נתחיל מהסוף: “רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא נס. ראשית, במציאות של שוק הספרים הישראלי, המזכירה יותר מכל נחש הבולע את זנבו, ייסוד הוצאת ספרים חדשה היא דרך בדוקה להתאבדות כלכלית. שנית, הניסיון התמידי של המו"לים לפצח ולהשביע את טעם הקהל מוביל לרוב לבחירות פופוליסטיות, אופנתיות–לרגע, וספרים שעלילתם פורחת מהזיכרון עוד לפני שהגעת לעמוד האחרון. שלושה סיכונים גלומים בספר הזה: הסופר הנורווגי של אסקילדסן אינו מוכר לקוראים בישראל, הספר נכתב בשנת 1983, והוא יוצא לאור בהוצאת "סמטאות", הוצאה חדשה שמתמקדת אך ורק בספרי איכות. לכאורה, שילוש חסר סיכוי. אך מישהו ב"סמטאות" יודע את מלאכתו היטב: “רשימותיו של תומס פ' למען הכלל" הוא ספרות מופת שמצליחה להיות אטרקטיבית ובעלת ערך עצום בעת ובעונה אחת.
תומס פ' הוא איש מעל גיל 80 המתגורר בגפו. הוא כמעט ואינו יוצא מהבית– המעקה במדרגות שבור ובעל הדירה דוחה את תיקונו, הרחוב נראה לו רועש מדי ובכלל, אין לו עניין רב בקרבתם של אחרים. רוב ימיו הוא מתבונן מבעד לחלון וכותב או פותר בעיות בשחמט. תומס מודע לחלוטין לזמן האוזל ולבגידת העצמות, והוא משיב להם מלחמה באמצעות השכל: הכתיבה החדה, היכולת להביט בעצמו ובעולם מבלי לגלוש לרחמים עצמיים. אין בו רוך או סנטימנטים לעבר, לאנשים או לחפצים: הסיפור השני נפתח במשפט "כשאשתי הייתה בחיים, חשבתי שכשתמות יהיה לי יותר מקום. רק תחשוב על כל התחתונים והגופיות שלה". כמה שבועות לאחר מותה של אשתו מופיע לפתע קרל, בנו של תומס, ומבקש כמה מזכרות מחפציה של אמו. הוא נדהם לגלות שאביו זרק את הכל לאשפה– לא סיכת ראש, לא צעיף– דבר לא נותר לבן שמבקש לו זכרון מוחשי אחד מאמו המתה. הבן הזועם מודיע שאם כך אין לו מה לחפש יותר אצל תומס, אך למעשה תומס עצמו הוא שניתק את הקשר בעצם השלכת החפצים לאשפה, דווקא מכיוון שהוא יודע שיהיה מי שירצה להתנחם בהם.
באחד הסיפורים הבאים מחליט תומס לצאת לרחוב אחרי חודשים רבים שלא עשה זאת. על המדרכה מול חנותו של השען הוא נתקל פתאום בבתו הצעירה, מריה. כשהוא צועד לקראתה הוא חושב על כך שמריה הייתה החביבה עליו מכל ילדיו ואפילו נהגה לשיר לו שהוא האבא הכי טוב בעולם, אך נאמנותו לאמת לא מאפשרת לו להתרפק על העבר והוא מיד נזכר כיצד הייתה מזייפת בזמן השירה. השיחה ביניהם משתבשת כבר ברגע הראשון, כשבתשובה למחמאה שתומס מעניק לה, עונה מריה "כן, אני שותה שתן ואוכלת פירות וירקות טריים". תומס צוחק אבל מריה, כך מסתבר, הייתה רצינית לגמרי. כשהם נפרדים, בלחיצת יד בלבד, כעבור דקות מעטות של נסיונות כושלים מצד תומס להפיס את העלבון, הוא חושב "זו הייתה הבת שלי. אני יודע שבכל דבר יש היגיון מובנה משלו, אבל לא תמיד קל להבחין בו". אחר כך הוא מוותר באופן סופי על יציאה מן הבית. הוא נותר בדירתו, מציב כיסאות במקומות אסטרטגיים למקרה של חולשה, ממשיך לתעד ברשימותיו על אף הקושי הפיזי הכרוך בכתיבה– ומחכה.
"רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" הוא התבוננות על הזקנה מתוך עצמה ומן הצד בו זמנית, בצלילות שכלית ורגשית, נטולת נוסטלגיה או חרטה. אסקילדסן מגיש לקוראים בספר הזה צלוחית ובה גלעין טהור של אמת שנותר אחרי שפרי החיים נאכל עד תומו. זכות גדולה היא להוצאת "סמטאות" להיות הראשונה שמתרגמת מיצירתו לעברית, וזכות גדולה עוד יותר היא למי שייקח לידיו את הספר הזה ויקרא בו.
רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל
מאת: של אסקילדסן
מנורווגית: דנה כספי
הוצאה לאור: סמטאות, 2011
135 עמודים
פורסם ביום שישי 1.4.2011 במוסף ספרות (בתוך מוספשבת), מעריב
פינגבק: סמטאות במגדלור « אם תרצי