ימי שני כחולים/ארנון גרונברג- ביקורת

יש כמה מילים בשפה העברית שצריכות לצאת לחופשה ללא תשלום. הסיבה: שחיקה. התואר "שערורייתי", למשל. אפור מרוב כביסות, חסר טעם מלעיסת–יתר, הוא נאלץ להשתדך לאירועים ויצירות שכל קשר בינם ובינו מקרי בהחלט. זהו המקרה של "ימי שני כחולים". על הכריכה האחורית מובטח לקורא "רומן ביכורים שערורייתי, דיוקן עצמי זועם, מצחיק וגס רוח". מכל אלה, התואר האחרון הוא היחיד ההולם את הספר.

ימי שני כחולים- כריכת הספר

אין דרך קלה לומר את זה: אם קראתם את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', אין לכם מה לחפש ב"ימי שני כחולים". כנ"ל אם קראתם כל דבר מאת ארט ספיגלמן, אלן גינזברג וצ'רלס בוקובסקי. והיה ומעולם לא נחשפתם לכתיבתם, ייתכן ותמצאו עניין מסוים בתעלוליו של ארנון גרונברג. למעשה, “תעלולים" היא מילה מעט גדולה על חייו של הגיבור–הסופר, צעיר עם נטייה להרס עצמי, אמא מטורפת ניצולת מחנה מאוטהאוזן, אבא סמרטוט ואחות שברחה לישראל ברגע שהורשתה לעזוב את הבית. זה, אגב, המקסימום שגרונברג מנדב אודות שאר בני המשפחה.

יכול להיות שבעיניו, מספיק לכתוב את המילה "שואה" והשאר כבר יבוא מעצמו, אבל גם קורא נבון ומלא דמיון לא יכול להשלים עבור הסופר את העלילה שכשל מלטוות בעצמו: הגיבור מבזבז זמן ניכר מגיל ההתבגרות שלו כשהוא כרוך אחרי נערה בשם רוזי, ואת מרבית ימיהם ולילותיהם הם מבלים בפאבים או ברחוב כשהם שותים אלכוהול זול. בשלב מסוים הם מחליטים שהגיע הזמן לשכב, אבל גם זה לא מלהיב אותם יותר מדי. ואז רוזי נעלמת מחייו. למה? איך? זאת לא נדע. ימיו ולילותיו של ארנון גרונברג הופכים במהרה לרצף אחיד של שכרות ושוטטות, ובנקודה מסוימת הוא מחליט לבדוק את אפשרויות המין בתשלום. כמעט כל זונה שבה הוא נתקל היא זקנה, בלויה, מצחינה ולא מושכת באופן קליני. גרונברג מתעכב על כל מפגש כזה באריכות מפליגה, לרבות הדרכים בהן מנסות נשות–הלילה להביא אותו לזקפה, לשווא. בין תיאור איברי מין רופסים לבקרים אפופי חמרמורת, מתפנה גרונברג לבחון את מצבו המתדרדר של אביו.

בפרק מסוים, שיכול להתחרות בקלות בכתבות אקטואליות על התעללות בקשישים, מסופר כיצד בכל פעם שנדרש להוציא את אביו בכיסא גלגלים לשאוף מעט אוויר צח מחוץ לבית, מוביל אותו גרונברג דווקא לפאב צפוף ומחניק מעשן סיגריות. שם הוא שותל את אביו מול שולחן ומכריח אותו בכוח לגמוע כוס אחר כוס של בירה, בניגוד לרצונו. בשאר הזמן הוא יושב ליד הבר כשגבו מופנה אליו, אדיש לחרחוריו, לתחינותיו החוזרות ונשנות שייקח אותו לשירותים. שעות. כשהם מגיעים הביתה מתפתח ריב קולני בין האמא המטורפת לאחות סיעודית שבאה לסייע בתהליך ההעברה מכיסא הגלגלים למיטה, עד הרגע בו שעות של התאפקות כפויה מגיעות לקיצן כשהאב אינו יכול יותר ומחרבן על עצמו. בשלב זה נדרשים מהקורא כוחות נפש אדירים כדי לא להשליך את הספר לפח האשפה הקרוב, אך גם מי שניחן בהם (או מי שתפקידו מחייב אותו לקרוא את הספר עד הסוף לשם כתיבת ביקורת) מגלה שההמשך לא טומן בחובו שום פיצוי. עוד שתייה, עוד זונות, עוד מאותו שום דבר. שערורייתי? אולי, אם נולדתם במנזר. מעורר שאט נפש? בהחלט. ספרות? לא. מסתבר שהשתייכות לדת היהודית, אמא ניצולת שואה, אלכוהוליזם וזיונים גרועים ברובע החלונות האדומים הם לא ערובה ליצירה ראויה. אין ספק שהוצאת "בבל" הקדישה זמן ותשומת לב במטרה להביא את "ימי שני כחולים" לקורא העברי– תרגום מוצלח ועטיפה טובה – אך למרבה הצער מדובר בספר שאפשר בהחלט לוותר על הקריאה בו.

ימי שני כחולים
מאת: ארנון גרונברג
מהולנדית: אירית ורסנו
הוצאת בבל 2011
323 עמודים

פורסם במוסף 'תרבות מעריב' (הגליון האחרון של המוסף שנסגר בהחלטה מצערת של העיתון) שישי 25.3.2011
תודה רבה לשי להב, עורך המוסף, לנעה ידלין ולאבי זורנזון- על שזכיתי לעבוד איתכם.

אישה בונה, אישה הורסת

כמו בכל שנה, יום האישה הבינלאומי הגיע וחלף. גם השנה, נמלאו כלי התקשורת בטורים חוצבי-להבות של נשים שמבקשות שהיום הזה יפסיק להיות יום מסחרי של קניות מטופשות ומתנות בצבע ורוד, ויעסוק בנושאים החמים שעל סדר היום הנשי: קריירה, משפחה, אלימות נגד נשים. כמו בכל שנה, צפצפו רוב הנשים על הנאומים הפמיניסטיים ואצו לרכוש חבילת מניקור-פדיקור מוזלת (הנחה מיוחדת לרגל יום האישה!).

בשביל מה בכלל צריך את יום האישה? שימו לב מי "מקבל יום"- החלשים והנדפקים. תמיד. יש יום הילד הבינלאומי ויום המודעות לסרטן ויום האיידס ויום האם – שמרגע שהוסב ליום המשפחה נבלע בלוח השנה וגזל מאימהות אפילו את הזכות לקבל מהילדים שלהן פרח עקום מפימו שהכינו בשעת יצירה בגן. יום השואה? הנספים לא ממש מתרשמים ממנו, ועוד פחות מכך, הניצולים האחרונים שגוועים פה בעוני מחפיר באדיבות הבנקים והממשלות לדורותיהן. אפילו יום העצמאות התחיל כצ'ופר לחלשים, חגיגה למדינה הקטנטונת שהוקמה פה כנגד כל הסיכויים. בשנים האחרונות, אגב, הוא מזכיר יותר פרס ניחומים למתמודד שהגיע אחרון.

***
ביום האישה אשתקד פרסמתי בדף זה רשימת סעיפים שהיו מועילים לנשים הרבה יותר מאשר יום מלאכותי אחד בשנה שבו אפשר לקנות קוסמטיקה במבצע: למשל, אמצעי מניעה תרופתי לגבר, שייתן קצת מרחב תמרון לנשים בין הקונדום (לא בטוח ב-100%) לגלולה (תופעות לוואי פיזיות ונפשיות). למשל, שכר המינימום המבזה שפוגע בעיקר בנשים, והעובדה שיש יותר עניות מעניים. למשל, ההפרדה בקווי המהדרין ומגיפת הרציחות של נשים בידי בעליהן. אז מה השתנה מאז שנה שעברה? כלום. תעברו סעיף-סעיף ותיווכחו.

***
ובכל זאת, מחשבה חדשה עלתה בי ביום האישה האחרון, כשישבתי מול המחשב בעבודה וגלשתי באופן אינטנסיבי בין תכנים הקשורים ליום הזה: יש נשים שאין טעם אפילו להקדיש להן יום אחד בשנה- כי זה יהיה בזבוז מוחלט של זמן. נשים שהביטוי על האגוזים והשיניים נתפר למידותיהן בדיוק. נשים שהורסות את מה שנשים אחרות בנו. נשים שהעוול שהן גורמות למין הנשי ולעולם אינו פוחת מזה שגורמים להם הגברים האלימים והנבזיים ביותר בעולם. כשאתם נתקלים באחת כזו, חשוב לשנן בלב שמדובר במקרה אבוד ופשוט להתעלם, פן תידבקו. אני מדברת על נשים כמו ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ' ממפלגת “קדימה", שלפני כחודשיים בישרה לקהל מאזינות ומאזינים נלהב ש"לא הגעתי לשום מקום בזכות איזו פמיניסטית…בלי בעלי לא הייתי מגיעה לכלום" (ושכחה שהיא נמצאת בתפקידה בזכות המקום המשוריין לאישה ברשימות לכנסת). עוד פנינה שסיפקה הח"כית: “בחיים אף אחד לא הטריד אותי מינית. וזה לא כי אני כזו מכוערת…ואם הוא שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל".

כן, חברת כנסת מאמינה שאם לא הוטרדת מינית, זה כי את מכוערת. אם כן הטרידו אותך, ראי זאת כמחמאה, ואם שלחו לך ידיים ולא הרבצת מיד בתגובה- את כנראה רוצה את זה. ומה עם ח"כ ציפי חוטובלי מהליכוד, שאמרה שהנושא הכי חשוב לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת הוא "שמירה על הזהות היהודית", כלומר מניעת קשרים בין יהודיות לערבים? מה זה אומר בעצם? שנשים ערביות בישראל אינן מעניינות את הוועדה לקידום מעמד האישה? או ש"קידום האישה" רלוונטי רק בתנאי שהאישה מתחתנת עם יהודי? ומה לגבי כל שאר הנשים במסדרונות השלטון שמתמחות בעיקר בליקוק מגפיהם של גנרלים בהווה ובדימוס, הערצת הילת הקרב הנודפת מהם וקבלה של כל עוול מדיני וחברתי שנעשה פה "מטעמי ביטחון" כתורה מסיני? איפה הן כשצריך לשאול שאלות, לדפוק על השולחן, להצביע נגד, להגיד "לא עוד"?

***
במחזה הידוע "ליסיסטרטה", כתב אריסטופאנס על נשות אתונה המתאחדות במטרה לשים קץ למלחמה עם ספרטה. האמצעי: סגירת הרגליים. אין סקס. כן, עד כדי כך פשוט. בתחילה, מתקשה ליסיסטרטה לשכנע את הנשים לדבוק במשימתן, וגם הגברים מתייחסים לניסיון בביטול. אך עם הזמן מגלים הגברים של אתונה שהנשים יכולות להיות עקשניות לא פחות מהם, וכאשר שביתה זהה מצליחה גם בספרטה היריבה- נכנעים הגברים וחותמים על הסכם שלום בין השתיים. המחזה הזה נכתב בשנת 411 לפני הספירה. עכשיו אני מבקשת מכן, נשות 2011, לעצום עיניים ולחשוב טוב-טוב: אם הייתן יודעות שזה הפתרון שיביא קץ למלחמות שמנהלים פה גברים ב-100 שנים האחרונות, הייתן מוכנות לוותר על סקס למשך חודש, חצי שנה, שנתיים? בלי לבלף, בבקשה. אם התשובה היא "לא", חבל לכולנו על הזמן, ועדיף שתעבירו אותו בצביעת פסים בשיער או משהו.

פמיניסטיות בסיקסטיז. צילום: Getty images

אבל רגע, מי בכלל ביקש מכן להתנזר מסקס? אף אחד. תנוחו. כל מה שנדרש מהנשים, החל מאחרונת פועלות הניקיון וכלה ביו"ר האופוזיציה ציפי לבני, זה לעשות את הדבר הנכון: להפסיק להיות הסרח העודף שנשרך בכניעה אחרי החלטות של גברים מכל העדות והסיעות שלא רואים בנו אפילו שיקול שיש טעם לדון בו. כמה נשים מצביעות בדיוק כמו שהאבא ואח"כ הבעל שלהן מצביע, כי לא טרחו מעולם לגבש השקפה פוליטית משל עצמן? אני משוכנעת שמדובר במספרים מבהילים. וכמה נשים לא פותחות עיתון, לא נכנסות לקרוא את הכתבות באתרי החדשות? יותר מדי. תאמינו לי: אני עורכת באתר אינטרנט לנשים, שבניגוד לאתרי-הנשים האחרים מתעקש כן לספק תוכן אקטואלי, פוליטי-חברתי וכלכלי. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הנשים שכותבות אצלנו מאמרים בתחומים האלה, ועוד יישארו לי אצבעות. למה? כי רוב הנשים מעדיפות לשמור על המצב הקיים- “בדברים כאלה אנחנו לא מבינות". אתן מבינות?!

***
כל כך הרבה גורמים וסיבות חוברים מאחורי הקלעים כדי להשתיק אותנו, הנשים. להשאיר אותנו סבילות וכנועות, מקבלות בדממה את ההחלטות והפקודות ששולחות את בני הזוג שלנו ואת הילדים שהבאנו ונביא לעולם למות- כי תמיד יש עילה למלחמה. קשה לדמיין כמה אנשים בשלטון ובצבא מתקיימים, פשוטו כמשמעו- כלכלית וחברתית – מהמצב הקיים, מכך שתמיד יש דברים דחופים הרבה יותר משכר המינימום, מהאלימות במשפחה, מהחינוך הממלכתי שמנפיק טורים של בני 18 על סף האנאלפביתיות, הישר מביה"ס אל הבקו"ם. תמיד יהיה צורך דחוף במטוס קרב חמקן שישכב מתחת לאיזה ברזנט בבסיס של חיל האוויר, הרבה יותר דחוף משכרם של העובדים הסוציאליים, שהן – איך לא- בעיקר עובדות.

למרבה הבושה, הצליחו הגורמים האלה לגייס לצידם גם נשים לצרכי תעמולה.
אל תקשיבו לנשים האלה- לא את טובתנו הן מבקשות.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 18.3.2011

הכל בשליטה

זהו? האבק שקע? אפשר לצאת מהחפירות? מבטיחים שאף אחד לא יזכיר יותר את הכתבה ההיא? סתם, האמת היא שאף אחד חוץ מאמא שלי לא אמר לי שום דבר עליה. ס' הוא שקיבל את כל הריקושטים, לטוב ולרע. בתור הכותב וגיבור העלילה הראשי, זה טבעי. אין הרבה אנשים שפורשים את עצמם ואת אחרים בצורה כל כך גלויה מעל דפי העיתון- ומי שכן  עושה את זה הספיק להשתפשף קודם בתכניות דוקו-ריאליטי שבמהלכן ממילא התקלפו לחשיפה מוחלטת, אפידרמיס והכל. ובכל זאת, יש הבדל בין לכתוב בעצמך לבין שיכתבו עליך. לא שהיה לי יותר מדי מרחב תמרון- ס' קיבל מהמוסף הצעה לכתבה שתתפרסם בוולנטיינ'ס דיי, לכתוב את תולדות האהבה הפרטיות שלו.

הוא נעתר וכתב ארבעה עמודים יפהפיים, נפשיים ומלאי לב, החל באמו ובאהבה הפרקטית ונטולת החיבוקים שבה גידלה אותו, דרך נשותיו החוקיות (ואלה שלא) ועד אליי. אמנם אילוצי מערכת גרמו לכך שהכתבה תידחה בכמה שבועות, אבל בסוף היא התפרסמה (“33 שנים חלפו מרגע לידתי ועד ללידתה", זעקה אחת הכותרות באדום) ומאז אני מרגישה קצת עירומה.

***
למה בעצם? אפשר היה לצפות ממי שכותבת בעצמה על חייה בעיתון שתכיר את קלישאת "לכל מטבע יש שני צדדים", אבל באמת שאין קשר. כשאני כותבת- השליטה בידיים שלי. ובמקרה שלי- שליטה היא כל הסיפור. כנראה שלא תמיד הייתי כזו, אבל עם השנים הפך הצורך לשלוט בעניינים לחלק חשוב במיוחד. “ביג דיל, אף אחד לא אוהב שהעניינים יוצאים משליטה", אתם אומרים. זהו, שאני לא מדברת על פנצ'ר באוטו או הפסקת חשמל (בדברים כאלה אני דווקא יודעת לטפל מצוין). שורשי השליטה התחפרו עמוק. הרבה יותר עמוק. לא חקרתי את זה באופן מקצועי, אבל אני משוכנעת שיש קשר ישיר בין הצורך התמידי בשליטה לבין התקפי החרדה שלי.

הרי מה זה התקף חרדה? זמן קצר (מבחוץ. מבפנים זה שנים) אימה מזוקקת, מוחלטת, בלתי ניתנת להכלה, מפני איבוד שליטה. חלק מהסובלים מהתקפי חרדה מרגישים שהם עומדים למות. החלק השני משוכנעים שהם מאבדים את שפיותם. משתגעים. שהם "ייתקעו" ככה, בתוך השיתוק המחריד הזה, ולא ייצאו ממנו לעולם. שיאשפזו אותם. לפעמים, בעיצומו של התקף, ישנה אפילו כמיהה לאשפוז, לגורם סמכותי וחזק שיפרוש עליך את חסותו ויעזור- יעשה משהו, כל דבר, זריקה, כדור- רק שהדבר הנורא הזה ייפסק. לשמחתי הרבה, כל מטפל-נפש שפגשתי נשבע לי בדיפלומה שלו שלא משתגעים מהתקף חרדה, ומאז- עצם המחשבה הזו עוזרת לי לצלוח מצבים של "על הסף" ולהמשיך הלאה: הידיעה שזה, נורא ככל שיהיה, יעבור בסופו של דבר. שעצמי יחזור אליי.

***
אז מה עושה חולת-שליטה כמוני כדי לשרוד את הכאוס של היומיום? דבקה בשגרה. קמה בבוקר לעבודה, חוזרת ממנה בערב. קשה לדמיין אדם פחות ספונטני ממני. כלומר- הסיכוי שארכוש כרטיס טיסה ב"הדקה ה-90” זהה סיכויי לזכות באליפות סינגפור בטריגונומטריה. שלא לדבר על כך שב-11 השנים האחרונות לא עליתי על מטוס. לא, אני לא פוחדת מהתרסקות או מהשתלטות של מחבלים על הקוקפיט. זו פשוט המחשבה שאני תקועה בקופסה המעופפת הזו בלי שום אפשרות להגיד "פוס משחק, מר טייס, תעצור לי כאן בבקשה". לפני 5 שנים יצאה גם רכבת-ישראל מהמשוואה שלי (משיכה בידית בלם-החירום לא תתקבל בברכה). בקיצור, מחוץ לעיר- ס' ואני הם שני הנהגים היחידים שאני מוכנה לקבל לעבודה. יש אנשים נוספים? בשמחה. שינהגו ברכב שלהם. אני איתם לא נוסעת. למה? ככה.

נשמע נורא? היי, אני עובדת על זה. תארו לכם שרק מאז שהכרתי את ס' חזרתי לעשות משהו שפעם היה בשבילי טבעי כמו לנשום ובשנים האחרונות הפך לבלתי אפשרי: לישון מחוץ לבית. לא רק אצלו: גם בגיחות-חופשה קצרות למקומות אחרים. האם אני נהנית נורא? קשה לומר. זה כבר עניין של אופי. (אני מעדיפה את החופשות שלי במקומות סמוכים לערים גדולות, עם אופציה לבית קפה בערב. בהייה בערוגה האורגנית שצמודה לצימר היא בילוי נחמד לחצי שעה, לא יותר). אבל עובדה: היא שאנחנו נוסעים ובכל פעם, כנגד כל הסיכויים- אני שורדת כדי לספר.

***
החיים במרכז תל אביב מאוד הקלו עליי במובן הזה: הכל במרחק הליכה. פעם, בכל מקום שהייתי מגיעה אליו, הייתי מחפשת מיד את היציאה, מדרגות המילוט, תחנת האוטובוס הקרובה (אוטובוסים עירוניים אף פעם לא היו בעיה, משום מה. עם הבין-עירוניים אני עדיין ברוגז). מרגע שקיבלתי רישיון ויכולתי לנהוג לבד, הפכה הטרנטע המשפחתית לחברתי הטובה ביותר: קלאץ', הילוך ויאללה- עפתי. אני לא פה. כאן בתל אביב זה אחרת. הכל קרוב. הכל מישורי. שום טרשים ירושלמיים או גבעות לא מאוכלסות לא יעמדו בדרכי אל הנשימה, אל החופש. לא ברור אם זה טוב או רע- יכול להיות שהקלות הזו רק מעכבת אותי מלהתמודד עם הבלתי נמנע: ההכרה שאי אפשר לשלוט בכל דבר בחיים.

***
דבר אחד גורם לאנשים תמיד להרים גבה מולי: אלכוהול. אני לא שותה. בכלל- לא בירה ולא קאווה ולא שוט של וודקה ולא יין קידוש. פעם, בכיתה ט', כשאלכוהול היה אסור ומגניב, השתכרתי. פעם אחת בלבד. שלוש בירות ושתי כוסות וודקה תפוזים שהובילו ל-30 שעות של הקאה לתוך דלי גרמו לי להבין את הפרנציפ. לא טעים, לא כיף- אז בשביל מה? עם סמים קלים קרה לי דבר דומה: ערב אחד, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הסכמתי לעשן איזה משהו מגולגל ענק אצל השכנים. את הדרך הביתה (כ-50 מ') עשיתי בזחילת-שש, רועדת ומריירת, והגעתי בדיוק בזמן כדי להחזיר את ארוחת הצהריים והערב לבורא. לקח לי שלושה ימים (!) להתאושש, ובדיוק 10 שניות להחליט שלעולם לעולם לא אעשה זאת שוב.

***
גם הטור הזה, והכתיבה בכלל, הוא עניין של שליטה: היכולת לספר לעצמי ולאחרים את חיי בדרך שלי, גרסה ברורה, מקוצרת וקלה לפענוח. הרי החיים שלנו בסופו של דבר נטולי כל היגיון או יכולת לכוון אותם בעצמנו. נחוש ככל שתהיה, זה אף פעם לא תלוי רק בך. איך אמר לי אבא שלי ביום שקיבלתי רישיון? “את יכולה להיות נהגת מעולה, אבל את אף פעם לא יודעת איזה פסיכי נוהג ברכב שלידך". ככה לפחות יש לי אשליה של ידיעה. בינתיים אני פה, זו שיושבת בפינה של הבר- ושותה קולה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 11.3.11

ידיעות אחרונות- הסוף

וידוי:
אצלנו בבית קראו רק 'ידיעות'. שום עיתון אחר לא עבר את הסף, ו"הארץ" לא היה במכולת בשכונה, שאחרי הכל הייתה בנויה מרחובות ע"ש אליעזר קשאני, אליהו חכים, אליהו בן צורי, מרדכי אלקחי ושאר הרוגי האצ"ל והל"חי. לפעמים בשביל הגיוון היה גם רחוב עולי הגרדום והרוגי מלכות. אז בקיצור- ידיעות. בכל יום שישי. מהכותרות ועד לתשבצים. מכריכה לכריכה. רבנו על המוספים, חטפנו את הציור השבועי לילד, בלענו את המדורים והטורים. שם היה העולם. שם קרה הכל. זה היה מרתק. מעניין, מסעיר, מצחיק, עצוב- נפלא.

והיום?
אמא שלי קונה ביום שישי, פותרת את תשבץ ההיגיון וזורקת לפח. אבא עבר ל'הארץ'. גם אני כבר פותחת אותו מהמדור של ספקטור, משם לדניאלה לונדון דקל– וזהו. סוגרת. למה?

כי על השער תמיד, בכל שישי, יהיה איזה ברגמן עם פצצה/טיל/כור שממש תיכף תיכף או טו טו יעיפו אותנו פייפן (מפליא בעיני איך אנחנו עדיין פה. אולי כדי שיהיה את מי להבהיל בכל סופ"ש מחדש). ב7 לילות? מי זוכר בכלל. או אפרת גוש חושפת (שוב) הכל (שוב, שזה אותו שום דבר שחשפה בפעם הקודמת, וב20 שקדמו לה). או עוד סלב ששלפו מהאוב רק כדי לטנף על קשת (צ'ילבה של ידיעות), רצוי כשהוא שוכב בתוך אמבטיה עם ערומות על השער. ובמוסף לשבת? נחום ברנע.  ומאיר שלו בסוף, בשביל הכיף. באמצע? חנוך דאום, בן בית של ביבי ובן חסותו של יאיר לפיד. אין טעם אפילו לנתח את הכתיבה שלו או את האג'נדה. הן מתחלפות לפי רצון הפטרון. יועז הנדל, שמוכן מחר בבוקר לשלוח את כולנו עם חניתות לכבוש את אל-אקצה ולהקים שם את בית המקדש. איפה ב. מיכאל? אה, הוא פוטר. ממון? שני עמודים, סקירת תחפושות/מנגלים/חומוסים, והופה, מודעות.

מצד שני, מי שאוהב את סמדר שיר ימצא ב'ידיעות' פורקן מלא. היא בכל מקום.

ידיעות אחרונות- קידום כתבות לסופ"ש של 11.3.2011 בYNET

ומה בכותרות הראשיות? מאכילים בכפית את המוגבלים עם אותיות ענק וניסוחים ישר מכיתה ג': "מדינה בלי לב", "אבא רצח את אמא", "אמא, למה אין לנו לחם?", כאילו משפט של יותר מ-4 מילים יגרום לנו להימלט בבהלה, או יותר גרוע: זה מה שהעורכים חושבים על הקהל שלהם. שהוא בעצם אני. ואתם, כל מי שלא נולד עם כפית של "הארץ" בפה.

וזה כ"כ עצוב. כי אהבתי את העיתון הזה. כל המשפחה שלי הייתה מכורה אליו. הוא באמת ובתמים היה טוב, מעניין, לפחות 3-4 כתבות בכל שבוע היו שוות קריאה מהתחלה ועד הסוף, בלי לדלג על תיאורי נוף. לא באתי מבית אליטיסטי או מתנשא. סתם משפחה אשכנזית מהמעמד הבינוני (אז) והנמוך (היום). מירושלים, לא תגידו תל אביבים או משהו מאיים כזה.

אני לא הקהל שעזב בשביל "ישראל היום". הקהל הזה אבוד לכם כבר מזמן. לא תחזירו אותו אליכם. אתם מבזבזים תחמושת על מאבק שהוכרע. הקהל שמסתפק בהצצה בכותרת של 'ישראל היום' הוא קהל שלא באמת אכפת לו. שלא משנה לו. שלא מעניין אותו מי חתום על הידיעה או מה רשום בכותרת. העיקר שהוא ראה כותרת כלשהי והיא מילאה את הצורך שלו 'לדעת מה קורה'. הוא לא שם זין. למה דווקא את הקהל הזה אתם כ"כ רוצים? למה אתם גוררים את העיתון כולו לביוב אינטלקטואלי ומנטלי?

ובלי קשר לדאגה הפרטית לבן הזוג שלי, אני חייבת להגיד שידיעות אחרונות הוא לא עיתון כבר הרבה יותר מדי זמן. הדפדוף בו משחיר לי לא רק את האצבעות אלא גם את הלב,
כי התכנים של העיתון שלכם עילגים, אלימים וצרי אופקים
והצער הגדול ביותר הוא שזה, כנראה, מה שאתם חושבים על הקוראים שלכם.

כלומר
עליי
ואני לא כזו. מעולם לא הייתי. זה אתם שהשתניתם.

איבדתם אותי בשנים האחרונות
וכנראה שוויתרתם על נסיונות החיפוש

חבל
שלכם

נועה אסטרייכר
קוראת קבועה לשעבר

אני וגופי

רציתי לפתוח את הטור הזה בשאלה לבנות. ב"בנות" אני כוללת כמובן נערות ונשים בכל גיל ומצב צבירה– רווקות, נשואות, במערכת יחסים, גרושות, אלמנות, מלכות סאדו שמחזיקות הרמון של שמשים חלקים שאוהבים את זה עם שעווה רותחת. רציתי לשאול את הבנות שאלה אחת: אם יכולתן לשנות משהו בצורתכן החיצונית – בלי ניתוח, פשוט לקום בבוקר ולגלות שהשינוי התחולל בן לילה – האם הייתן עושות זאת?

אבל אז הבנתי שהשאלה מיותרת. כי התשובה תהיה תמיד "כן". לא לקפוץ– תחשבו על זה רגע לפני שאתן ממהרות לעמוד מתחת לבית שלי עם שלטי "החפצה, שוביניזם, הלאה הג'נדר–נאציזם". העובדה היבשה והעצובה היא ש-99.9 אחוזים מהנשים היו חותמות כאן ועכשיו על הסכמה לשינוי חיצוני, בתנאי שלא יכאב. אצל חלק מאיתנו זה האף, חלק גדול יותר מעוניין בהחלפת–תחת זריזה, כמות מכובדת של נשים הייתה מזדכה על הירכיים וציבור נשי עצום היה מעלים לעצמו את הבטן בלי למצמץ. אני, למשל, הייתי שמחה לקום מחר עם ציצים של אישה, במקום זוג בדיחות הקרש העצובות שנדבקו דווקא אליי. זה מכרסם גם במוצלחות שבינינו: דנה ספקטור, למשל, שנראית כמו פרסומת מהלכת למותני צרעה וזוג רגליים שמתחילות בבית השחי, ידועה כמי שאינה מסוגלת להביט בראי בלי לחשוב "אלוהים, איזה שפתיים דקות ומכוערות".

דנה ספקטור. ואגב, כן- היא באמת נראית ככה גם בלי פוטושופ

טוב, ספקטור לא חייבת להיות מבסוטה מעצמה– היא כותבת, לא דוגמנית. אבל אני משוכנעת שגם דוגמניות הבית של רשתות האופנה ממשמשות לעצמן את הפולקעס בייאוש בכל פעם שהן נדרשות למדוד בגד ים, ומודעות הענק בכיכובן על המגדלים בנתיבי איילון מפיקות מהן רק אנחת צער: “שיואו, הזווית הזאת עושה לי מה–זה כרס", בעוד עצמות האגן הבולטות שלהן מנקבות את הערפיח.

***
כשזה מגיע למראה חיצוני, נשים מסוגלות לעשות לעצמן דברים איומים. גם מי שהתמזל מזלה ולא הידרדרה לאנורקסיה או בולימיה מכירה מצוין את הדקירות הקטנות האלה שאנחנו את עצמנו: נזיפה לפני ואחרי כל מאפה או שוקולד, המבטים הצרים שבהן אנחנו מודדות נשים אחרות, היכולת הבלתי–נדלית שלנו להרגיש מכוערות ברגע שמישהי יפה במיוחד עוברת בסביבה, המבט המיואש שאנחנו נותנות במראה כשאין אף אחד בסביבה וזה רק אנחנו מול הגוף שלנו: בטן בולטת, ישבן כבד, סנטר כפול, עור נקבובי. אין לנו טיפת רחמים על עצמנו– הדברים שאנחנו אומרות כל הזמן לחברות טובות פשוט לא עובדים עלינו: “לא רואים בכלל, על מה את מדברת". בהזדמנות הראשונה נמרוט שערות, נמחץ נקודות שחורות, נמרח מסיכות שמבטיחות לנו נעורי נצח ונתבאס לגלות שלא חזרנו לכיתה ט'.

***
ואם אתן חושבות שאנחנו קורבנות, צפו בסרט "שיער טוב" (אפשר לצפות בו בחינם באתר "וואלה!”, דרך Yes דוקו). כריס רוק, סטנדאפיסט אפרו–אמריקאי נשכני במיוחד יצא לחקור את תעשיית מוצרי הטיפוח לשיער של נשים– חומרים מחליקים, מרככים, משטיחים, מגהצים, מדביקים ומלחימים – וגילה לתדהמתו שנשים אפרו–אמריקאיות מהוות 80% מהשוק של התכשירים האלה. רוק מטייל בין מעצבי שיער, שוזרים, תחרויות בינלאומיות, סיטונאים ולקוחות מרוצות, ובכל מקום הוא מקבל את אותה תשובה: האישה השחורה בארה"ב לא רוצה את השיער שאיתו נולדה, אלא שיער של “לבנות”.

אנחנו בארץ מכירות את כל ההחלקות היפניות–ברזילאיות והמון מתולתלות מתעקשות לשרוף לעצמן את המוח עם פן, אבל שום דבר לא מתקרב למסע הסבל שמעבירה את עצמה האישה השחורה: התכשיר הפופולרי ביותר, זה שאיתו נפתח כל ביקור במספרה, נקרא "רילקסר".

הדגמה של פעולת הרילקסר. צד שמאל: לפני. צד ימין: אחרי

כלומר– מרגיע. באחת הסצינות בסרט פוגש רוק כימאי שמדגים לו את פעולתו של הרילקסר על פחית קולה: 10 דקות של טבילה בחומר מסירה את הצבע מעל האלומיניום, חצי שעה ממיסה לחלוטין את רוב הפחית. בסצינה הבאה מבקר רוק במספרה שכונתית בה יושבות אמהות לצד בנותיהן בנות ה-5 וממתינות, שכבת "רילקסר" עבה על קרקפותיהן.

רילקסר לילדות. יש מאות מוצרים דומים בשוק האמריקאי.

הן לא מטורפות, לא פושעות. הן פשוט עושות לבנותיהן את מה שעשו להן, והוכח כמשתלם: שיער חלק הפך בציבור האפרו–אמריקאי לכרטיס הכניסה הבלעדי למועדון היופי. ולא רק אליו: שתי חברות, צעירות וקרייריסטיות, אחת מהן מקפידה על שיער מוחלק והשנייה דווקא מתהדרת ב'אפרו', מספרות על מעסיקים (אפרו אמריקאים בעצמם!) שלא מקבלים את בעלת האפרו לעבודה ואת המוחלקת כן, למרות ששתיהן למדו יחד, השיגו ציונים דומים וכישוריהן זהים. ה"אפרו" נתפס כנטייה לבלגאן, פיזור דעת או מרדנות.

איזבלה, אישה שקרקפתה ניזוקה משנים של שימוש ברילקסר

החלקת השיער היא לא התחנה הסופית: רוב הנשים נוהגות לחבר לשיערן המוחלק תוספות משיער טבעי, בפעולת שזירה והלחמה מסובכות שמחייבות אותן לשהות כ-7 שעות על כיסא הספר, ולהגיע מדי שבועיים לתיקונים. שזירה זולה, אגב, עולה בסביבות 1500 דולר. נשים שמשתמשות בשיער שזור לא יכולות לחפוף אותו מתי שירצו, ואסור לגעת להן בראש, אפילו לא ללטף בחיבה. בני זוגן של כמה מהנשים האלה מספרים למצלמה שמעולם לא חשו את מגע שיערה של אהובתם. אפילו לא במהלך סקס. הן תמיד על המשמר– שלא תיהרס התסרוקת והשורש המקורזל ייחשף. תסתכלו בהזדמנות על תמונות של ביונסה, טיירה בנקס ואפילו מישל אובמה. אף אחת מהן לא נולדה עם מחלפות חלקות וגולשות בגווני אגוז. הן חיות בעולם שבו מותר להן להיות כוכבות–על, דוגמניות, שחקניות, זמרות נערצות, נשים משפיעות. אבל אסור להן להסתובב עם השיער שנתן להן הטבע, או סתם לקפוץ לבריכה. תגידו לי אתן– למרות כל הכסף והתהילה, זה חיים זה?

***
לפעמים הצורך בחיזוק לביטחון העצמי חורג החוצה ומטיל את כל כובדו על אחרים: נשים שנואשות למחמאות מבן זוגן ונובלות בהיעדרן, נשים שבוחרות לצאת ולדוג בחור חדש בכל ערב כדי לחוש נחשקות ומושכות. לפעמים מדובר בזרים מוחלטים: הכרתי שתי נשים שונות, מוצלחות במיוחד, בעלות קריירה ומשפחה, חכמות ויפות מראה, שכל אחת מהן, בהיותה בשנות ה-20 לחייה, התנסתה בהופעה כחשפנית. אחת בארץ, אחת בחו"ל. המכנה המשותף ביניהן הוא ילדות ונעורים בצל אמהות יפות ודומיננטיות שלעומתן חשו נחותות. כל אחת מהן בחרה להתפשט ולעלות לבמה מול גברים זרים ששילמו כסף עבור הצפייה, רק כדי להרגיש, ולו לערב אחד בלבד, שהן שוות את תשומת הלב.

***
אני משתייכת לסוג הראשון: אם חולף פרק זמן מסוים שבו ס' לא החמיא לי, או גרם לי להרגיש רצויה ומושכת, כל פעמוני האזעקה מופעלים וכל הכלבים מזנקים לתקוף. אותי, כמובן. מה עשיתי לא בסדר? שמנתי? רזיתי? זה הדיאודורנט? שוב שכחתי לנקות מאחורי האוזניים? הגרביונים עשו לי טקסטורה של שמיכת פיקה על התחת? מה?

לרגע לא עולה בדעתי לתת לעצמי סטירה ורדה–רזיאל–ז'קונטית ולומר "הלו גיברת, תתעוררי!”. אפילו אם רק לפני שעתיים התכרבלנו וס' השמיע באוזניי את כל ארסנל כינויי החיבה, מבט אחד לא–לגמרי–מעריץ ממנו גורם לי לחוש כמו איזה איציק גמלוני ומזיע מהמילואים ששוב חלץ נעליים באוהל מלא וגרם לאסון הומניטרי. אף פעם לא מספיק יפה, לא מספיק נשית ומושכת. הייתי שורדת ביתר קלות אלמלא הצטייד ס' בשרשרת אקסיות על הסקאלה שבין “יפה” למהממת”, שכל היתקלות מקרית באחת מהן גורמת לי להתפנצ'ר כפנימית משומשת. נורא קשה לי לחשוב על ההווה, על כך שהוא בוחר להיות איתי עכשיו ולא עם אף אחת אחרת. אני תמיד מודאגת מהעתיד ומנסה לאטום בכוח את שערי העבר. אין לי סיום אופטימי או מוסר השכל אוניברסלי. בסופו של דבר אנחנו קורבנות של עצמנו. גם אני.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 4.3.2011