הכל בשליטה

זהו? האבק שקע? אפשר לצאת מהחפירות? מבטיחים שאף אחד לא יזכיר יותר את הכתבה ההיא? סתם, האמת היא שאף אחד חוץ מאמא שלי לא אמר לי שום דבר עליה. ס' הוא שקיבל את כל הריקושטים, לטוב ולרע. בתור הכותב וגיבור העלילה הראשי, זה טבעי. אין הרבה אנשים שפורשים את עצמם ואת אחרים בצורה כל כך גלויה מעל דפי העיתון- ומי שכן  עושה את זה הספיק להשתפשף קודם בתכניות דוקו-ריאליטי שבמהלכן ממילא התקלפו לחשיפה מוחלטת, אפידרמיס והכל. ובכל זאת, יש הבדל בין לכתוב בעצמך לבין שיכתבו עליך. לא שהיה לי יותר מדי מרחב תמרון- ס' קיבל מהמוסף הצעה לכתבה שתתפרסם בוולנטיינ'ס דיי, לכתוב את תולדות האהבה הפרטיות שלו.

הוא נעתר וכתב ארבעה עמודים יפהפיים, נפשיים ומלאי לב, החל באמו ובאהבה הפרקטית ונטולת החיבוקים שבה גידלה אותו, דרך נשותיו החוקיות (ואלה שלא) ועד אליי. אמנם אילוצי מערכת גרמו לכך שהכתבה תידחה בכמה שבועות, אבל בסוף היא התפרסמה (“33 שנים חלפו מרגע לידתי ועד ללידתה", זעקה אחת הכותרות באדום) ומאז אני מרגישה קצת עירומה.

***
למה בעצם? אפשר היה לצפות ממי שכותבת בעצמה על חייה בעיתון שתכיר את קלישאת "לכל מטבע יש שני צדדים", אבל באמת שאין קשר. כשאני כותבת- השליטה בידיים שלי. ובמקרה שלי- שליטה היא כל הסיפור. כנראה שלא תמיד הייתי כזו, אבל עם השנים הפך הצורך לשלוט בעניינים לחלק חשוב במיוחד. “ביג דיל, אף אחד לא אוהב שהעניינים יוצאים משליטה", אתם אומרים. זהו, שאני לא מדברת על פנצ'ר באוטו או הפסקת חשמל (בדברים כאלה אני דווקא יודעת לטפל מצוין). שורשי השליטה התחפרו עמוק. הרבה יותר עמוק. לא חקרתי את זה באופן מקצועי, אבל אני משוכנעת שיש קשר ישיר בין הצורך התמידי בשליטה לבין התקפי החרדה שלי.

הרי מה זה התקף חרדה? זמן קצר (מבחוץ. מבפנים זה שנים) אימה מזוקקת, מוחלטת, בלתי ניתנת להכלה, מפני איבוד שליטה. חלק מהסובלים מהתקפי חרדה מרגישים שהם עומדים למות. החלק השני משוכנעים שהם מאבדים את שפיותם. משתגעים. שהם "ייתקעו" ככה, בתוך השיתוק המחריד הזה, ולא ייצאו ממנו לעולם. שיאשפזו אותם. לפעמים, בעיצומו של התקף, ישנה אפילו כמיהה לאשפוז, לגורם סמכותי וחזק שיפרוש עליך את חסותו ויעזור- יעשה משהו, כל דבר, זריקה, כדור- רק שהדבר הנורא הזה ייפסק. לשמחתי הרבה, כל מטפל-נפש שפגשתי נשבע לי בדיפלומה שלו שלא משתגעים מהתקף חרדה, ומאז- עצם המחשבה הזו עוזרת לי לצלוח מצבים של "על הסף" ולהמשיך הלאה: הידיעה שזה, נורא ככל שיהיה, יעבור בסופו של דבר. שעצמי יחזור אליי.

***
אז מה עושה חולת-שליטה כמוני כדי לשרוד את הכאוס של היומיום? דבקה בשגרה. קמה בבוקר לעבודה, חוזרת ממנה בערב. קשה לדמיין אדם פחות ספונטני ממני. כלומר- הסיכוי שארכוש כרטיס טיסה ב"הדקה ה-90” זהה סיכויי לזכות באליפות סינגפור בטריגונומטריה. שלא לדבר על כך שב-11 השנים האחרונות לא עליתי על מטוס. לא, אני לא פוחדת מהתרסקות או מהשתלטות של מחבלים על הקוקפיט. זו פשוט המחשבה שאני תקועה בקופסה המעופפת הזו בלי שום אפשרות להגיד "פוס משחק, מר טייס, תעצור לי כאן בבקשה". לפני 5 שנים יצאה גם רכבת-ישראל מהמשוואה שלי (משיכה בידית בלם-החירום לא תתקבל בברכה). בקיצור, מחוץ לעיר- ס' ואני הם שני הנהגים היחידים שאני מוכנה לקבל לעבודה. יש אנשים נוספים? בשמחה. שינהגו ברכב שלהם. אני איתם לא נוסעת. למה? ככה.

נשמע נורא? היי, אני עובדת על זה. תארו לכם שרק מאז שהכרתי את ס' חזרתי לעשות משהו שפעם היה בשבילי טבעי כמו לנשום ובשנים האחרונות הפך לבלתי אפשרי: לישון מחוץ לבית. לא רק אצלו: גם בגיחות-חופשה קצרות למקומות אחרים. האם אני נהנית נורא? קשה לומר. זה כבר עניין של אופי. (אני מעדיפה את החופשות שלי במקומות סמוכים לערים גדולות, עם אופציה לבית קפה בערב. בהייה בערוגה האורגנית שצמודה לצימר היא בילוי נחמד לחצי שעה, לא יותר). אבל עובדה: היא שאנחנו נוסעים ובכל פעם, כנגד כל הסיכויים- אני שורדת כדי לספר.

***
החיים במרכז תל אביב מאוד הקלו עליי במובן הזה: הכל במרחק הליכה. פעם, בכל מקום שהייתי מגיעה אליו, הייתי מחפשת מיד את היציאה, מדרגות המילוט, תחנת האוטובוס הקרובה (אוטובוסים עירוניים אף פעם לא היו בעיה, משום מה. עם הבין-עירוניים אני עדיין ברוגז). מרגע שקיבלתי רישיון ויכולתי לנהוג לבד, הפכה הטרנטע המשפחתית לחברתי הטובה ביותר: קלאץ', הילוך ויאללה- עפתי. אני לא פה. כאן בתל אביב זה אחרת. הכל קרוב. הכל מישורי. שום טרשים ירושלמיים או גבעות לא מאוכלסות לא יעמדו בדרכי אל הנשימה, אל החופש. לא ברור אם זה טוב או רע- יכול להיות שהקלות הזו רק מעכבת אותי מלהתמודד עם הבלתי נמנע: ההכרה שאי אפשר לשלוט בכל דבר בחיים.

***
דבר אחד גורם לאנשים תמיד להרים גבה מולי: אלכוהול. אני לא שותה. בכלל- לא בירה ולא קאווה ולא שוט של וודקה ולא יין קידוש. פעם, בכיתה ט', כשאלכוהול היה אסור ומגניב, השתכרתי. פעם אחת בלבד. שלוש בירות ושתי כוסות וודקה תפוזים שהובילו ל-30 שעות של הקאה לתוך דלי גרמו לי להבין את הפרנציפ. לא טעים, לא כיף- אז בשביל מה? עם סמים קלים קרה לי דבר דומה: ערב אחד, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הסכמתי לעשן איזה משהו מגולגל ענק אצל השכנים. את הדרך הביתה (כ-50 מ') עשיתי בזחילת-שש, רועדת ומריירת, והגעתי בדיוק בזמן כדי להחזיר את ארוחת הצהריים והערב לבורא. לקח לי שלושה ימים (!) להתאושש, ובדיוק 10 שניות להחליט שלעולם לעולם לא אעשה זאת שוב.

***
גם הטור הזה, והכתיבה בכלל, הוא עניין של שליטה: היכולת לספר לעצמי ולאחרים את חיי בדרך שלי, גרסה ברורה, מקוצרת וקלה לפענוח. הרי החיים שלנו בסופו של דבר נטולי כל היגיון או יכולת לכוון אותם בעצמנו. נחוש ככל שתהיה, זה אף פעם לא תלוי רק בך. איך אמר לי אבא שלי ביום שקיבלתי רישיון? “את יכולה להיות נהגת מעולה, אבל את אף פעם לא יודעת איזה פסיכי נוהג ברכב שלידך". ככה לפחות יש לי אשליה של ידיעה. בינתיים אני פה, זו שיושבת בפינה של הבר- ושותה קולה.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 11.3.11

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הכל בשליטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s