שבת בצהריים

תנומות המוות המיוזעות האלה של שבת: מזגן, פוך, ותחתיו זיעה ושינה רצופה וטרופה. פתאום חזרו לי שתי הסבתות, שרה ואולגה, לחיים בתוך החלום. בגרסאות תוקפניות ואלצהיימריות שמעולם לא היו במציאות. שתיהן מנעו מעצמן ומאיתנו את אסון הזיקנה הסיעודית. אולגה (של אבא) מתה בגיל 72, בטיול לפראג. מוות אירופאי, מעוצב ומלא סטייל כמוה. שרה (של אמא) בגיל 86, בקריסה פתאומית של איבר פנימי. בלארוסית לוחמת זעירת קומה שעד השבוע האחרון לחייה עוד מרחה ליפסטיק אדום בתנועת טיפ טופ, חבשה כובע צמר אדום עם שוליים, עטתה מעיל ונעליים ננסיות אורתופדיות, לקחה עגלת שוק ויצאה לראות מה יש במבצע: רצוי משהו לנכדים, שכמעט כולם כבר עברו את ה-18. ויש גם נינים. מישהו תמיד בא ותמיד יש למי לתת משהו קטן.

סבתא שרה הייתה הדוב פדינגטון מהספר "פדינגטון יוצא לקניות": קטנטונת ונחושה. אבל פדינגטון לא הסתתר ביערות מהנאצים כמו סבתא שרה, שאותה אי אפשר היה להוליך שולל. לסבתא אולגה היה בית גדול עם ארון נעליים שתפס קיר שלם וקופסת קרמיקה קטנה עם סוכריות על השולחן בסלון. לסבתא שרה היה בית קטנטן שהיה כולו סליק של אוכל וממתקים לנכדים. לה הייתה סוכרת אבל אותנו היא הייתה מפטמת: בקציצות שטרפנו חמות או קרות, למי אכפת, ואחר כך או אפילו תוך כדי היינו מולעטים בכל פינוק אפשרי- קורנפלקס צבעוני ממותק, שוקולד ממולא, טופי חלב שלא מייצרים יותר, סוכריות רוסיות עם פרה חומה על העטיפה. לממתקים הרוסיים יש טעם מלאכותי חזק של רכיבים זולים אבל העטיפות שלהם יכלו בקלות לשמש עטיפה לכל ספר או כרזה לסרט. יפהפיות, שופעות פרטים, מבהיקות, מצוירות ביד אמן. הטעם? נו, זה היה לפני הפרסטרויקה. האמת, לא השתנה הרבה במחלקה הזו אצלם.

ובקיץ: צלוחית פלסטיק מצויירת ועליה ארבע קוביות גלידה וניל בציפוי שוקולד, שתיים לי ושתיים לאחי, מזיעות קור על השולחן הנמוך בסלון. גלידוניות קראו לזה, היום זה שם אחר. ובין לבין סלט עם שמנת ומרק. או קטלטקי וקורצ'קו, וגם פירשקי אלוהי עם בשר או כרוב. ובולצ'קי שבתור ילדים עוד לא הערכנו – היא הייתה קמה ב-5 לאפות אותם עם הצימוקים בפנים והכל, בתבניות ענק, כי מישהו בטח יבוא ואיך אפשר שלא יהיה מה לתת לו. כל ביקור היה מסתיים בשקיות אדירים ובגאז' מלא. הטקטיקה שלה לפיטום נכדים הייתה ברורה: איך שמגיע נכד, לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול (קטלט, פירשקי וכו'). הנכד מסרב, מודיע שהוא לא רעב, וניגש לאגף הממתקים. סבתא רוגנת ש"קורנפלקס זה לא אוכל". אחרי חצי שעה, כשהנכד לא חושד בכלום, סבתא מתגנבת אליו עם צלחת קטנה ועליה פולקע. אולי תאכל קורצ'קו? לא, סבתא, אני לא רעב. ואז סבתא שולפת את שורת המחץ: "בסדר, לא רעב, נו, זה פולקע, זה…זה לא אוכל…"

התעוררתי מיוזעת ומלאת געגוע.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “שבת בצהריים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s