הילדים מרחוב מאפו

ועיר בליטא – קובנה שמה.
בשכבר לא הייתה אלא כפר דייגים קטן. לימים גדלה ונתעצמה, ובימי שלטון הצאר הרוסי הפכה מבצר צבאי (…)
כארבעה ריבוא יהודים התגוררו בקובנה: סוחרים ותלמידי חכמים, בעלי מלאכה וסופרים, רופאים ומורים, עורכי דין ופועלים. היהודים הרחיבו את העיר ופיארוה – הם בנו את קובנה החדשה.
עיר עברית הייתה קובנה, וליהודים בה מוסדות השכלה, בתי ספר וגימנסיות, והעברית שגורה על פי ילדיה.
(…)
העולה בלילה על ההר שעל גדות הניאמן והוויליה, נפרשת לפניו כל העיר והיא מנצנצת ברוב אורותיה. על אחד ההרים האלה ישב הסופר אברהם מאפו וכתב את "אהבת ציון".
(…)
רחוב היה בקובנה על שם מאפו. ישן היה הרחוב, בתיו אפורים (…) לא גינות ולא דשאים בחצרות, רק מרצפת אבנים. על חצר אחת ברחוב מאפו אספר בזה.

הייתה זו חצר גדולה במקצת מהרגיל. לא גדול היה הבית ועל כן נתרחב שטחה של החצר (…) ועוד משהו בחצר הזו, שלא הייתה דוגמתו בחצרות הסמוכות: גינה קטנה ועץ ליבנה, שעליו ירוקים בהירים, קליפתו לבנה כשלג ובה חברבורות שחורות. בזכותו של העץ הכירו כל ילדי החצר זה את זה, כי בצילו היו נפגשים ואת קליפתון הלבנה היו קולפים רצועות דקות-דקות. ואלה ילדי החצר: רבק'לה ודויד – בני וילאנסקי, בעל חנות המכולת. משפחתם התגוררה בדירה קטנה בקומה השנייה מעל לחנותם. שולמית – בת השלוש-עשרה, בתו היחידה של הרופא וייס אשר דירתו בקומה השנייה בכניסה השמאלית. ישראליק- בן שלוש עשרה וחצי, ויענק'לה בן ארבע, ילדיו של לוין, פקיד הבנק – אף הם גרו בקומה השנייה אך מצד ימין. בקומה ג' ישבה משפחת החייט כוהן עם ארבעת ילדיה: חנה'לה- בת החמש, אטה'לה בת השמונה, שמואליק בן השתים-עשרה וראובן תלמיד האוניברסיטה. למטה, ליד מחסן הסחורות, גר השוער הליטאי וגם לו שלושה ילדים: יונאס בגיל הצבא, בירוטא שסיימה השנה את בית הספר העממי ועתה לומדת היא את מלאכת התפירה אצל מרת כוהן, והצעיר יאוזאס – בן עשר.

***

"הילדים מרחוב מאפו" ראה אור ב-1958, מהדורה שלישית שלו הודפסה ב-1965 ועותק בלוי, מוכתם ומרופט של אותה מהדורה גנבתי מספריית בית הספר היסודי בשנת 1994. הייתי בכיתה ד'. שנה קודם לכן, במהלך חיפוש משועמם בספריית ההורים, מצאתי כרך ענק בצבע ירוק ועליו הטבעה מוזהבת: "עמוד האש". לא ידעתי שהייתה סדרת טלוויזיה כזו, לא הכרתי את המנגינה המפורסמת שליוותה אותה ואת קולו של יוסי בנאי קישרתי לקלטות "יוסי בנאי מספר" שאיתן נרדמתי מדי לילה- גוליבר, סינדרלה, שלגיה. גררתי במאמץ את הספר הכבד לשטיח שבחדר הילדים שחלקתי עם אחי, ופתחתי באמצע.

"אנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב"
כותרת שחורה על רקע צהוב כהה חצתה את כפולת העמודים ותחתיה התמונות האלה:

כן, כמו כל ילד במערכת החינוך הישראלית גם אני כבר ידעתי שהייתה שואה, וכשצחקתי בצפירה של כיתה א' אמא שלי כעסה ואמרה "את בכלל יודעת מה זה שואה? תשאלי את סבתא שרה, היא תספר לך". אבל לא שאלתי, ועד הספר הכבד הזה, עד הכותרת הזו והתמונות האלה, לא הבנתי כלום.
אבל שם זה קרה. הייתי בכיתה ג' והשואה פתאום הגיעה, עקפה את השירים העצובים והבריסטולים השחורים והצפירה ופשוט באה.

בקדחת צפופה של כמה ימים סיימתי לקרוא את פרק השואה בספר- הגדול והמקיף שבפרקים. חזרתי אחורה, להרצל, לפוגרומים, לפרעות תרפ"ט, דפדפתי קדימה, להעפלה, להקמת המדינה. אבל בכל רגע פנוי שהיה לי פתחתי שוב בעמוד ההוא: "אנחנו גוזרים את דינם של היהודים למות ברעב". והילדה הבוכה על שפת הכביש. ילדה-זקנה, עם מטפחת. לא הכרתי ילדות עם מטפחת. קראתי שוב ושוב: עדויות של שורדים, עדויות שנותרו אחרי שאומריהן נמחו מעל פני האדמה, מי באש, מי בירייה, מי במכת אלה, מי בגז. גטאות, מחנות. מחנות ריכוז, מחנות עבודה, מחנות השמדה. וביניהם סיפורים על חיי היומיום, על תיאטרון הומוריסטי שנפתח בגטו ושמו "העזאזל החדש". על בית ספר מחתרתי לילדים, שכן אסרו על היהודים ללמד וללמוד. ואחר כך ערימת המשקפיים. משקפיים משונים, ממתכת, עגולים. וברכיים עבות יותר מהירכיים. וילדות שנראות כמו ילדים. לא ידעתי שהגוף האנושי יכול להגיע קרוב כל כך לשלד עצמו.

***

השואה הייתה אצלי וידעתי שיש לה עוד הרבה מה לספר. במקראה שלמדנו בכיתה דפדפתי קדימה, עוקפת שירים מחורזים של ע.הלל ועודד בורלא- וחיפשתי עד שמצאתי את העיקר: הפרק המוקדש ליום השואה. שם לא היו תמונות, אבל היה קטע קצר שלכד אותי מיד:
– "אמא'לה, מחר שבת?
– כן בתי.
– אמא'לה, נלך אל הניאמאן לטייל?
– לא נלך בתי, אנו חיים בגטו, מהגטו אסור לצאת.
– אמא'לה, הזוכרת את את שולה?
– כן.
– למה שולה אינה באה אלינו?
– שולה איננה בגטו.
– נכתוב לה שתבוא.
– מהגיטו אי אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו.
– אמא'לה, מתי אלך לגן?
– אין בגטו גן, בתי.
– ומתי תביאי שוב פרחים לשבת, כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו?
– חנה'לה, בגטו אין פרחים.
– אז מה יש בגטו? – פורצת חנה'לה בבכי – אני לא רוצה להיות בגטו. לא רוצה."

וידעתי שחנה'לה מחכה לי שאבוא. ומצאתי אותה בספריית בית הספר, ב"ספרים שעוד לא לגילך, תבחרי משהו אחר". אז בחרתי משהו אחר ובהזדמנות הראשונה סחבתי את "הילדים מרחוב מאפו" שלא על מנת להשיב. וחייתי לזמן קצר את החיים הרגילים של ילדי המעמד הבינוני-מינוס בקובנה היהודית, עם שולה בת הרופא וילדי החייט כוהן וישראליק בנו של פקיד הבנק שקיבל מעיל לבר המצווה, מעיל גברי שהוא מתגאה בו מאוד ודווקא כעת עליו לתפור עליו את הטלאי- כואב לו, לישראליק, לפגום כך במעילו האהוב. אך לצאת בלי טלאי- אסור. ויום אחד מתגנב בעקבותיו כלב שהופך לידידו עד שבזמן שיטוט רגלי נטפלים אל ישראליק שני ליטאים והכלב תוקף אותם:
שתי יריות פולחות את האוויר.
– מה פה? מה קרה? צורחת אישה בעלת גוף, נדחקת במרפקיה ובאגרופיה לתוך ההמון שהתאסף.
-שום דבר – עונה מישהו בצחוק – ירו בכלב וביהודי.

ישראליק נורה. אטה'לה מתה בגטו. דויד וילאנסקי נורה כשהלשינו על מקום מחבואו. רבקה'לה אחותו ניצלה כשהתחזתה לנוצריה והסתתרה במנזר. שמואליק ברח, נדד בין כפרים בליטא, הצטרף לפרטיזנים וניצל. אחותו חנה'לה הוברחה מהגטו למשפחת גויים בכפר, הוטבלה לנצרות וחיה אך המשפחה שאימצה אותה סירבה לגלות לאחיה את מקום הימצאה בתום המלחמה. אחיהם הגדול ראובן מת כשברח מהגטו להצטרף לפרטיזנים. שולה וייס ואמה הוסתרו אצל משפחות שונות וחיו בזהות גנובה עד שמישהו הלשין. שולה נמלטה והסתתרה במנזר עד השחרור, אמה נורתה במקום.

עם שמואליק, חנהל'ה ושולה הבנתי את הלבד. לבד בעולם הגדול, אין איש לפנות אליו, אין מגן. ללא קורת גג, ללא מזון, כל הליכה ברחוב או ניסיון לאתר מקור מים מסכנים אותך במבטים. ילדים בני פחות מ-15, לבדם. צריכים להתקיים יום יום ביקום שמעוניין להמיתם בכל דרך, רצוי במהירות. לשקר, לשתוק, להתחבא, להתחזות, לגנוב, להיעלם במהירות הבזק בעת הצורך, לברוח לברוח לברוח לברוח. לרוץ. ולרוץ בלי לדעת לאן ובלי לדעת אם בכלל יגיע יום שבו אפשר יהיה להפסיק לרוץ. ומי יהיה שם כשתפסיק. ולאן נשאר לחזור. מדלת לדלת, מהריסות מבנה שרוף למחסה זמני ביער. בלי לדעת דבר מלבד הצורך להמשיך כמו אתמול- לרוץ כי חייבים. כי אולי זה ייגמר. אולי. ומה בכלל יכול להתחיל אחרי שזה ייגמר?

הספר הזה הוא תמצית היהודי הנודד, גרסת הנוער. היהודי הנודד כי אין מקום בו יוכל להניח את ראשו. והוא יחיד במינו דווקא בגלל שאין בו מחנות השמדה ותאי גזים ומדים מפוספסים, ולמעשה גם אין נאצים (בליטא, כמו בלטביה ממנה באה משפחת אימי- בוצעה מלאכת ההרג כמעט בלעדית ע"י המקומיים, ששיתפו פעולה בהתלהבות וחריצות עצומה). הוא לא עוד מסע לפולין, הוא אנושי ופרטני וקרוב.

הספר "הילדים מרחוב מאפו" מאת שרה נשמית הודפס השנה במהדורה חדשה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ונכנס לרשימת "מצעד הספרים", המלצות הספרים של משרד החינוך לשנת תשע"א.

כריכת הספר כפי שהוא מופיע בחנויות

העותק שלי. מהדורת 1965

העותק שלי, מהדורת 1965


מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הילדים מרחוב מאפו

  1. כל כך מזדהה עם מה שכתבת. כילדה לא הצלחתי למצוא את הספר בספריה, אבל כל חופשה הייתי בולעת את הסיפורים מהמקראות. אחר כך גם הם לא הודפסו יותר.

    מילותיך, מילותי. הילדים, ההשרדות שלי כילדה, שאף היא לא הייתה פשוטה מול המאבק של הילדים האלה. והניסיון התמידי שלי לדמיין איך שרדו אותם ילדים שכה קרובים היו לגילי. חייתי את ' הילדים מרחוב מאפו'
    זה בכלל בלוג מעניין ומעשיר מאד.

  2. הרגע סיימתי לקרוא את הספר ומיד חיפשתי מידע, שלא היה בספר אודות הסיפור והסופרת .
    גם אני כמוך קראתי את מילותיה של חנה'לה במקראה , ושם הספר נשאר לי בראש וסתם כאן בתחילת השבוע הלכתי ברחוב וראיתי ספרים ישנים שמישהו רצה להפטר מהם . כותרתו של אחד מהם הייתה לי מוכרת .
    החלטתי לקחת את הספר איתי . שלושה ימים קראתי אותו . למרות השפה של פעם (העותק שלי משנת 70 והשפה עדיין כמו בעותק שלך ) הספר החליף את האינטרנט ,לא הדלקתי את המחשב ביומיים האחרונים נכנס למחשבות היומיות ולמחשבות איך סבתי ניצולת השואה שלא היתה מבוגרת בהרבה מילדים אלה בספר , שרדה את המלחמה והגטו ….
    ספר חזק ביותר ומרגש .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s