יד לקשיש

יש כתבות או מאמרים שרק הכותרת שלהם מספיקה כדי להזניק לי את לחץ הדם. כמובן, כל כותרת פוליטית/מדינית בעלת ניחוח גזעני או מחרחרת מלחמה נכנסת לקטגוריה, אבל גם במדורים תמימים לכאורה עלולות להסתתר חבילות–נפץ קטנות: הסוג המכעיס ביותר הוא כותרות מזן "מחקר קובע: משתלם יותר להעסיק עובדים מעל גיל 50”, או "כל הסיבות לשכור דווקא מבוגרים לעבודה". או–הו, כשאני נתקלת בכותרות כאלה, עדיף לא להתקרב אליי– שלא תחטפו ממני ביס.

***
למה? כי כתבות מהסוג הזה הן המקבילה לכתבות על הנזקים הבריאותיים הבלתי הפיכים שטמונים בשימוש בטלפון סלולרי. קוראים, מהנהנים, ומוחקים מהזיכרון במהירות.

בואו נגיד את זה בצורה הכי מגעילה שאפשר: גבר או אישה, לא משנה מאיפה באת או מה למדת– אם עברת את גיל 40 ואתה מחפש עבודה, כדאי שתמות. כן, תמות. מחלה ממאירה שתחסל אותך במהרה, תאונת דרכים בכביש מועד לפורענות או התאבדות ספונטנית: עולם שלם של אפשרויות–מוות נפתח בפניך ואתה מוזמן לנצל אותו, כי אתה יכול לשכוח מעבודה שתאפשר לך לחיות.

***
כל מה שמטריד או מבאס אותך בתחום התעסוקה כשאתה בן 20, הופך לביצת גועל–נפש ברגע שחצית את גיל 40. שוק העבודה הישראלי מתמחה בלהוציא לך את הנשמה ולשתות לך את הכבד עם קשית, החל משלב חיפוש המשרה המתאימה וכלה בנסיונות הנואשים לקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה: אתה לא חשוב יותר ממחסנית–דיו לפקס שאליו נשלח דף קורות החיים שלך (ונושר ממנו באלגנטיות, הישר אל הפח המונח מתחתיו). הטקטיקה אכזרית וחוזרת על עצמה בכל מקום:

• מסמן מודעות בעיתון? רואים שאתה זקן. כן, העיתונים זורקים לך כמה הצעות חינמיות, ותהיה בטוח שאף אחת מהן לא רלוונטית כבר בירידה לדפוס. מעוניין במשרה שבאמת מתאימה לכישורים שלך? שארית הכסף שנותר לך בחשבון תעבור לכיסם של אתרי הדרושים הגדולים שגובים דמי מנוי מופקעים עבור הזכות לשלוח דרכם קורות חיים. הרי מי כמוהם מכיר מקרוב את המצוקה שלך, ומי אם לא הם יהיו הראשונים לגזור עליה קופון.
• שלחת אלינו קורות חיים? אז מה. בימינו, עם ה-SMS והמיילים, אפשר היה לצפות ממקומות עבודה או חברות כוח אדם שיחזיקו מסמך לקוני מוכן מראש ובו המילים: “קיבלנו, נדבר", או במקרים קשים יותר– “קיבלנו, לך תקאווד". אבל לא. אתה יכול לנחש, לשדר טלקינזיס, לפנות למתקשרת עם רוחות: לעולם לא תדע אם מישהו בכלל טרח להוציא את הדף שלך מהפח.
• אתה צריך עבודה עכשיו? יופי לך. אנחנו נשמור את קורות החיים שלך במאגר. אם יהיה לך מזל ומי שכן התקבל אלינו התברר כקלפטומן ושקרן פתולוגי, אתה צפוי לקבל מאיתנו טלפון מפתיע, אפילו אם חלפו שמונה חודשים מאז פנייתך המקורית אלינו. אל תהיה כבד, אנחנו יודעים שאתה עדיין מובטל. זה לא שיש לך אופציות אחרות או משהו. תגיד תודה שבכלל שמרנו את הדף שלך.
• הזמינו אותך לראיון עבודה. סימנת ביומן, הכנת סט בגדים הולם, צחצחת את התשובות לשאלת "מהו החסרון הגדול שלך?” ופתאום מודיעים לך שהראיון נדחה בכמה ימים. כמה? לך תדע. מהם כבר לא תשמע יותר, נורא כואב להם להגיד לך בטלפון שהבן של יו"ר הדירקטוריון קיבל את הג'וב בסוף. ככה הם, רגישים כאלה.

***

אז למה לשכור אנשים בין גיל 40 ל-60 לעבודה? מכל הסיבות הנכונות: לרובם כבר אין ילדים קטנים שצריך לאסוף מהגן ב-13:00, מסיבות סוף–שנה, תינוקות עם תפרחת חיתולים. בניגוד ליוצאי–צבא נמרצים עם חיוך מאוזן לאוזן, הם לא מחפשים את הג'וב שיביא להם את המליון השני עוד בטרם צברו את הראשון. הם לא יודיעו לך בהתראה של שבוע שקיבלו הצעה טובה יותר מהחברה המתחרה, הם מחפשים פרנסה שתחזיק אותם ואת המשפחה שלהם (או את דמי המזונות) לאורך זמן. הם נאמנים למקום עבודה אחד, וסביר להניח שבשעות המשמרת לא תתפוס אותם מבזבזים זמן בלהציק לבחורות בפייסבוק. הם לא ינסו לרשת אותך בעודך בחייך או לתפוס שיחות עם המנכ"ל מאחורי גבך. עובד כזה רוצה לחיות ולהגיע לפנסיה בשלום, לא להיות מלך הג'ונגל.

***
אבל כל מה שכתבתי כאן לא מעניין אף מעסיק. כי עדיף לקחת ארבעה צעירונים משומני–שיער שנפלטו זה עתה מאחת המכללות עם תעודה מודפסת על מפית ביד אחת ו"אבא עשיר–אבא עני" ביד השנייה. כאלה שבלי לעבוד בעסק יום אחד בחייהם כבר סיימו קורס מנהל עסקים. רק לא מישהו שיודע משהו על החיים. רק לא זה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 25.2.2011