ימי שני כחולים/ארנון גרונברג- ביקורת

יש כמה מילים בשפה העברית שצריכות לצאת לחופשה ללא תשלום. הסיבה: שחיקה. התואר "שערורייתי", למשל. אפור מרוב כביסות, חסר טעם מלעיסתיתר, הוא נאלץ להשתדך לאירועים ויצירות שכל קשר בינם ובינו מקרי בהחלט. זהו המקרה של "ימי שני כחולים". על הכריכה האחורית מובטח לקורא "רומן ביכורים שערורייתי, דיוקן עצמי זועם, מצחיק וגס רוח". מכל אלה, התואר האחרון הוא היחיד ההולם את הספר.

ימי שני כחולים- כריכת הספר

אין דרך קלה לומר את זה: אם קראתם את "מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות', אין לכם מה לחפש ב"ימי שני כחולים". כנ"ל אם קראתם כל דבר מאת ארט ספיגלמן, אלן גינזברג וצ'רלס בוקובסקי. והיה ומעולם לא נחשפתם לכתיבתם, ייתכן ותמצאו עניין מסוים בתעלוליו של ארנון גרונברג. למעשה, “תעלולים" היא מילה מעט גדולה על חייו של הגיבורהסופר, צעיר עם נטייה להרס עצמי, אמא מטורפת ניצולת מחנה מאוטהאוזן, אבא סמרטוט ואחות שברחה לישראל ברגע שהורשתה לעזוב את הבית. זה, אגב, המקסימום שגרונברג מנדב אודות שאר בני המשפחה.

יכול להיות שבעיניו, מספיק לכתוב את המילה "שואה" והשאר כבר יבוא מעצמו, אבל גם קורא נבון ומלא דמיון לא יכול להשלים עבור הסופר את העלילה שכשל מלטוות בעצמו: הגיבור מבזבז זמן ניכר מגיל ההתבגרות שלו כשהוא כרוך אחרי נערה בשם רוזי, ואת מרבית ימיהם ולילותיהם הם מבלים בפאבים או ברחוב כשהם שותים אלכוהול זול. בשלב מסוים הם מחליטים שהגיע הזמן לשכב, אבל גם זה לא מלהיב אותם יותר מדי. ואז רוזי נעלמת מחייו. למה? איך? זאת לא נדע. ימיו ולילותיו של ארנון גרונברג הופכים במהרה לרצף אחיד של שכרות ושוטטות, ובנקודה מסוימת הוא מחליט לבדוק את אפשרויות המין בתשלום. כמעט כל זונה שבה הוא נתקל היא זקנה, בלויה, מצחינה ולא מושכת באופן קליני. גרונברג מתעכב על כל מפגש כזה באריכות מפליגה, לרבות הדרכים בהן מנסות נשותהלילה להביא אותו לזקפה, לשווא. בין תיאור איברי מין רופסים לבקרים אפופי חמרמורת, מתפנה גרונברג לבחון את מצבו המתדרדר של אביו.

בפרק מסוים, שיכול להתחרות בקלות בכתבות אקטואליות על התעללות בקשישים, מסופר כיצד בכל פעם שנדרש להוציא את אביו בכיסא גלגלים לשאוף מעט אוויר צח מחוץ לבית, מוביל אותו גרונברג דווקא לפאב צפוף ומחניק מעשן סיגריות. שם הוא שותל את אביו מול שולחן ומכריח אותו בכוח לגמוע כוס אחר כוס של בירה, בניגוד לרצונו. בשאר הזמן הוא יושב ליד הבר כשגבו מופנה אליו, אדיש לחרחוריו, לתחינותיו החוזרות ונשנות שייקח אותו לשירותים. שעות. כשהם מגיעים הביתה מתפתח ריב קולני בין האמא המטורפת לאחות סיעודית שבאה לסייע בתהליך ההעברה מכיסא הגלגלים למיטה, עד הרגע בו שעות של התאפקות כפויה מגיעות לקיצן כשהאב אינו יכול יותר ומחרבן על עצמו. בשלב זה נדרשים מהקורא כוחות נפש אדירים כדי לא להשליך את הספר לפח האשפה הקרוב, אך גם מי שניחן בהם (או מי שתפקידו מחייב אותו לקרוא את הספר עד הסוף לשם כתיבת ביקורת) מגלה שההמשך לא טומן בחובו שום פיצוי. עוד שתייה, עוד זונות, עוד מאותו שום דבר. שערורייתי? אולי, אם נולדתם במנזר. מעורר שאט נפש? בהחלט. ספרות? לא. מסתבר שהשתייכות לדת היהודית, אמא ניצולת שואה, אלכוהוליזם וזיונים גרועים ברובע החלונות האדומים הם לא ערובה ליצירה ראויה. אין ספק שהוצאת "בבל" הקדישה זמן ותשומת לב במטרה להביא את "ימי שני כחולים" לקורא העבריתרגום מוצלח ועטיפה טובה – אך למרבה הצער מדובר בספר שאפשר בהחלט לוותר על הקריאה בו.

ימי שני כחולים
מאת
: ארנון גרונברג
מהולנדית
: אירית ורסנו
הוצאת בבל
2011
323
עמודים

פורסם במוסף 'תרבות מעריב' (הגליון האחרון של המוסף שנסגר בהחלטה מצערת של העיתון) שישי 25.3.2011
תודה רבה לשי להב, עורך המוסף, לנעה ידלין ולאבי זורנזון- על שזכיתי לעבוד איתכם.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ימי שני כחולים/ארנון גרונברג- ביקורת

  1. "מה מעיק על פורטנוי" זהו ספר קומי ביותר שנכתבו אי־פעם על מין וחיי מין! כמו כן ספר של ארנון הוא גם מצחיק וגס שקראתי אי- פעם! שני הסופרים הם יהודים ולפי דעתי חובה על כל אחד לקרוא ולהכיר את הכתיבה שלהם! חוץ מזה מה רע לקרוא ולצחוק קצת?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s