לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

זה קרה באמת

הידיים התמלאו זיעה והחליקו כשניסיתי להיאחז במשהו. סוליית הגומי של נעלי הספורט חרקו שוב ושוב על דפנות המתכת העגולות, לא מצליחות להתייצב. ואז ידעתי שזהו. במרחק מטרים ספורים ממני התרוצצו עשרות ילדים וכמה מורות, היה אפילו חובש. שמעתי את הכיתה שלי, ד'1, צועקים "אחת שתיים ושלוש, דלת אחת תמיד בראש" ולא שומעים את הבעיטות שלי בברזל. הם העבירו ביניהם לחמניות ושקיות טרופית- ואני הבנתי שככה מרגישים כשעומדים למות.

***
באותו בוקר יצאנו, שכבת ד' במכנסיים קצרים, מימיות וכובעי מצחיה- להרפתקה מסעירה: טיול לגני יהושע בתל אביב. כל הדרך שרנו "אני יושב בכלא שש, א-לה-דיר-לה-דה-דה, יושב יושב ומחשש, אשתי אשתי בהריון, והיא בחודש הראשון" בלי להבין מה זה כלא שש, לחשש או הריון. טוב, אני כן הבנתי, בערך- אמא שלי עמדה ללדת משהו, אח או אחות. לא הסכימה לגלות, שתהיה לנו הפתעה. אז היינו כולנו על האוטובוס, בנסיעה לתל אביב, שמירושלים תמיד נדמה כאילו לא תיגמר לעולם. השדות שבין שער הגיא לבן-שמן היו אלפי קילומטרים של שיממון חרוש, בלי כלום, עד שפתאום מופיעה תל אביב, לא דומה לכלום, בטח לא לירושלים שלא היו בה מחלפים וגשרים בכל פינה. אבל יותר מכל אהבנו בתל אביב את שלטי הפרסומת המתחלפים: פרסומת אחת, והופ- פרסומת אחרת! לא יכולנו לתפוס את מנגנון הפעולה של השלטים האלה, הוא נראה לנו כמו נס. לפעמים, כשהאוטובוס עצר ברמזור, התערבנו בינינו על שלט מסוים: יתחלף או לא?

***
כשהגענו לגני יהושע, המורות היו צריכות ממש לחסום את דלתות האוטובוס בגופן, שלא נפרוץ החוצה ונתפזר לכל עבר.

פארק הירקון

פארק הירקון

לנו בירושלים היו גם פארקים, אבל הם היו מאוד שונים מהמדשאות האינסופיות של גני יהושע: הטיילת בשכונת ארמון הנציב אמנם יפהפייה, אבל תלולה ומלאת שבילי אבן וגדרות אבן ומעקות אבן- לא מקום שאפשר לרוץ בו בחופשיות. הסמיכות לכפרים ג'בל מוכבאר וצור-באהר לא הדאיגה אותנו, אבל הורינו חששו- האינתיפאדה עוד הייתה טרייה בזיכרון (אף אחד לא חשב שיום אחד תבוא האינתיפאדה השנייה ותהפוך את ההיא לראשונה).

טיילת ארמון הנציב

"גן ההרפתקאות" בשכונת בקעה היה מסתורי, אי שודדים אמיתי, אבל המגלשות בו היו עשויות פח וכל יום שמש הפך אותן למחבתות ענק. פארק גילה היה הגדול והפראי מכולם, מבוך אינסופי של סולמות, חבלים ונדנדות, אבל קרקעיתו הייתה אדמה קשה, מלאת אבנים חדות. כל נפילה או החלקה מקרית עלו לנו בברכיים וזרועות מדממות. וכאן, בתל אביב-
דשא! ומתקני משחקים בדשא! פלא שזינקנו לשם ברגע שהרשו לנו?

***
אחרי התופסת, תופסת-גובה, תופסת-צבעים ומחבואים, רינת ואני המצאנו מין משחק רדיפה רק לשתינו. לא זוכרת מה הייתה המטרה- לאחוז בשרוול הבגד או מה – אבל נסחפנו בהתלהבות ורצנו שוב ושוב סביב קבוצת המתקנים הקטנה, מטפסות, יורדות, מזנקות מהסולם ושוב עולות. ברגע מסוים נכנסתי לאחת המגלשות, מין גליל מתכת סגור, וכבר התכוונתי לגלוש כששמעתי את רינת מתקרבת. בטיפשות שרק ילדים בכיתה ד' מסוגלים לה ניסיתי לזחול בחזרה למעלה, להפתיע אותה מהצד העליון. איזו טעות.

***
כמו לא מעט ילדים בשכבה שלי, גם אני הייתי ילדת מפתח. כזו עם שרוך תלוי על הצוואר ואליו מחובר מפתח הבית. אבל שלא כמו ילדים אחרים, השרוך שלי לא היה סליל הגומי הצבעוני הרגיל, אלא סתם שרוך נעליים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיה תלוי על הצוואר שלי. גם באותו יום, כמו תמיד, השתלשל ממני שרוך המפתח, כדי שאחרי הצהריים, כשנחזור הביתה, אוכל לאסוף את אחי הקטן מהגן וללכת איתו הביתה, לפתוח לבד את הדלת, לנעול אותה אחרינו ולראות סרטים מצוירים בערוץ הראשון. באותו רגע, כשניסיתי לזחול כלפי מעלה בגליל-המגלשה, היטלטל המפתח ונתפס בין קורות העץ של הגשר המוביל אליה. נתפס, וזהו.

***
נתליתי. במקום חבל עבה, שרוך נעליים דק. בטח תיכף ייקרע, ואני אצא מפה. והשרוך לא נקרע. שרוך קצר, דפוק, לבן. מצאתי את עצמי תלויה כמעט במאונך בתוך גליל מתכת, בגרון חסום. לא יכולה לצעוק או לקרוא לעזרה. רינת, שחשבה שאני משחקת עדיין, רצה לפינה מרוחקת משם, להתחבא. שמעתי את שאר הילדים מסביב, שרים, צועקים, מתיזים טרופית זה על זה. ניסיתי להיאחז בדפנות החלקות אבל הידיים שלי הזיעו מפחד. נעלי הספורט החליקו ברעש. השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה. אף אחד לא עלה למעלה, להתגלש. וידעתי- ככה זה מרגיש, למות. לא חשבתי על כלום, רק על הילדים האחרים, המורות, כולם כל כך קרובים אליי ובכל זאת אני אמות פה כמו חיה באטליז.

***
בסוף הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, להישכב במין כיפוף מוזר, הצוואר צמוד לקורות העץ, ולשחרר בידיים רועדות את המפתח שנתקע ביניהן. ירדתי בסולם והתקרבתי לאט אל העץ שתחתיו התרכזו הילדים לשמוע סיפור. הם נראו לי מטושטשים, לא אמיתיים. התיישבתי ביניהם. המורה התחילה לספר.

פורסם בפרויקט גליון פסח של רשת "זמן מעריב", שישי 22.4.2011

עמוק בבוץ | ביקורת ספר

הספר "עמוק בבוץ" מתחיל בפיצוץ של אינטליגנציה, מגובה במסמרי אבחנות דקות וכדוריות פלדה של הומור סרקסטי ישר לבטן הרכה. הגיבור, תחילה ללא שם, לא מתאמץ במיוחד למצוא חן בעינינו- אך דעותיו עושות זאת עבורו: "כדאי שאמסור תיאור של עצמי (…) כוונתי לגובה, למחלות ולדרגת הברבריות. הגובה שלי הוא מטר ושמונים, מה שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי משום שאת מבני האישיות המתועבים ביותר מצאתי תמיד בקרב אנשים נמוכי קומה (…) כולנו מכירים באופן אישי לפחות ננס אחד שהשחית לנו את הנפש. אשר לדרגת הברבריות שלי, ניסיתי למתן אותה בקריאת ספרים". אבל הקריאה מגלה לו ש"ככל שאנו מרבים לקרוא ספרים, מידרדר יחסנו אל שכנינו. ככל שאדם מרבה לקרוא, מתגלה בפניו הטמטום של הזולת בבהירות הולכת וגוברת".

בשלב זה אנחנו מתים להכיר את המיזנטרופ החינני – ואז יוצא מן הצללים גבר מדולדל העונה לשם המגוחך דוקטור בניטו טורנטרה (נסו לומר זאת בקול). טורנטרה הוא דוקטור לפילוסופיה שמתייחס למקצועו בביטול בו הוא מתייחס לעצמו: בגיל 20 הוא סדרת שאלות -האם אתה מוכן לקחת חלק בהתפתחות התרבותית של האדם, האם אתה מעוניין לזכות בהערכת הכלל, רוצה לתרום למפעל הידע האנושי – וענה על כולן בשלילה. "הקידמה האנושית מעניינת לי את קצה הזין! מה עוד נשאר לי לעשות במצבי זה, מלבד להפוך למרצה לפילוסופיה?". כעת, בגיל מבוגר, הוא מגלה שנשים חדלו להתעניין בו. זה קרה לאחר ש"החיים (…) סרו לביקור בחדרי וחטפו ממני באבחה אחת את המראה המכובד. לאחר הביקור קמתי עצבני, מצויד בפימה קלה של קרפד וללא שיער שיכסה לי את המצח. בגיל ארבעים ותשע כבר הייתי גבר עלוב כבן שישים, ושום אישה לא זיכתה אותי במבט".

הזיקוקים האלה הם רק הקדמה למפגש הגורלי בין טורנטרה לאדוארדה, קופאית בת 21 מהמרכול הסמוך. פגישתם הראשונה מלאה עלבונות מושחזים וממנה יוצא טורנטרה מובס. חודש וחצי אחר כך היא מופיעה על סף דלתו, חיוורת ומבוהלת. רק במקרה מסתבר לו שאדוארדה ביצעה פשע ולמעשה משתמשת בו כמגן. אדוארדה מבינה שטורנטרה גילה את הסוד, ומעמידה את גופה לשירותו כתמורה לשתיקתו, ללא שמץ רגש, במעורבות מינימלית של הגוף עצמו: הוא חודר אליה בעוד היא מדפדפת בקומיקס, צופה בטלנובלה או מנמנמת בשעמום. הריגוש שהוא מפיק ממנה הפוך לחלוטין לאדישותה באותם רגעים ממש.

הכריכה האחורית משווה את "עמוק בבוץ" ל"לוליטה". קל לבקר את הנטייה של המו"לים להגזמות שנועדו להגדיל את המכירות, אבל ב"עמוק בבוץ", מדובר בהשוואה מודעת לעצמה. טורנטרה אפילו מאזכר את "לוליטה" במפורש. אכן, ישנן נקודות דמיון: העובדה שהגיבור כותב את סיפורו מבית הכלא, השכלתו הרחבה, תחילתו של הקשר המיני בין הגיבורים רק לאחר שבוצע ספק-פשע (ב"לוליטה" זהו מותה של שרלוט, אמה של לוליטה), האדישות המוחלטת שלה לתשוקה שלו, ההחלטה של טורנטרה לצאת למסע במכונית ישנה כדי להימלט מאימת החוק ואפילו מיקום העלילה במקסיקו – מחוז חפצו המקורי של הומברט, אליו רצה אך לא העז להגיע עם לוליטה – כל אלה מוצגים לפני הקורא באופן ברור.

אך "עמוק בבוץ" אינו "לוליטה". לראייה, הצניחה החופשית שמבצעת העלילה מרגע שהשניים יוצאים למסע הממונע שלהם. מספר דמויות משנה שאף הן מהדהדות את "לוליטה" מתלוות אליהם: קולגה של טורנטרה ובת זוגו, שהם למעשה דודנים המקיימים קשר אסור (ב"לוליטה" אלה הם ג'ון וג'ין פארלו), נער אילם ושני גברים שנצמדים למכוניתו של טורנטרה, כמו קווילטי הרודף במכוניתו אחרי הומברט ולוליטה. שפע הדמויות שהעמיס הכותב על חלק מכריע זה של הרומן יוצר בעיקר בלגאן. היעדר ההתפתחות בקשר בין הגיבורים, התרחשויות תכופות ונטולות הקשר ומעל לכל התחושה שאין לעלילה כולה יעד סופי אליו היא מעוניינת להגיע- כל אלה מעיבים על חלקו הראשון, המעולה, של הספר.

עמוק בבוץ
מאת גיירמו פדנלי
מספרדית: רינת שניידובר
סדרת פרוזה
הוצאות: הכורסא ומשכל
שנת הוצאה: 2011

פורסם במדור הספרות של מעריב, 21.4.2011

 

קשת מתחתנת

ההזמנה לחתונה של קשת חיכתה לי בתיבת המייל. תמונה חמודה שלה ושל החתן המיועד ניצבים בשדה חמניות טוסקני, לבושים שניהם בבגדים לבנים ואוחזים ידיים. נוסח מחורז בעברית ואנגלית, ההורים חתומים למטה, החתונה תתקיים בסוף החודש בחיק הטבע, נא לבוא בלבוש נוח.

קשת המצחיקההיא למדה שנה מעליי בתיכון, אינטליגנטית מאוד, שיער ארוךארוך, ביישנית, בוררת מילים בזהירות, שומרת הכל בבטן: כעס, התלהבות או אהבה. לא מגלה לאף אחד מה קורה באמת אצלה בפנים. לא היה קל להיות קשת: בית ירושלמי של אצולה אנגלוסכסית מקומית, הורים בתפקידים בכירים, ושתי אחיות קטנות ממנה, שלושתן בהפרש של שנה זו מזו. הן התקבלו לאותו בית ספר, הצטיינו בכל המקצועות, עשו שנת שירות באותה מכינה קדם צבאית והתקבלו לאותו פרוייקטעילית צה"לי. תמיד בראש, תמיד מבריקות. האחות האמצעית למדה איתי בשכבה, ובמשך 6 שנים ניהלנו יחסי אהבהקנאה, התחרינו זו בזו במגמת תיאטרון, במקהלה. רק בכיתה לא: הייתי תלמידה גרועה, וזהו. לא היה אפילו טעם לנסות. רק להביט מהצד כשהיא בוכה על ציון 99 שהכתים את הממוצע, ולהתרגז: מה היא מתלוננת, זאת? אבל ככה הן היו, שלוש אחיות. בוכות על 99. פחות מ-100 היה כישלון צורב, כמו אות מוטבע בבשר החי.

***
בפעם הראשונה שהגעתי אליהן הביתה, חשבתי שנפלתי לתוך אגדה: אגף שלם בחלק התחתון של הבית היה שייך כולו לאחיות. שלושה חדרים מרווחים ויפים, אמבטיה עם שלושה כיורים ורודים, לחסוך את התור לצחצוח שיניים בבקרים. לקח לי זמן להבין שגם בתוך החלוקה המאורגנת נשלחים שורשים וענפים שקשה לגזוםכל אחת מהאחיות רצתה לצעוד במסלול עצמאי, בדרך שתהיה רק שלה. אבל כמו פעולת מגנט, נשאבו שוב ושוב בחזרה לתלם המשפחתי שנחרש עבורן בידי מי מההורים, לא ברור.

שלוש אחיות. אילוסטרציה

אני, שבאתי מבית בו הייתי בכורה לשני אחים, לא הייתי צריכה להוכיח שאני משהו אחר: זה היה ברור מאליו. אצל האחיות, כל חריגה מהקווים הייתה חריקה צורמת על רצפת השיש של הבית הגדול. גם אני הייתי חריקה כזו: בפעם הראשונה שאכלתי אצלן ארוחת צהריים אחרי הלימודים, הרגשתי איך אמא שלהן עוקבת בזוועה אחר נימוסי השולחן הישראליים שלי ומורידה לי נקודות עם כל פיסת חסה שהרמתי מהצלחת בידיים. בסוף היא התרככה. לא שאלתי אותה אף פעם, אבל אני מתארת שמתוך 6 השנים שבמהלכן ביליתי אצלה לא מעטלקח לה לפחות 4 שנים רק להתרגל לרעיון. הייתי ילדה טובה בסופו של דבר, אבל כאן היה לי עסק עם סטנדרטים גבוהים יותר.

***
קשת מתחתנת. אלוהים, כמה שעות, ימים, שנים שאני ביליתי איתה ועם אחותה האמצעית, מספרת להן באריכות, בהתרגשות, במחוות ידיים תיאטרליות, על ההתאהבות שלי בזה והאהבה שלי להוא ועל ההוא השני שאמרתי לו אבל הוא עוד לא החזיר תשובה ואולי כדאי לחכות לו ביציאה מהכיתה כי הוא בטח שכח וצריך להזכיר לו. הן היו שומרות סוד נאמנות, שתיהן. יצר התחרות שלהן נדם כשזה הגיע לאהבה. כאילו ידעו שיהיה עליהן להמתין עוד כמה שנים כדי לבקוע לגמרי מהמעטפת הביתית ולהכיר אנשים אחרים, לאו דווקא מהסוג הנכון, להיקשר ולפרום קשריםלהתעורר לחיים. כמה שהן היו צוחקות מהסיפורים שלי, צוחקות עליי, על הכישרון העקבי שלי להתאהב אך ורק במי שלעולם לא יחזיר לי אהבה, החל מבחורים שזה עתה יצאו מהארון וכלה בגברים נשואים ומבוגרים ממני ב-20 שנה. הכל, רק לא במה שיש, רק לא בסתם איזה אורן מהכיתה שכולן עשו לו עיניים והמתינו במתח לראות מי תיבחר מכל הבנות ללכת איתו אל מאחורי הדיונה בטיול השנתי לאילת. זה תמיד היה לאילת.

 ***
כמעט תמיד יכולתי להתרסק אצלן, לבכות ולצחוק ולהתגנב למקרר ולהירדם ולעשן בגניבה במרפסת, דרוכה לכל רעש מכיוון קומת ההורים (לא, מה פתאום, אמא של קשתלא עישנתי). קשת ידעה עליי הכל, וסיפרה מעט. הצלחתי בקושי לחלץ ממנה שבריסיפור, מקטעים שפיענחו לי איזו הידלקותנעורים על מישהו מביה"ס, לא יותר. היא ואחותה שמרו על הסוד הכי דרוך ונצור ושמור שלי, סודאהבה שבדיעבד לא היה טעם להגן עליו בכזו חשאיות כי הייתי כל כך שקופה ומגוחכת שאפילו זרים ברחוב ידעו את מי אני אוהבת. אבל יותר מכולם, יותר מהפסיכולוגית ומהחברות האחרות ויותר מאשר לכתוב ביומןאהבתי להפקיד את הסודות שלי אצל קשת. ובכל פעם שנחתתי, במקרה או כמתוכנן, בבית הבובות התזזיתי והשאפתני ההוא, ידעתי שאפשר לסמוך עליה שתקשיב. ותמיד גם חיכיתי ליום שבו היא תישיר מבט ותגיד לי שהיא חייבת לספר לי משהו. שאני צריכה להישבע שלא אגלה לאף אחד. שגם היא אוהבת מישהו נורא.

***
בסוף החודש קשת תתחתן עם אהוב ליבה. ויותר מהכל אני שמחה בשבילה על כך שאנחנו כבר מזמן לא בתיכון, ושהיא לא צריכה לשמור את האהבה שלה בסוד.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, יום שישי 15.4.2011

מה שהרצל התכוון

ביום שישי נסענו, ס' ואני, לסוף שבוע בחיפה. זה אולי נשמע מגוחך, אבל בשביל מישהי כמוני, שלא נוסעת לחו"ל (חרדת טיסות) ולא אוהבת צימרים מבודדים (משעמם!), חיפה היא פתרון לא רע בכלל. אני מתארת לעצמי שרוב החיפאים לא מבינים איך אפשר לנפוש בעיר שלהם, אבל זה בסדר, גם אני חושבת שאנשים שנוסעים לטייל בירושלים הם אידיוטים. במקרה או שלא, בתור ילדה ירושלמית, חיפה תמיד סקרנה אותי. משהו בניגוד שבין עיר הררית לעיר נמל. בפעמים האחרונות בהן נסענו לחיפה, שמתי לב לדמיון החריף שבין מרכז הכרמל לשכונת בית הכרם בירושלים (השכונה המקורית, לא מפלצות “נווה סביוני בית הכרם הירוקה הילס” שחונקות אותה מסביב): בנייה צנועה ויפה מאבנים מסותתות, חצרות זרועות מחטי אורן (אורן! בתל אביב אין), מדרכות רחבות, נקיות, ואיזה מין סדר מהוגן שורה על השכונה, משהו קבוע, לא תזזיתי, ללא החמדנות וההתפשטות הזריזה, תאבת הבצע, של קבלנים ויזמים.

מרכז הכרמל

נדמה לי, שכאשר חזה הרצל את מדינת היהודים, הוא דמיין משהו כמו מרכז הכרמל. עירלאעיר, זוגות מבוגרים יושבים בבית קפה ואז מטיילים בניחותא ברחוב, בין שיחי יערה מדיפי ניחוח מתוק ועז. והכל מנומס, נעים הליכות, תרבותי ונו, אירופאי. מגובה במסורת ותרבות של מאות שנים, בלי להיחפז, בלי לחטוף הכל כאן ועכשיו ולדחוף לכיס כי מחר אולי לא יהיה.

***
חיפה הייתה מושלמת, למרות שרב פתאומי ואובך שנחת עליה. בערב ירדנו לחלק הפחות זוהר של העיר, לשכונת הדר. ברחוב מסדה התיישבנו בקפהפאב "מסדה", מקום מלא היפסטריםחיפאיים, זן מעניין שלכעצמו, נעים יותר מזה התל אביבי, והבונוס: קהל מעורב, ערבים ויהודים יחד, שתי השפות נשמעות בקול רם, היפהופ בערבית מתנגן ברגעתענוג. אחר כך גילינו בהמשך הרחוב חנות ספרים משומשים שהבעלים נוהג לפתוח אחרי חצות (שני ספרים של פיליפ רות' שאין להשיג יותר התווספו לארסנל שלי, ס' קנה סומרסט מוהם אחד). בביקור הקודם שלנו הקרינו בסמטה סמוכה את "עג'מי" לתושבי השכונה. קהל גדול ישב על הכביש שנסגר לצורך האירוע, וצפה בסרט בריכוז. ואז חזרנו למלון, לראות סרט דוקומנטרי טוב (זה שאין לנו טלוויזיה בבית לא אומר שנתמסר לכל ג'אנק שקופץ מהמסך במלון) ולהירדם על המזרן הענקי. לא הקשבנו לחדשות, לא קנינו עיתון. היינו בחופש, נפשנו בחיפה כמו ספינה שעוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

***
ואז חזרנו הביתה. הורדתי את ס' ליד דירתו והמשכתי לחפש חנייה ליד ביתי. חיפוש חנייה אף פעם לא הרגיז אותי, למרות שאני גרה באיזור הכי עמוס בתל אביב, שזה אומר האיזור הכי צפוף בארץ מבחינת חנייה. נדמה שכל אחד וכל דבר עושים הכל כדי לגזול מהתושבים את מקומות החנייה המעטים שנותרו להם: כל בית דירות פותח לעצמו יציאה ענקית מהחנייה לכביש, פי כמה מהגודל הנחוץ למעבר רכב. היציאות האלה אסורות בחנייה, וברוב הרחובות יש שש יציאות כאלה שמותירות שנייםשלושה מקומות חנייה בכחוללבן לטובת עשרות התושבים שאין להם חנייה פרטית בבניין, ולמאות האנשים שמגיעים לאיזור עם רכב בגלל עבודה או סתם לשבת בבית קפה. מתוך שלושת המקומות המסכנים האלה אחד תמיד יהיה חסום במכולתפסולת בניין צהובה, כי הבניין הסמוך בשיפוצים. נשארו שתי חניות, אבל אחת מהן נצבעה אפור והוסבה לחניית אופניים ואופנועים. זה לא מרשים במיוחד את הדוגלגליים, שממשיכים לקשור את כלי הרכב שלהם לעמודי חשמל ותמרורים, מותירים את החנייה המיועדת להם ריקה. אבל רק תנסה לשים בה את הרכב שלךתוך דקה הוא ינפנף לך לשלום מעל גבו של הגרר העירוני.

בקיצור, בעשר הדקות הראשונות של החיפוש הייתי אופטימית. אחרי ארבעים דקות הרגשתי שעוד סיבוב אחד מסביב לשכונה יגרום לי לפרוץ עם הרכב לקפה הקרוב ולדרוס למוות את כל מי שבפנים, בעיקר את החארות שבאו עם הג'יפים הענקיים שלהם והנשים המנותחות שלהם לראות הצגה, לחסום לי את החנייה, לנשום לי את האוויר ואז לחזור לבית הענקי שלהם בכוכב הצפון או בתל ברוך צפון או בכל מקום שבו חארות כאלה גרים כדי שלא ייפול להם איזה עוני לקפה של הבוקר או משהו.

***
בסוף מצאתי איזו חנייה, וכשלתי הביתה. בבית פתחתי את המחשב ומיד קפצו עליי שתי כתבות שהעלו לי את לחץ הדם לרמות שלא נמדדו בכור בפוקושימה. אחת, של אלון עידן מ"הארץ", סיפרה על העוול והאיוולת של "בית המשפט" הצבאי במחנה עופר, אליו מובאים עצירים פלסטינים שהואשמו במשהו, אמיתי או שקרי, מבלי שניתן להם או לעורך דינם לעיין בחומר החקירה או באשמה בגינה הם עומדים לדין. תארו לכם שלוקחים אתכם מהבית באישון ליל, זורקים אתכם לתא מעצר לעשרה ימים בלי עורך דין או שיחת טלפון, ואז שמים אתכם בפני שופט כשאסור לכם בעצם לדעת במה מאשימים אתכם, מאריכים את המעצר שלכם על בסיס חומר שרק לצד השני מותר לראות, וכך עד אין סוף. כמה זיכויים יוצאים מ"בית המשפט" הזה? אתם יכולים לתאר לעצמכם. וכל זה ממש קרוב לבית, בין ירושלים למודיעין. שירתתי במחנה המחורבן הזה במשך חצי שנה, אמנם בחיל אחר תודה לאל, אבל בכל פעם הייתי רואה את המשפחות ועורכי הדין של ה"נאשמים" נדחסים כמו בקר לשער ברזל במשך שעות עד שייתנו להם להיכנס. מה עשיתי? כלום. הייתי חיילת טובה שרק רוצה שייתנו לה לצאת הביתה פעם בשבועשבועיים. אז הסתכלתי ושתקתי.

אחר כך קראתי את הטור של דרור פויר, חומר מצוין להתעצבן איתו, והתחרטתי שבכלל חזרנו מחיפה. יותר מזה, התחרטתי על הימצאותי כאן, דווקא כאן, דווקא עכשיו. כל החוקים האלה, כל הנבלות האלה שבאמת ובתמים מאמינים שהדם שלנו אדום יותר, חשוב יותר. כל המנוולים שיושבים בכנסת ומקבלים משכורת אבל נתקעים בשירותים או בפקק במקרה ברגע שבו צריך להצביע על חוק שלילת האזרחות, או החוק שלפיו אסור לומר "נכבה" כי זה עלול לגרום למישהו לחשוב בטעות שהיה פה עוד עם לפני שאנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה, ואז מי יודע, לשאול שאלות שימוטטו את היסודות של הבית היהודי שהקמנו בעמל כה רב.

***
בבית הקפה הקבוע שלי יושבים תמיד אנשים שמדברים במליונים, בדולרים, מספסרים ומסרסרים ביוזמות, ספקולציות. מרפרפים על האייפד הטיפשי שלהם ומראים זה לזה מספרים ומניות. הם לא עושים שום דבר חוץ מזה. לפעמים מגיע גם גינדי, חוסם עם מרצדס כסופה את כולם בדאבל פארקינג. הוא מה'כפת לו, אף אחד לא יעיז לגרור או להתלונן. מתי ראיתם מרצדס על גרר עירוני? מתי ראיתם שוטר עוצר ב.מ.וו שמתפרעת על הכביש? לא, הם עסוקים מדי בלבדוק תעודות לטוסטוסים ולטרנטות שלא נוסעות מספיק מהר כדי להתחמק מהם. אולי אין מספיק הוכחות לכך שהכסף קנה את השלטון והחוק, אבל די ברור שהשלטון והחוק מביטים בחלאותהכסף ממרחק סביר. והמרחק, כידוע, מייפה את המציאות.

***
כשג'וליאנו מר נרצח, העליתי את הידיעה על כך בפייסבוק. כמות הגועל, הטינופת הלאומנית שהגיעה מיד בתגובות גרמה לי לבחילה. מיד, כמו תגובה פבלובית, נשאלתי אם הייתי מצטערת ככה על מישהו יהודי.

מה? מה?! אתם מקשיבים לעצמכם? איך כל העולם שלכם בנוי מערביםיהודים, נשיםגברים, עשיריםעניים. העיקרון המקודש הוא להימנע מערבוב. אם לא היה לי פחד טיסות, הייתי משאירה לכם את המקום הזה, להרוג ולהיהרג בוובורחת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להפסיק להתערבב בכם.

***
תקראו לזה מקרה, תקראו לזה וירוס עונתי, אבל בבוקר אחרי שובנו מחיפה, קמתי עם חום שנשאר שלושה ימים. המקום הזה עושה אותי חולה. די כבר.

פורסם ב'זמן תל אביב', מעריב, 8.4.2011