מראה מראה שעל הקיר

הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- נראה שאין אישה בעולם שבאמת אוהבת את הגוף שלה, את כל כולו. אפילו לדוגמניות יש תלונות. בעצם- לדוגמניות יש אפילו יותר תלונות. הכל עניין של סטנדרטים. בחורף עוד אפשר להסתדר, מעילים, סוודרים, ממילא כולם נראים כמו גושי צמר עם ערדליים. אבל אז מגיע האביב ומיד אחריו הקיץ. ובקיץ אין איפה להסתתר. הקיץ הוא לא זמן טוב למי שלא אוהבת את הגוף שלה. כלומר- לי. אומרים לי "את צעירה", נשים מבוגרות ממני אומרות "הלוואי שהיה לי הגוף שלך". אבל הן לא ראו אותי בלי בגדים. בבגדים הכל איכשהו מסתדר- וממילא אני הולכת עם בטן בפנים מאז שאני בת 8. תארו לכם: אני מכניסה את הבטן שלי כבר שמונה עשרה שנה! מעניין אם יש שיא גינס כזה שאפשר להירשם אליו.

אז מה אני רואה כשאני מביטה במראה?

אני רואה אישה צעירה, עם בטן שלא הייתה וכנראה לא תהיה לעולם שטוחה. עם פופיק עגול, לא מאורך ומתוח כמו אצל הבחורות הרזות. לידו צלקת עגולה קטנטונת מניתוח הסרת נקודת-חן מדאיגה. מעל הבטן, על הצלעות, יש מין שתי כריות שומן קטנות שיש לי מאז שאני קיימת. אולי לכולן יש כאלה אבל בניגוד לכולן אצלי הן לא חוסות בצילו של זוג שדיים. כי אין לי. וזה כואב יותר מהכל. שדיים הם הפיצוי שהאבולוציה העניקה לבנות אנוש, צ'ק פתוח לכיסוי כל פגם אפשרי שעלול לצוץ. פנים לא יפות? רגליים קצרות? ישבן גדול? אל דאגה, יש לך ציצים, מי מסתכל על השאר. בטח כל מי שיש לה ציצים (כלומר- הרוב) יגידו לי שאני מדברת שטויות ושהן מוטרדות בדיוק כמוני משאר הגוף שלהן. אבל אני רואה אותן ברחוב- ורואה את המבטים מהסביבה, ותאמינו לי- ציצים מקזזים הכל. טוב, כמעט הכל.

הייתי בים אתמול. ים הוא לא מקום טוב להיות בו אם את מאוד לא מרוצה מהמראה שלך. ראיתי שם אלפי סוגים שונים של גוף נשי- שזוף, לבן, רופס, מתוח, אתלטי, מרופד. כל כך הרבה בנות בביקיני, המון בנות שלכאורה לא אמורות ללבוש ביקיני, עם בטנים וישבנים בולטים, עם צמיגים או צלוליט, וכולן מרגישות נוח עם עצמן, קמות ומתיישבות בלי להסתיר את הבטן, בלי לבדוק אם יש להן קפלים, בלי לכסות בחולצה או מגבת, בלי לתקן את עצמן כל דקה. כי בביקיני- הכלל מאוד פשוט: יש ציצים – אין דאגות.

תחסכו ממני את קינות ה"אין לך מושג כמה זה לא נוח, הייתי מתה לחזה קטן, זה כואב בגב ואי אפשר לישון על הבטן". תוותרו, באמת. קשה לי לתאר את העוצמה של ההיעדר, את החוסר הפיזי הזה ומה שהוא עושה. אתן באמת מסוגלות להבין איך זה לחיות בלי איבר נשי כל כך בלעדי, כל כך חסר תחליף? מה זה להרגיש בכל שמלה, בכל חולצה, בכל חזייה, כמו ילדה שמודדת את הבגדים של אמא? מה זה להרגיש את היד של אהובך חולפת שם בלי להתעכב- כי אין על מה להתעכב? חסרה. אני אישה חסרה.

אף פעם לא הייתי לגמרי שלמה עם הנשיות שלי. כלומר- התפתחות הדימוי הנשי שלי קרתה במקביל לאי-התפתחותו של החזה שלי, וברור שיש לזה השפעה. אבל לא רק החזה: מידת כף הרגל שלי היא 41, גדולה במידה אחת או שתיים מהמידה הישראלית הממוצעת של כף הרגל הנשית. ובכל זאת, בכל רכישת נעליים, גורמים לי להרגיש כמו נכה. "41?! אני אבדוק", "תנסי את זה, זה 40 גדול", "היה לנו רק אחד במידה הזאת", "יש לנו עד 40". ולא תגידו 43 (שיש גם נשים שזו המידה שלהן ואלוהים יודע מה הן עושות). ועד שכבר מביאים מידה 41, זו מידה 36 שתפרו לסינית עם כף הרגל הכי גדולה בכפר והגדילו קצת, שיהיה מבחר.

ומה עם השאר? היקף המותניים שלי התרחב מעט בחצי השנה האחרונה. מידה 40, לא יותר. אבל זהו, שם נעצרת היכולת שלי לרכוש בגדים. הכל קטן, הכל צמוד, הכל צפוף. בשבוע שעבר ניסיתי לקנות כמה דברים לקיץ. עברתי בין החנויות, מדדתי 20 פריטים בכל אחת- וכלום. חזרתי במכונת זמן לכיתה ד', ילדה שמנה שבוכה בתא מדידה וצובטת לעצמה את הבטן המגעילה מול המראה, חושבת איך אפשר לחתוך אותה בלי שיכאב מדי.

אוקיי, אז יש לי פנים יפות. אולי שבוע בחודש אני יכולה להביט בהן בלי לרצות להידרס. צלקות ישנות של אקנה על הלחיים, נקודות אדומות, חצ'קון כואב שהתעורר פתאום והביא חברים למסיבה. איך אפשר לצאת בגיל 26 עם פרצוף כזה מהבית, כשכולם מסביב כבר עברו את השלב הנורא הזה? כל כך נמאס לי. נמאס לי להתאפר על תקן הסוואה, צבעי מלחמה שנועדו להסתיר. אני רוצה לצאת מהבית בלי להתאפר, בלי למרוח את השכבות המוכרות כל כך- קונסילר, מייקאפ, פודרה, סומק. לצאת כמו שאני, להזיע בלי שהאיפור יירד. לא להיות משועבדת כל חיי לכיסוי הזה. להיות יפה גם בלעדיו. להיות צחת-פנים, אישה צעירה רגילה. לשים רק מסקרה או ליפסטיק וזהו. אני רואה בנות בלי איפור ומתה מקנאה. הבטחון הזה! אין להן מושג איך זה מרגיש, הידיעה הזו שהפנים שלך לא מספיק טובים כמו שהם. מי שרואה תמונות שלי אומר "את כ"כ פוטוגנית!" אבל זה שקר של מצלמה דיגיטלית: כשאני מצלמת את עצמי אני לוקחת 80 תמונות. 2 מתוכן, מקסימום, מתפרסמות. אף אחד לא יודע כמה רעות היו ה78 שהלכו לפח.

לא פנים, לא מותניים, לא שדיים, לא כפות רגליים-
מה נשאר?

אני שונאת את עצמי עכשיו. ורוצה שזה יעבור, אבל לא יודעת איך.

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “מראה מראה שעל הקיר

  1. אוי יקירתי את נראת נפלא (ממה שאני יכולה לשפוט בתמונות) וכותבת נפלא. תהיי טובה לעצמך אל תשפטי בחומרה. בעוד עשרים שנה תסתכלי בתמונות ותגידי אוי הייתי יפיפיה … אז במקום להצטער על מה שאין תשמחי עם מה שיש …

  2. מקווה שתשלימי עם המראה שלך בסופו של דבר. תנסי לזכור שמי שאוהב אותך – אוהב אותך כמו שאת

  3. חמודה, ממרום גילי אומר לך,
    יש המון בנים שאוהבים ציצי קטנים. הם לא תמיד מודים, אבל הם ממש מתעבים מחלבות. אבל יש לי הרגשה שבעמקי ליבך את יודעת את זה.
    בהגיעי לשישים, הצלחתי להבין שלקבל את עצמי זה משהו כל כך טוב ורק חבל שלא הצלחתי להרגיש כך שלושים שנה קודם. אל תחמיצי את השנים הנפלאות . מזמינה אותך להציץ מעברה השני של המראה: http://roashhorotvarod.blogspot.com/2010/10/blog-post_09.html
    בהצלחה
    ותזכרי, לא כל אחת כותבת כל כך יפה כמוך.

  4. רק שתדעי לך שהייתי מתה להצליח להרגיל את עצמי בגיל 8 ללכת עם בטן בפנים.
    תרגיל מלוכלך אבל עובד בשבילי-
    כשאני מסתכלת עליהן, על הרופסות, השמנות, שמרגישות טבעי בים – אני מרגישה יותר יפה מהן. אני מרגישה בסדר. אני מרגישה שאם יעבור פה עכשיו מישהו שדעתו חשובה לי, יעדיף את המראה שלי על פניהן. עצם המחשבה מזקיפה לי את הגב קצת.
    עוד בעניין חלקי גוף מרופדים, מזמינה אותך לצפות בתמונות חדשות שנמצאו לא מזמן של איזו אחת, מונרו.
    http://www.dailymail.co.uk/femail/article-1392166/Bombshell-bargain-Garage-sale-yields-seen-pictures-Marilyn-Monroe.html
    תרפיה טובה במיוחד למאובססות-בטן כמותי, אבל מקווה שגם לך ינעמו.

  5. אני מתלבטת איך לכתוב לך את זה.*
    פעם היה לך בלוג בקפה דה מרקר, וכשגם אני הייתי שם, זה היה מזמן, נרשמתי לעדכונים ופעם בכמה זמן הייתי מקבלת ממך פוסט.
    אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.
    באחת הפעמים היה קטע שאת מנגנת בגיטרה (אם אני זוכרת נכון זה היה שיר שכתבת בעצמך) ביוטיוב.

    וכשפתחתי את הסרטון, אמרתי לעצמי.
    "היא כל כך יפה, לא יכול להיות שהיא לא יודעת את זה.
    וחוץ מזה, היא שרה כמו זמרת, יש לה קול אמיתי, לא מזייף ולא מרמה"

    (*את כל הכתוב הזה עקפתי במילים אחרות, כאלה שמתאימות לתגובה, את יודעת, פוליטיקלי קורקט כזה, ומחקתי, זאת התגובה שלי, זה מה שבדיוק חשבתי)

  6. טוב אני אל אתן דרשה פמינסטית על הפנמת המסרים הגברים בחברה שמודל היופי הנשי שלה שואב את….. מ ….בלה בלה בלה……………………
    ולא אגיד לך אני באמת אבל באמת לא יודעת כמה יפה את עד שפגשתי אותך,כי לא יצא לי לפגוש אותך מעבר למילים וטלפוני וכתיבתך שרק העידו על איכותך ועומקך והאומץ שלך.אך יצא לי לראות את עשרות התמונות בפיסבוק ומה שהיה לי להגיד ואווווווווווו איזה יפה!

  7. אוף.
    נכנסתי לפוסט הזה לפחות 8 פעמים מתוכם 4 פעמים ניסיתי/כתבתי/מחקתי/ויתרתי תגובה.. גם עכשיו אני כמעט עושה את זה..
    אז מתוך כל התגובות שיש לי בראש להגיד לך, אני בוחרת:
    כל ה'אימהות' בעולם רוצות לאסוף אותך ולחבק אותך הן שומעות מה שאת אומרת מבינות אותך אבל גם לא מבינות איך ילדה יפהפיה אומרת על עצמה כאלה מילים..
    אני מבינה ציצים ומידה 41 וכל זה, נשיות מגיעה ממבט מחיוך או מכמעט חיוך ומכוח גדול גדול של יכולת לחבק.
    וכן הכתיבה הזאת אמיצה מאוד.
    ואומץ זה סקסי.. סקסי בטירוף:)

  8. בובונת,
    אומרים "הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו" ורק את, על אף יופייך, אופייך, כישורייך, כשרונותייך ויכולותיך הרבות מספור, רואה רק את הדבשת ולא את הגמל…

    את בסדר, את 🙂

  9. היי,
    הגעתי הנה היום לראשונה ואין ספק שאני כאן כדי להישאר.
    רק רציתי להגיד לך שהייתי איתך בצבא תקופה מסוימת, ואת זכורה לי כבחורה יפהפיה
    זהו
    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s