זה קרה באמת

הידיים התמלאו זיעה והחליקו כשניסיתי להיאחז במשהו. סוליית הגומי של נעלי הספורט חרקו שוב ושוב על דפנות המתכת העגולות, לא מצליחות להתייצב. ואז ידעתי שזהו. במרחק מטרים ספורים ממני התרוצצו עשרות ילדים וכמה מורות, היה אפילו חובש. שמעתי את הכיתה שלי, ד'1, צועקים "אחת שתיים ושלוש, דלת אחת תמיד בראש" ולא שומעים את הבעיטות שלי בברזל. הם העבירו ביניהם לחמניות ושקיות טרופית- ואני הבנתי שככה מרגישים כשעומדים למות.

***
באותו בוקר יצאנו, שכבת ד' במכנסיים קצרים, מימיות וכובעי מצחיה- להרפתקה מסעירה: טיול לגני יהושע בתל אביב. כל הדרך שרנו "אני יושב בכלא שש, א-לה-דיר-לה-דה-דה, יושב יושב ומחשש, אשתי אשתי בהריון, והיא בחודש הראשון" בלי להבין מה זה כלא שש, לחשש או הריון. טוב, אני כן הבנתי, בערך- אמא שלי עמדה ללדת משהו, אח או אחות. לא הסכימה לגלות, שתהיה לנו הפתעה. אז היינו כולנו על האוטובוס, בנסיעה לתל אביב, שמירושלים תמיד נדמה כאילו לא תיגמר לעולם. השדות שבין שער הגיא לבן-שמן היו אלפי קילומטרים של שיממון חרוש, בלי כלום, עד שפתאום מופיעה תל אביב, לא דומה לכלום, בטח לא לירושלים שלא היו בה מחלפים וגשרים בכל פינה. אבל יותר מכל אהבנו בתל אביב את שלטי הפרסומת המתחלפים: פרסומת אחת, והופ- פרסומת אחרת! לא יכולנו לתפוס את מנגנון הפעולה של השלטים האלה, הוא נראה לנו כמו נס. לפעמים, כשהאוטובוס עצר ברמזור, התערבנו בינינו על שלט מסוים: יתחלף או לא?

***
כשהגענו לגני יהושע, המורות היו צריכות ממש לחסום את דלתות האוטובוס בגופן, שלא נפרוץ החוצה ונתפזר לכל עבר.

פארק הירקון

פארק הירקון

לנו בירושלים היו גם פארקים, אבל הם היו מאוד שונים מהמדשאות האינסופיות של גני יהושע: הטיילת בשכונת ארמון הנציב אמנם יפהפייה, אבל תלולה ומלאת שבילי אבן וגדרות אבן ומעקות אבן- לא מקום שאפשר לרוץ בו בחופשיות. הסמיכות לכפרים ג'בל מוכבאר וצור-באהר לא הדאיגה אותנו, אבל הורינו חששו- האינתיפאדה עוד הייתה טרייה בזיכרון (אף אחד לא חשב שיום אחד תבוא האינתיפאדה השנייה ותהפוך את ההיא לראשונה).

טיילת ארמון הנציב

"גן ההרפתקאות" בשכונת בקעה היה מסתורי, אי שודדים אמיתי, אבל המגלשות בו היו עשויות פח וכל יום שמש הפך אותן למחבתות ענק. פארק גילה היה הגדול והפראי מכולם, מבוך אינסופי של סולמות, חבלים ונדנדות, אבל קרקעיתו הייתה אדמה קשה, מלאת אבנים חדות. כל נפילה או החלקה מקרית עלו לנו בברכיים וזרועות מדממות. וכאן, בתל אביב-
דשא! ומתקני משחקים בדשא! פלא שזינקנו לשם ברגע שהרשו לנו?

***
אחרי התופסת, תופסת-גובה, תופסת-צבעים ומחבואים, רינת ואני המצאנו מין משחק רדיפה רק לשתינו. לא זוכרת מה הייתה המטרה- לאחוז בשרוול הבגד או מה – אבל נסחפנו בהתלהבות ורצנו שוב ושוב סביב קבוצת המתקנים הקטנה, מטפסות, יורדות, מזנקות מהסולם ושוב עולות. ברגע מסוים נכנסתי לאחת המגלשות, מין גליל מתכת סגור, וכבר התכוונתי לגלוש כששמעתי את רינת מתקרבת. בטיפשות שרק ילדים בכיתה ד' מסוגלים לה ניסיתי לזחול בחזרה למעלה, להפתיע אותה מהצד העליון. איזו טעות.

***
כמו לא מעט ילדים בשכבה שלי, גם אני הייתי ילדת מפתח. כזו עם שרוך תלוי על הצוואר ואליו מחובר מפתח הבית. אבל שלא כמו ילדים אחרים, השרוך שלי לא היה סליל הגומי הצבעוני הרגיל, אלא סתם שרוך נעליים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיה תלוי על הצוואר שלי. גם באותו יום, כמו תמיד, השתלשל ממני שרוך המפתח, כדי שאחרי הצהריים, כשנחזור הביתה, אוכל לאסוף את אחי הקטן מהגן וללכת איתו הביתה, לפתוח לבד את הדלת, לנעול אותה אחרינו ולראות סרטים מצוירים בערוץ הראשון. באותו רגע, כשניסיתי לזחול כלפי מעלה בגליל-המגלשה, היטלטל המפתח ונתפס בין קורות העץ של הגשר המוביל אליה. נתפס, וזהו.

***
נתליתי. במקום חבל עבה, שרוך נעליים דק. בטח תיכף ייקרע, ואני אצא מפה. והשרוך לא נקרע. שרוך קצר, דפוק, לבן. מצאתי את עצמי תלויה כמעט במאונך בתוך גליל מתכת, בגרון חסום. לא יכולה לצעוק או לקרוא לעזרה. רינת, שחשבה שאני משחקת עדיין, רצה לפינה מרוחקת משם, להתחבא. שמעתי את שאר הילדים מסביב, שרים, צועקים, מתיזים טרופית זה על זה. ניסיתי להיאחז בדפנות החלקות אבל הידיים שלי הזיעו מפחד. נעלי הספורט החליקו ברעש. השרוך חתך בצווארי. אם אפסיק לזוז, איחנק. אם אמשיך להיאבק, אולי השרוך יתהדק גבוה יותר. אף אחד לא הציץ לפתח המגלשה. אף אחד לא עלה למעלה, להתגלש. וידעתי- ככה זה מרגיש, למות. לא חשבתי על כלום, רק על הילדים האחרים, המורות, כולם כל כך קרובים אליי ובכל זאת אני אמות פה כמו חיה באטליז.

***
בסוף הצלחתי למשוך את עצמי למעלה, להישכב במין כיפוף מוזר, הצוואר צמוד לקורות העץ, ולשחרר בידיים רועדות את המפתח שנתקע ביניהן. ירדתי בסולם והתקרבתי לאט אל העץ שתחתיו התרכזו הילדים לשמוע סיפור. הם נראו לי מטושטשים, לא אמיתיים. התיישבתי ביניהם. המורה התחילה לספר.

פורסם בפרויקט גליון פסח של רשת "זמן מעריב", שישי 22.4.2011

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “זה קרה באמת

  1. מעולה מעולה – תאור מדויק של רגשות ילדה קטנה שהפאניקה חונקת ומעוורת ולמרות שאינה יודעת עדין את משמעות המוות ,היא מרגישה אותו קרוב כל כך…. מהפנט

  2. כתוב נהדר והרגשתי כל כך חזק את הפחד והאימה הזו שם בתוך המגלשה,
    וגם את המרחק הזה בין החוויה שעברת שם לבד לבין העולם שממשיך בשלו בשגרה מבלי לדעת.

  3. קראתי ומיד עלתה בי המחשבה המהירה שאני חייב להציל אותך, כפי שכבר עשיתי כמה פעמים בילדותך. חיבוקים ונשיקות,אבא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s