04 | מרץ | 2011 | נועה אסטרייכר

רציתי לפתוח את הטור הזה בשאלה לבנות. ב"בנות" אני כוללת כמובן נערות ונשים בכל גיל ומצב צבירה– רווקות, נשואות, במערכת יחסים, גרושות, אלמנות, מלכות סאדו שמחזיקות הרמון של שמשים חלקים שאוהבים את זה עם שעווה רותחת. רציתי לשאול את הבנות שאלה אחת: אם יכולתן לשנות משהו בצורתכן החיצונית – בלי ניתוח, פשוט לקום בבוקר ולגלות שהשינוי התחולל בן לילה – האם הייתן עושות זאת?

אבל אז הבנתי שהשאלה מיותרת. כי התשובה תהיה תמיד "כן". לא לקפוץ– תחשבו על זה רגע לפני שאתן ממהרות לעמוד מתחת לבית שלי עם שלטי "החפצה, שוביניזם, הלאה הג'נדר–נאציזם". העובדה היבשה והעצובה היא ש-99.9 אחוזים מהנשים היו חותמות כאן ועכשיו על הסכמה לשינוי חיצוני, בתנאי שלא יכאב. אצל חלק מאיתנו זה האף, חלק גדול יותר מעוניין בהחלפת–תחת זריזה, כמות מכובדת של נשים הייתה מזדכה על הירכיים וציבור נשי עצום היה מעלים לעצמו את הבטן בלי למצמץ. אני, למשל, הייתי שמחה לקום מחר עם ציצים של אישה, במקום זוג בדיחות הקרש העצובות שנדבקו דווקא אליי. זה מכרסם גם במוצלחות שבינינו: דנה ספקטור, למשל, שנראית כמו פרסומת מהלכת למותני צרעה וזוג רגליים שמתחילות בבית השחי, ידועה כמי שאינה מסוגלת להביט בראי בלי לחשוב "אלוהים, איזה שפתיים דקות ומכוערות".

דנה ספקטור. ואגב, כן- היא באמת נראית ככה גם בלי פוטושופ

טוב, ספקטור לא חייבת להיות מבסוטה מעצמה– היא כותבת, לא דוגמנית. אבל אני משוכנעת שגם דוגמניות הבית של רשתות האופנה ממשמשות לעצמן את הפולקעס בייאוש בכל פעם שהן נדרשות למדוד בגד ים, ומודעות הענק בכיכובן על המגדלים בנתיבי איילון מפיקות מהן רק אנחת צער: “שיואו, הזווית הזאת עושה לי מה–זה כרס", בעוד עצמות האגן הבולטות שלהן מנקבות את הערפיח.

***
כשזה מגיע למראה חיצוני, נשים מסוגלות לעשות לעצמן דברים איומים. גם מי שהתמזל מזלה ולא הידרדרה לאנורקסיה או בולימיה מכירה מצוין את הדקירות הקטנות האלה שאנחנו את עצמנו: נזיפה לפני ואחרי כל מאפה או שוקולד, המבטים הצרים שבהן אנחנו מודדות נשים אחרות, היכולת הבלתי–נדלית שלנו להרגיש מכוערות ברגע שמישהי יפה במיוחד עוברת בסביבה, המבט המיואש שאנחנו נותנות במראה כשאין אף אחד בסביבה וזה רק אנחנו מול הגוף שלנו: בטן בולטת, ישבן כבד, סנטר כפול, עור נקבובי. אין לנו טיפת רחמים על עצמנו– הדברים שאנחנו אומרות כל הזמן לחברות טובות פשוט לא עובדים עלינו: “לא רואים בכלל, על מה את מדברת". בהזדמנות הראשונה נמרוט שערות, נמחץ נקודות שחורות, נמרח מסיכות שמבטיחות לנו נעורי נצח ונתבאס לגלות שלא חזרנו לכיתה ט'.

***
ואם אתן חושבות שאנחנו קורבנות, צפו בסרט "שיער טוב" (אפשר לצפות בו בחינם באתר "וואלה!”, דרך Yes דוקו). כריס רוק, סטנדאפיסט אפרו–אמריקאי נשכני במיוחד יצא לחקור את תעשיית מוצרי הטיפוח לשיער של נשים– חומרים מחליקים, מרככים, משטיחים, מגהצים, מדביקים ומלחימים – וגילה לתדהמתו שנשים אפרו–אמריקאיות מהוות 80% מהשוק של התכשירים האלה. רוק מטייל בין מעצבי שיער, שוזרים, תחרויות בינלאומיות, סיטונאים ולקוחות מרוצות, ובכל מקום הוא מקבל את אותה תשובה: האישה השחורה בארה"ב לא רוצה את השיער שאיתו נולדה, אלא שיער של “לבנות”.

אנחנו בארץ מכירות את כל ההחלקות היפניות–ברזילאיות והמון מתולתלות מתעקשות לשרוף לעצמן את המוח עם פן, אבל שום דבר לא מתקרב למסע הסבל שמעבירה את עצמה האישה השחורה: התכשיר הפופולרי ביותר, זה שאיתו נפתח כל ביקור במספרה, נקרא "רילקסר".

הדגמה של פעולת הרילקסר. צד שמאל: לפני. צד ימין: אחרי

כלומר– מרגיע. באחת הסצינות בסרט פוגש רוק כימאי שמדגים לו את פעולתו של הרילקסר על פחית קולה: 10 דקות של טבילה בחומר מסירה את הצבע מעל האלומיניום, חצי שעה ממיסה לחלוטין את רוב הפחית. בסצינה הבאה מבקר רוק במספרה שכונתית בה יושבות אמהות לצד בנותיהן בנות ה-5 וממתינות, שכבת "רילקסר" עבה על קרקפותיהן.

רילקסר לילדות. יש מאות מוצרים דומים בשוק האמריקאי.

הן לא מטורפות, לא פושעות. הן פשוט עושות לבנותיהן את מה שעשו להן, והוכח כמשתלם: שיער חלק הפך בציבור האפרו–אמריקאי לכרטיס הכניסה הבלעדי למועדון היופי. ולא רק אליו: שתי חברות, צעירות וקרייריסטיות, אחת מהן מקפידה על שיער מוחלק והשנייה דווקא מתהדרת ב'אפרו', מספרות על מעסיקים (אפרו אמריקאים בעצמם!) שלא מקבלים את בעלת האפרו לעבודה ואת המוחלקת כן, למרות ששתיהן למדו יחד, השיגו ציונים דומים וכישוריהן זהים. ה"אפרו" נתפס כנטייה לבלגאן, פיזור דעת או מרדנות.

איזבלה, אישה שקרקפתה ניזוקה משנים של שימוש ברילקסר

החלקת השיער היא לא התחנה הסופית: רוב הנשים נוהגות לחבר לשיערן המוחלק תוספות משיער טבעי, בפעולת שזירה והלחמה מסובכות שמחייבות אותן לשהות כ-7 שעות על כיסא הספר, ולהגיע מדי שבועיים לתיקונים. שזירה זולה, אגב, עולה בסביבות 1500 דולר. נשים שמשתמשות בשיער שזור לא יכולות לחפוף אותו מתי שירצו, ואסור לגעת להן בראש, אפילו לא ללטף בחיבה. בני זוגן של כמה מהנשים האלה מספרים למצלמה שמעולם לא חשו את מגע שיערה של אהובתם. אפילו לא במהלך סקס. הן תמיד על המשמר– שלא תיהרס התסרוקת והשורש המקורזל ייחשף. תסתכלו בהזדמנות על תמונות של ביונסה, טיירה בנקס ואפילו מישל אובמה. אף אחת מהן לא נולדה עם מחלפות חלקות וגולשות בגווני אגוז. הן חיות בעולם שבו מותר להן להיות כוכבות–על, דוגמניות, שחקניות, זמרות נערצות, נשים משפיעות. אבל אסור להן להסתובב עם השיער שנתן להן הטבע, או סתם לקפוץ לבריכה. תגידו לי אתן– למרות כל הכסף והתהילה, זה חיים זה?

***
לפעמים הצורך בחיזוק לביטחון העצמי חורג החוצה ומטיל את כל כובדו על אחרים: נשים שנואשות למחמאות מבן זוגן ונובלות בהיעדרן, נשים שבוחרות לצאת ולדוג בחור חדש בכל ערב כדי לחוש נחשקות ומושכות. לפעמים מדובר בזרים מוחלטים: הכרתי שתי נשים שונות, מוצלחות במיוחד, בעלות קריירה ומשפחה, חכמות ויפות מראה, שכל אחת מהן, בהיותה בשנות ה-20 לחייה, התנסתה בהופעה כחשפנית. אחת בארץ, אחת בחו"ל. המכנה המשותף ביניהן הוא ילדות ונעורים בצל אמהות יפות ודומיננטיות שלעומתן חשו נחותות. כל אחת מהן בחרה להתפשט ולעלות לבמה מול גברים זרים ששילמו כסף עבור הצפייה, רק כדי להרגיש, ולו לערב אחד בלבד, שהן שוות את תשומת הלב.

***
אני משתייכת לסוג הראשון: אם חולף פרק זמן מסוים שבו ס' לא החמיא לי, או גרם לי להרגיש רצויה ומושכת, כל פעמוני האזעקה מופעלים וכל הכלבים מזנקים לתקוף. אותי, כמובן. מה עשיתי לא בסדר? שמנתי? רזיתי? זה הדיאודורנט? שוב שכחתי לנקות מאחורי האוזניים? הגרביונים עשו לי טקסטורה של שמיכת פיקה על התחת? מה?

לרגע לא עולה בדעתי לתת לעצמי סטירה ורדה–רזיאל–ז'קונטית ולומר "הלו גיברת, תתעוררי!”. אפילו אם רק לפני שעתיים התכרבלנו וס' השמיע באוזניי את כל ארסנל כינויי החיבה, מבט אחד לא–לגמרי–מעריץ ממנו גורם לי לחוש כמו איזה איציק גמלוני ומזיע מהמילואים ששוב חלץ נעליים באוהל מלא וגרם לאסון הומניטרי. אף פעם לא מספיק יפה, לא מספיק נשית ומושכת. הייתי שורדת ביתר קלות אלמלא הצטייד ס' בשרשרת אקסיות על הסקאלה שבין “יפה” למהממת”, שכל היתקלות מקרית באחת מהן גורמת לי להתפנצ'ר כפנימית משומשת. נורא קשה לי לחשוב על ההווה, על כך שהוא בוחר להיות איתי עכשיו ולא עם אף אחת אחרת. אני תמיד מודאגת מהעתיד ומנסה לאטום בכוח את שערי העבר. אין לי סיום אופטימי או מוסר השכל אוניברסלי. בסופו של דבר אנחנו קורבנות של עצמנו. גם אני.