לא התחברתי

ביום ראשון 3.4.2011 תעלה ב"הוט" העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברות". לטובת מי שנעדר מהגלקסיה בשנה האחרונה, הנה תקציר העונה הקודמת: חמש נשים בגילאים, מקצועות ומצבים משפחתיים שונים פרשו את חייהן מול עדשת מצלמת וידאו ביתית קטנה. אלפי שעות צילום הפכו, תחת ידיו של העורך וממציא הפורמט דורון צברי, לפרקים מהודקים וקצביים- תיעוד תמציתי ורב תהפוכות של מצבים נפשיים: שחיקה, כעס, חוסר אונים, תשוקה, אהבה וכמובן רגש האשמה, המפותח מכל צבעי קשת הרגשות הנשית. היו שם ליאת בר-און (רווקה בחיפוש אחר אהבה), אליזרין ויסברג (אושיית אינטרנט לוהטת נכון לאותו רגע, שהייתה אמורה לסמן משהו צעיר וקופצני אך בפועל סיפקה הכי מעט עניין), מירי חנוך (אמא חרדתית, דור שני לאב ניצול-אושוויץ, גרושה עם ילדות מפרק א' וילדה מפרק ב' עם הבשלן אייל שני), חנה רטינוב (תיכוניסטית חולונית צנומה עם עיניים עצובות ענקיות, אמא מרת-נפש, אבא מפוקפק ורעב גדול לחיבה) וכמובן המלכה האם, העיתונאית דנה ספקטור.

מימין למטה, בכיוון השעון: רטינוב, ספקטור, ויסברג, בר און וחנוך

גם לפני "מחוברות" הכירו קוראיה של ספקטור את יכולתה הבלתי נדלית לחשוף עוד ועוד פיסות מדממות מנפשה חסרת הביטחון, אבל גרסת הוידאו הייתה הדבר האמיתי: היא ניצבה שם עירומה, לא מאופרת, חותכת בבשר החי וזבה אמת: הירידה בתדירות הסקס עם הבעל, השנאה העצמית, הילדה שלא מחזירה אהבה והייאוש הבלתי חדיר של מלאכת הכתיבה. הכל. "מחוברים" שהגיעה אחר כך הייתה גרסה גברית לא משכנעת ובעיקר מיותרת, אך היא סיפקה דרמה מכיוון בלתי צפוי: התאהבות פרועה ופתאומית בין רן שריג, אחד ממשתתפי "מחוברים" לדנה ספקטור, גיבורת העונה הראשונה. על הרומן ביניהם, שהפך לזוגיות רשמית אחרי עזיבת-בתים סימולטנית, נכתבו עשרות אלפי מילים לא כולל הטורים של ספקטור עצמה ב"ידיעות", שממשיכה את מסורת החשיפה ומדווחת בכל שבוע מהשטח הלא-פשוט של חייה החדשים. דבר אחד ברור: חייה של אף אחת מהמשתתפות ב"מחוברות" לא שבו להיות בדיוק כפי שהיו, לטוב ולרע. לתשומת לבן של המחוברות הטריות.

***
במסגרת פינתנו "עכשיו כבר מותר לגלות", אגלה שהייתי אמורה להיות אחת מחמש המצולמות בעונה הנוכחית.
לפני כמעט שנה, כשעוד עבדתי בחנות הספרים, הגיע תחקירן לחנות. הוא בכלל התכוון לקנות ספר לחברה שלו אבל בינתיים התפתחה שיחה ובסוף הוא שאל אם אני רוצה לנסות אודישן. הסכמתי. ביקשו ממני לכתוב על עצמי- כתבתי. דורון צברי וג'ולי שלז (במאית העונה השנייה) קבעו איתי פגישה- באתי. ואז הגיע השלב הסופי: קיבלתי מצלמה ונשלחתי לשבוע שלם של הסרטה עצמית. פיו, זה היה קשה. מהפרקים של העונה הראשונה נדמה היה שכל מה שצריך זה ללכת ברחוב כשיד אחת מניפה את המצלמה, להפריח עשן מסולסל מהסיגריה שבידך השנייה ולקטר על מצוקת הדיור בתל אביב או על הבחור החדש שלא עונה ל-sms. איזו טעות: 90 אחוז מהזמן הייתי עסוקה בלהספיק לשלוף את המצלמה מהתיק, להפעיל אותה ולכוון את הזום- רק כדי לגלות שהרגע שרציתי להנציח (טיפוס משונה שחצה את דרכי, חבורת ילדות צווחנית בחצר או סתם ס' שוכב בגופייה וקורא אגב כרסום קרקר) כבר חלף לבלי שוב.

לעומת זאת, ברגעים בהם ניסיתי להיות ספונטנית ופשוט הצבתי את המצלמה בפינת החדר בתקווה שתלכוד את ההתרחשויות, גיליתי שעצם הנוכחות שלה גורמת לשתיקות מביכות ביני ובין ס', ובעיקר מפיקה ממני שטויות שלא היו עוברות את מחסום השכל הישר בשום מצב אחר. פשוט לא הצלחנו להישאר נינוחים מול העדשה- תמיד מתוחים, מגניבים לעברה מבט חושש, מסדרים את החולצה או השיער, מתאמצים להיראות טבעיים- רחמנות, בחיי. בין לבין הספקתי גם לצלם את אמא שלי מדברת על ההחלטה להתגרש ועל הרצון לפתוח בחיים חדשים, ובעיקר שעות על שעות של עצמי בתקריב, מעשנת ומדברת על דברים שכנראה לא היו אטרקטיביים למצלמה באותו אופן שהם עולים על הכתב. כך או כך, שבועיים אחרי שהחזרתי את המצלמה וערימת קלטות מלאות, הודיעו לי מההפקה שהם מצטערים, אבל כפי הנראה שהשנה כבר לא אהפוך לשק החבטות של הטוקבקיסטים.
או במילים אחרות: Don't call us, איחלתי לחיילת בהצלחה.

***
ברור שנעלבתי.
מה, אין להם עיניים? הם לא רואים שיש בידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לגלות את הכוכבת הבאה בביצת הרכילות הישראלית? אני לא אהיה סתם סלב-בשקל שמגיעה לכל השקה של גווני שיער חדשים לאביב: יש לי מטען תרבותי ורקורד של 26 שנות סנוביזם אליטיסטי שבוודאי יגרום לצופים ליצור בובות וודו קטנות בדמותי ולנעוץ בהן סיכות כשברקע מתנגן המיטב של יוסי גיספן. גם אשכנזייה, גם תל אביבית (ושום ירושלמיות-לשעבר לא תעזור כאן), גם שמאלנית (אף הסבר רציונלי או נימוקים מרגשים על "כולנו בני אדם" לא יעצרו את הצופים מלרמוס את גופתי הנהנתנית, המנותקת מהעם!). הורים שנזכרו להתגרש במפתיע אחרי 25 שנה, עובדת (נכון לאותה תקופה) בשירות תאגיד-ספרים נצלני ובנוסף לכל הצרות גרה עם שתי שותפות בדירה מתקלפת וחולקת אהבה של שנתיים וחצי לגבר מבוגר ממני ב-33 שנים. הלו, חבר'ה- אפילו התסריטאים של הסרט הערבי בשישי בצהריים לא היו מספקים לכם כל כך הרבה פיתולים מופרכים בעלילה. ועכשיו אתם באים ואומרים לי שהחיים שלי מאוד נחמדים, אבל משעממים תחת?

***
ס', כמובן, נשם לרווחה. יש לו מספיק הזדמנויות לחשוף את נבכי נפשו בפני זרים, והוא משתמש בהן. ובכלל, מה הוא בכלל צריך את העדשה הזו פתאום שתידחף לו לפרצוף בדיוק כשהוא זומם לחטט באף? ומה עם הילדים שלו, הם באמת-באמת צריכים לראות את חיי הזוגיות של אבא שלהם על מסך הטלוויזיה, מצולמים מזווית אלכסונית ותאורה לא מחמיאה, לקרוא טוקבקים שיבקרו כל שערה סוררת ובעיקר יקרעו אותו לגזרים על סמך צפייה של 40 דקות כולל פרסומות? לא פלא שהודעת הדחייה שקיבלתי גרמה לו הקלה עצומה. אני עוד סחבתי את תחושת הכישלון והעלבון חודש נוסף, אבל זמן לא רב אחר כך, בעיצומה של שורת אירועים לא נעימים שהתרגשה עליי, נחרדתי פתאום: אם הייתי מתקבלת ל"מחוברות", הייתי חייבת לצלם את כל זה. הייתי כבולה לחוזה שדורש ממני לתעד כל רגע חשוב בחיי. ריבים, אסונות משפחתיים, משברים נפשיים- זה היה הקורבן שהיה עליי להגיש לאל הרייטינג, להניח למרגלותיו את הפקעת הקטנה, הברזלית, הרועדת מרוב פחד: חיי.

ונורא מכך: בדרך למטרה היה עליי גם לפרום חוטים מפקעותיהם של אחרים. הכל, כדי שאנשים שאני לא מכירה יוכלו לבעוט בי מצד לצד כמו פחית שילד מוצא במגרש נטוש. וזה ממש לא משהו שמתאים לי להתחבר אליו.

פורסם ביום שישי 1.4.2011 ב"זמן תל אביב", מעריב