי- להיות טובה. בלשון משורבבת ממאמץ איירתי כרטיסי ברכה בעפרונות צבעוניים (בת זוג טובה לא קונה כרטיס ברכה מוכן!), עטפתי מתנות, החבאתי הפתעות קטנות במקומות נסתרים. כשחבר שלי מהצבא נסע לחו"ל ציירתי טבלת ייאוש עם מניין הימים והדבקתי על הקיר במשרד הצה"לי שלי בצאלים, אבל למרות כללי הטקס, משהו לא עבד כמו שצריך. לקח לי זמן להבין שזה הלב שלי.
***

בהשראת ההצטננות של ס', אגיד שהלב שלי מצויד באחד ממנגנוני ההברגה המסובכים האלה שיש לבקבוקי תרופות. אפשר לומר: אריזה נגד ילדים. ניסיתי, באמת שניסיתי ללכת לפי הכללים, כיוון הרוח והמוסכמות החברתיות, אבל הלב, והתרופה שבתוכו, לא נפתחו. האם הייתי האהבלה היחידה שחשבה שיש ספר חוקים, מין חוברת-תיאוריה למערכות יחסים, וניסתה לפעול לפיה? אפשר להעסיק פלוגת בלשים בניסיונות לפתור את התעלומה הגדולה של שנות ההתבגרות שלי, לענות על השאלה הגורלית: "על מה לעזאזל חשבתי?".

***
בגיל 16 וחצי היה לי ברור שעוד יום אחד בלי חבר, וייגזרו עליי חיים של עלה כמוש ומזדקן, קמל בהיעדר אור שמש. חשבתי באמת שאף אחד לא ירצה אותי בגיל 17, והכל בגלל שעדיין הייתי בתולה. מישהו, איפשהו, הכניס לי לראש שקרום בתולין הוא גידול ממאיר שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי, רצוי בעזרתו של בחור כזה או אחר. ברור שכמו כולן, גם אני חיכיתי לאחד והיחיד שלי, אבל בניגוד לכולן- לי לא היה סיכוי שהוא אי פעם יגיע. מה לעשות, חלומות פרקטיים זה לא השם האמצעי שלי. בסופו של דבר משכתי בכתפיי והחלטתי להסתפק במצוי ולא להתעקש על הרצוי. הצרה הייתה שגם המצוי לא מי יודע מה שש לשעוט אל בין זרועותיי, ובקיצור- לבחור הנחמד הראשון שפגשתי לא היה צ'אנס להימלט מלפיתת-הנלסון של לוח הזמנים שקבעתי לעצמי: שכנעתי אותו להיות החבר הראשון שלי, וזה שיבצע את הג'וב הכירורגי הנחשק ויהפוך אותי לאישה.

***
איזו טעות. הוא היה בסדר והכל, אבל מה כבר אפשר לצפות משני בתולים לחוצים שאחת מהם נמצאת בעיצומו של התקף חרדה (אז עוד לא ידעתי שככה קוראים לזה, וחשבתי שאני היחידה בעולם שברגעי מפתח בחיים נתקפת רעד בלתי נשלט וצורך עז להקיא) ולמרות זאת מתעקשת להמשיך בהליכים, כשברור לשני הצדדים שמדובר במשגה היסטורי בסדר גודל של בנייה בהתנחלויות? לא היה טעם לנסות לעצור אותי: הייתה לי משימה להשלים, "וי" לסמן בטבלה. וכך היה. הניתוח הצליח, אבל החולה מתה. מהחבר ההוא נפרדתי בתום שבוע של הסתגרות לבד בחדר, הלקאה עצמית לרבות כאפות על המצח ומלמולי "למה? למה? בשביל מה זה היה טוב?". כשנפגשנו שוב, הוא היה אומלל ולא הבין מה קרה. גם אני. כל מה שידעתי זה שמשהו השתבש לי מאוד-מאוד, ושאין דרך לתקן אותו יחד.

***
בשלוש-ארבע השנים שלאחר מכן היו לי כמה חברים לטווח-קצר, אבל זכר הטראומה ההיא טרם נגוז מנפשי וגופי: לא הסכמתי בשום פנים ואופן לנסות "את זה" שוב. ביצרתי את עצמי בחומת סירובים וסביבה חפיר-מים של הסברים לצד השני. בכל הזמן הזה, למרות נסיוני המרופד בפסיכולוגים, לא יכולתי לנסח לעצמי במדויק את מה שאבין רק בהמשך: שזה לא הוא, וגם לא הזה, ואפילו לא ההוא השני. זו אני שאנסתי את עצמי. מבחינת החבר הראשון המסכן שלי, אפשר היה להתייבש בצוותא עד גיל 30. אני זו שלחצתי בכל הכוח לגמור עם זה כבר, לשחרר אותי מהעול. מה היה כל כך דחוף לי? היום אני יודעת את התשובה, אבל אז לא העזתי אפילו ללחוש את זה לעצמי גם מתחת לשמיכה בחדר נעול ב-70 מנעולים: ידעתי כבר טוב מאוד איזה אנשים אני כן אוהבת, ובדרך מעוותת כלשהי הרגשתי שהבתולין שלי הם המכשול הראשון שצריך לחצות בדרך למימוש הקשר בינינו.
למה? כי מה לעשות, שום תכונה אצלי לא נולדה יש מאין בגיל 20: מרגע שהתחלתי להתעניין בבנים, היחידים שעניינו אותי באיזושהי צורה היו – מאז ומתמיד – מבוגרים ממני. בהרבה. ומכיוון שבמוחי הזעיר הבנתי דבר אחד או שניים על התיאוריה שמאחורי המעשה, היה לי ברור שאף אחד שחצה את גיל 30 לא ירצה להתעסק עם מישהי שצריך להסביר לה את הכל מהתחלה. נו, מה יכולתי לעשות? רציתי להיאהב, והשכל שלי בדיוק היה בחופשה ללא תשלום.

***
מה למדתי? להקשיב לגוף. יונה וולך כתבה פעם "גופי היה חכם ממני". חבל שלא הכרתי את היצירה שלה מספיק באותה תקופה. לא לרדת מהפסים בגלל לוח זמנים נעלם שלא קיים בשום מקום מלבד הראש שלי. לא להסתפק במה שיש. לא לפעול לפי מה ש"צריך". לא לעשות שום דבר רק כי כולם עושים- שוקולד בוולנטיינ'ס או סקס. לחכות. לא להאמין לחוקים בלתי כתובים. ללכת רק עם מי שאני אוהבת ואוהב אותי בחזרה. מזל שיש זמן עד ט"ו באב.

>> פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 21.2.2011