מראה מראה שעל הקיר

הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- נראה שאין אישה בעולם שבאמת אוהבת את הגוף שלה, את כל כולו. אפילו לדוגמניות יש תלונות. בעצם- לדוגמניות יש אפילו יותר תלונות. הכל עניין של סטנדרטים. בחורף עוד אפשר להסתדר, מעילים, סוודרים, ממילא כולם נראים כמו גושי צמר עם ערדליים. אבל אז מגיע האביב ומיד אחריו הקיץ. ובקיץ אין איפה להסתתר. הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- לי. אומרים לי "את צעירה", נשים מבוגרות ממני אומרות "הלוואי שהיה לי הגוף שלך". אבל הן לא ראו אותי בלי בגדים. בבגדים הכל איכשהו מסתדר- וממילא אני הולכת עם בטן בפנים מאז שאני בת 8. תארו לכם: אני מכניסה את הבטן שלי כבר שמונה עשרה שנה! מעניין אם יש שיא גינס כזה שאפשר להירשם אליו.

אז מה אני רואה כשאני מביטה במראה?

אני רואה אישה צעירה, עם בטן שלא הייתה וכנראה לא תהיה לעולם שטוחה. עם פופיק עגול, לא מאורך ומתוח כמו אצל הבחורות הרזות. לידו צלקת עגולה קטנטונת מניתוח הסרת נקודת-חן מדאיגה. מעל הבטן, על הצלעות, יש מין שתי כריות שומן קטנות שיש לי מאז שאני קיימת. אולי לכולן יש כאלה אבל בניגוד לכולן אצלי הן לא חוסות בצילו של זוג שדיים. כי אין לי. וזה כואב יותר מהכל. שדיים הם הפיצוי שהאבולוציה העניקה לבנות אנוש, צ'ק פתוח לכיסוי כל פגם אפשרי שעלול לצוץ. פנים לא יפות? רגליים קצרות? ישבן גדול? אל דאגה, יש לך ציצים, מי מסתכל על השאר. בטח כל מי שיש לה ציצים (כלומר- הרוב) יגידו לי שאני מדברת שטויות ושהן מוטרדות בדיוק כמוני משאר הגוף שלהן. אבל אני רואה אותן ברחוב- ורואה את המבטים מהסביבה, ותאמינו לי- ציצים מקזזים הכל. טוב, כמעט הכל.

הייתי בים אתמול. ים הוא לא מקום טוב להיות בו אם את מאוד לא מרוצה מהמראה שלך. ראיתי שם אלפי סוגים שונים של גוף נשי- שזוף, לבן, רופס, מתוח, אתלטי, מרופד. כל כך הרבה בנות בביקיני, המון בנות שלכאורה לא אמורות ללבוש ביקיני, עם בטנים וישבנים בולטים, עם צמיגים או צלוליט, וכולן מרגישות נוח עם עצמן, קמות ומתיישבות בלי להסתיר את הבטן, בלי לבדוק אם יש להן קפלים, בלי לכסות בחולצה או מגבת, בלי לתקן את עצמן כל דקה. כי בביקיני- הכלל מאוד פשוט: יש ציצים – אין דאגות.

תחסכו ממני את קינות ה"אין לך מושג כמה זה לא נוח, הייתי מתה לחזה קטן, זה כואב בגב ואי אפשר לישון על הבטן". תוותרו, באמת. קשה לי לתאר את העוצמה של ההיעדר, את החוסר הפיזי הזה ומה שהוא עושה. אתן באמת מסוגלות להבין איך זה לחיות בלי איבר נשי כל כך בלעדי, כל כך חסר תחליף? מה זה להרגיש בכל שמלה, בכל חולצה, בכל חזייה, כמו ילדה שמודדת את הבגדים של אמא? מה זה להרגיש את היד של אהובך חולפת שם בלי להתעכב- כי אין על מה להתעכב? חסרה. אני אישה חסרה.

אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה עם הנשיות שלי. כלומר- התפתחות הדימוי הנשי שלי קרתה במקביל לאי-התפתחותו של החזה שלי, וברור שיש לזה השפעה. אבל לא רק החזה: מידת כף הרגל שלי היא 41, גדולה במידה אחת או שתיים מהמידה הישראלית הממוצעת של כף הרגל הנשית. ובכל זאת, בכל רכישת נעליים, גורמים לי להרגיש כמו נכה. "41?! אני אבדוק", "תנסי את זה, זה 40 גדול", "היה לנו רק אחד במידה הזאת", "יש לנו עד 40". ולא תגידו 43 (שיש גם נשים שזו המידה שלהן ואלוהים יודע מה הן עושות). ועד שכבר מביאים מידה 41, זו מידה 36 שתפרו לסינית עם כף הרגל הכי גדולה בכפר והגדילו קצת, שיהיה מבחר.

ומה עם השאר? היקף המותניים שלי התרחב מעט בחצי השנה האחרונה. מידה 40, לא יותר. אבל זהו, שם נעצרת היכולת שלי לרכוש בגדים. הכל קטן, הכל צמוד, הכל צפוף. בשבוע שעבר ניסיתי לקנות כמה דברים לקיץ. עברתי בין החנויות, מדדתי 20 פריטים בכל אחת- וכלום. חזרתי במכונת זמן לכיתה ד', ילדה שמנה שבוכה בתא מדידה וצובטת לעצמה את הבטן המגעילה מול המראה, חושבת איך אפשר לחתוך אותה בלי שיכאב מדי.

אוקיי, אז יש לי פנים יפות. אולי שבוע בחודש אני יכולה להביט בהן בלי לרצות להידרס. צלקות ישנות של אקנה על הלחיים, נקודות אדומות, חצ'קון כואב שהתעורר פתאום והביא חברים למסיבה. איך אפשר לצאת בגיל 26 עם פרצוף כזה מהבית, כשכולם מסביב כבר עברו את השלב הנורא הזה? כל כך נמאס לי. נמאס לי להתאפר על תקן הסוואה, צבעי מלחמה שנועדו להסתיר. אני רוצה לצאת מהבית בלי להתאפר, בלי למרוח את השכבות המוכרות כל כך- קונסילר, מייקאפ, פודרה, סומק. לצאת כמו שאני, להזיע בלי שהאיפור יירד. לא להיות משועבדת כל חיי לכיסוי הזה. להיות יפה גם בלעדיו. להיות צחת-פנים, אישה צעירה רגילה. לשים רק מסקרה או ליפסטיק וזהו. אני רואה בנות בלי איפור ומתה מקנאה. הבטחון הזה! אין להן מושג איך זה מרגיש, הידיעה הזו שהפנים שלך לא מספיק טובים כמו שהם. מי שרואה תמונות שלי אומר "את כ"כ פוטוגנית!" אבל זה שקר של מצלמה דיגיטלית: כשאני מצלמת את עצמי אני לוקחת 80 תמונות. 2 מתוכן, מקסימום, מתפרסמות. אף אחד לא יודע כמה רעות היו ה78 שהלכו לפח.

לא פנים, לא מותניים, לא שדיים, לא כפות רגליים-
מה נשאר?

אני שונאת את עצמי עכשיו. ורוצה שזה יעבור, אבל לא יודעת איך.