לא נוסעת בעקבות האהבה

ס' שוב נסע. כלומר- טס, לתקופת הכתיבה הקבועה שלו באנגליה: חודש שלם, פעם בשנה. בהתחשב בעובדה שביולי הקרוב נציין שלוש שנים משותפות, אפשר היה לצפות שאסתגל לנסיעות הארוכות האלה – שביניהן תמיד משובצות גם נסיעות נוספות, קצרות יותר- אבל נדמה שבמקום להתרגל, פיתחתי נוהל טראומה שרק הולך ומתרחב, זולל עוד ועוד חלקים בתוכי.

זה מתחיל מכוננות גבוהה בשבוע שלפני הטיסה של ס', ממשיך בקוצר רוח ועוינות כללית כלפיו (מה הטעם להיות נחמדה, במילא הוא עף תיכף לשלושים יום של שיכחה בגבעות הירוקות של בריטניה ומשאיר אותי פה לבד, בין הערימות החומות של כלבי תל אביב) ומגיע לשיאו בליל הטיסה, כשבמקום פרידה אוהבת ועיניים לחות אני משתדלת להינתק ממנו בחלק מוקדם של הערב, לשתול על לחיו נקירה צחיחה ולרוץ להתחפר בבונקר הביתי שלי: צפייה בסרט במחשב ומריחת לק סגול מזעזע על ציפורני הידיים. על לינה משותפת באותו לילה אין מה לדבר: להתעורר איתו לפנות בוקר, ללוות אותו לדלת עם המזוודה, להיפרד בנשיקה ולחזור לישון לבד במיטה הריקה? אין שום סיכוי.

עברתי את זה פעם אחת יותר מדי, עם החבר הקודם שלי: הוא היה צריך להתעופף לאנשהו ליומיים, ויצא מהבית ב-4 בבוקר, מפציר בי להישאר במיטה ולהירדם שוב. ב-4 ועשר דקות הייתי כבר בעיצומו של התקף פאניקה, שהסלים לכדי סצינת "אל תיסע אל תיסע". זה לא עזר, כמובן, וסביר להניח שאותה קריסת-מערכות פתאומית אצלי הייתה בין הגורמים שהובילו את אותו חבר לשלוח אותי לקיבינימט כמה חודשים אחר כך. כנראה בצדק. מה שבטוח- בנקודה ההיא החלטתי שדבר כזה לא יקרה לי יותר. רוצה לנסוע? סע לשלום וכוס אחותך. אני לא מתכוונת להיות בסביבה כשזה קורה. הספיק לי. אם גיליתי דרך להתמודד עם הנטישה האיומה הזו, מגוחכת ככל שתהיה, בדרך הזו אני מתכוונת לצעוד. הכחשה, הדחקה, רכישה מאסיבית של סרטים מטופשים וגווני לק חדשים- לעזאזל, זה יותר טוב מעוד התקף פאניקה.

***
כמו שיודע כל נציג-ציבור שנחשד בעבירה על החוק, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. משה קצב תקף בשידור חי את ערוץ 2, איווט ליברמן נכנס בכל מי שאינו ליברמן- ואני, מתוך ניסיון אמיתי לשרוד, עוטה שריון קוצני ומתבצרת. זה נשמע אידיוטי- הרי שום סכנה קיומית אמיתית לא מרחפת מעליי. אני אשאר בחיים בין אם ס' יקרקע את עצמו לתל אביב ובין אם יחבור סופית לקבוצת נזירים חולבי עיזים למרגלות ההימלאיה. אבל ההיגיון הבריא שבאדיבותו נכתבת כעת הידיעה הזו נוטה להתקפל כאשר לתוך הזירה פוסעת הכלבה מהגיהינום, החרדה.
לה, בניגוד לו, יש גרעין קשה של אוהדים ותיקים, אולטראס-פאניקה, כל דבר קטן מעיף להם את הפיוז ויאללה, הם פורצים למגרש, לדפוק קרש בראש לשופט. לכי תדברי בהיגיון עם דבר כזה.

 ***
כמובן שהשאלה הכי בוערת על סדר היום שלי ושל הפסיכולוג שלי היא "למה?". למה אני נחרדת כל כך כשבן הזוג שלי ממריא דרך דמעה שקופה? אוקיי, "חרדת נטישה". יופי, זיגמונד. אבל איזו נטישה? מתי ננטשתי? אף אחד לא השאיר אותי בסלסלת-נצרים על מדרגות כנסייה, ההורים שלי אף פעם לא שכחו אותי בשום מקום (למרות שיש מצב שהם ניסו מדי פעם). למעשה, רוב חיי השתדלתי ככל האפשר להגיע למצב שבו כולם יעזבו אותי כבר בשקט וייתנו לי להיות לבד, לקרוא, לחשוב, לדמיין, להיות קצת עם עצמי. אף פעם לא נזקקתי לליווי צמוד או השגחה, להיפך. גם חברויות לא הפכו אותי ליצור תאב שהות לצד הזולת: בפעמים המעטות בהן הייתי נפגשת עם חברות מבית הספר היסודי, הן מצאו את עצמן לרוב נעלבות ומשתעממות בפינה, בעוד אני עטה על ספר שמצאתי בספרייה של ההורים שלהן או שקועה בתוך אחד שהבאתי איתי מהבית. הייתי ילדה דחויה אבל גם הפקתי הרבה תועלת מהבדידות. אפשר היה להשאיר אותי בחדר לבדי במשך ימים- לא היה שום סיכוי שאשתעמם. לא כשפצפונת ואנטון מארחים לי לחברה, בטח לא בזמן שתיית התה עם אן מאבונלי. כל מה שהזדקקתי לו נמצא בין הדפים. בחוץ לא חיכה לי שום דבר שיכול להשתוות לזה.

***
פעם לא פחדתי מכלום.
בחיי. כלומר, בתור ילדה פחדתי מאמא שלי וכמתבגרת למדתי לפחד מגברים זרים. אבל חוץ מזה? כלום. בכיתה ז' השתתפתי בפרוייקט בית-ספרי שהמפגשים בו היו מסתיימים בשעות הערב המאוחרות. מכיוון שהוריי כבר גרו במושב מחוץ לירושלים ולא הייתה תחבורה ציבורית זמינה, הייתי נוסעת מדי ערב מבית הספר לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העיר. שני אוטובוסים, שביניהם המתנה ארוכה לבד ברחוב חשוך. הייתי בת 11 וחצי, בעידן שלפני הסלולרי, בעיר גדולה ושטופת אלימות, זימה ושנאת נשים- ולא פחדתי לשנייה אחת. איפה, הייתי אפילו יורדת מהאוטובוס הראשון והולכת לבדי במרכז העיר, בשעות שבהן ילדות בגילי אמורות להיות כבר מכופתרות בכתונת לילה, מתחת לשמיכה – לקנות גלידה ומשם ללכת בנחת אגב ליקוק לתחנה של הקו השני, לחכות לאוטובוס המאסף של חצות. בשכונה המרוחקת שבה גרה סבתי הייתי צועדת מרחק גדול מהתחנה, חוצה בין חצרות חשוכות של שיכונים, וכבר מטפסת לדירתה ונרדמת על המתקפלת בסלון לקראת עוד יום אמיץ. גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו בכל פינה בעיר, לא נתקפתי חרדה. אמנם ההתנהלות שלי הושפעה מכך מאוד, אבל גם כאשר היה נדמה לי שזיהיתי באוטובוס נוסע עם חשד לפוטנציאל אובדני-קולקטיבי, פשוט ירדתי בתחנה הקרובה וקיוויתי שאני טועה. לא היסטריה, לא הקור הזה שלופת את העורף, לא פאניקה.
הייתי המחשה מהלכת לביטוי שערסים אהבו להדביק על שמשות הפיאט-אונו שלהם: NO FEAR.
אבל משהו השתבש.

***
אז הנה אני, חיה וכותבת. מתכננת לפרטי פרטים את הימים וישנה מעט בלילות. לא בוהה, לא עוצרת, לא משאירה דבר ליד המקרה. כשרוצים להימנע ממחשבות מטרידות יש לדאוג להסחות דעת תכופות: ספר, סרט, לק, הליכה למקום ספציפי: הכל צריך להיות מאוד תכליתי. אסור לסמוך על האינרציה. ואני בסדר. אבל איזה מין "בסדר" זה לחנוט את עצמך בכל כך הרבה שכבות של הגנה עד שלא נותר מקום לרגש טבעי ופשוט כמו געגוע? ואיך מפרידים בין געגוע לבדידות, בין געגוע לחרדה? בפעם הקודמת שס' חזר מנסיעה של חודש, הבטתי בו כמו באיש זר. שבועיים חלפו מרגע שובו ועד שהתחלתי להפשיר קצת, להתרגל מחדש לקיומו. האם אצליח לשנות את הדפוס הפעם?

פורסם ב'זמן תל אביב', יום שישי 29.4.2011

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “לא נוסעת בעקבות האהבה

  1. וואו, ממש כתבת אותי. אני יכולה להגיד לך שעד היום כשבועיים לפני שבן זוגי נוסע לחו"ל (ולנסיעות קצרות בהרבה של גג שבוע) אני מתקפדת ונכנסת איתו כל הזמן לעימותים. אני מכירה את החרדה הזאת שאת מדברת עליה גם אם לא מבינה אותה עד הסוף.

  2. כתיבה אמיצה, נועה, ולמרות הסיטואציה המטרידה שאת מתארת הצחקת אותי עם האופן שכתבת:) ופתאום נזכרתי בכלב שלי, איך שנתקף חרדה לפני ואחרי כל פרידה, וכלב בנוי מאהבה טהורה אז למה זה לא בסדר אם אישה היא כזו? ומי אמר שזה לא בסדר להרגיש כאלו דברים ולעזאזל עם הניתוחים הפסיכולוגים, יופי שאת חופשיה להרגיש כל רגש אפשרי ולכתוב עליו ולשים פס

  3. גם אני כזו, עם הספרים וההתבודדות כבר בילדות. עלה על דעתך שאולי הוחלפו סיבה ומסובב? כלומר, את תוהה מדוע את (אני) חרדה מנטישה למרות שתמיד אהבת להתבודד. אולי התבודדת(י) בהגנה עצמית מהחרדה הזו, מהנטישה הצפויה?

  4. הכתיבה שלך מקסימה!
    בתקופות הפחות טובות של הנישואין שלנו כשאנחנו במינוס בבנק הרגש וגם עם מינוס בבנק בעלי היה נוסע לעבוד בחו"ל לתקופות ארוכות של ארבעה חודשים ומעלה, בפעם הראשונה הייתי חולה חודש עם הקאות והתפרצויות בכי. אחר כך כבר הייתי חזקה יותר. אחרי הלידה האחרונה שסבלתי מכל כך הרבה סיבוכים הוא כבר מפחד לנסוע ולעזוב אותי, חושב שהכל באשמתו כי הוא לא היה לידי במהלך ההריון והלידה… אבל לא זה העניין… כל פעם שהיה חוזר לחופשה היה לוקח לנו חודשיים לחזור לחיים היפים שחלקנו פעם ואז הוא היה מאריך את החופשה עד שהרגשתי חנק וביקשתי ממנו לחזור לחו"ל בשביל שנינו. אני לא יודעת איזו תקופה היתה יותר טובה הזמן שהוא בחו"ל או החזרה על ירח הדבש? אבל אנחנו שורדים…

  5. ריגשת אותי בכתבה,
    אני בת 29 וחבר שלי בן ה-35 נוסע לעיתים קרובות חו"ל (לשבוע בדר"כ) מהעבודה. בדר"כ אני נתקפת געגועים עוד לפני שהוא עולה לטיסה ורבה איתו ביום הטיסה.
    עכשיו הוא מתכנן לעשות טיול של חודשיים בחו"ל ואני נבהלת רק מהמחשבה שהוא נוסע.
    מצד אחד מאוד מבינה אותו ומפרגנת לו כי הוא לא יצא לטייל תקופה ארוכה, מצד שני (והאנוכי מבין השניים) קשה לי עם זה.
    לא מסוגלת להתנתק כמו שכתבת אבל אשמח לעצה..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s