שיפוצים באי הנסיך אדוארד

אוי, כמה שרציתי להיות יתומה ג'ינג'ית. כלומר, לא היה לי מושג בדיוק מה זה יתמות, אבל שיער כתום ונמשים היו כל מה שקיוויתי לקום איתו בוקר אחד. זה, וכמובן בטן שטוחה. את הילדה שרציתי להידמות לה פגשתי בבוקר בהיר אחד, בתחנת רכבת כפרית בקרמודי, אי הנסיך אדוארד. היא ישבה על ערימת רעפים וחיכתה, אוחזת בידה מזוודה בלויה שעומדת להתפרק בכל רגע. היא לבשה שמלה כה משומשת ודהויה שלא התאימה למידותיה, והיו לה העיניים האפורות הכי זורחות שראיתי. לא שראיתי עד אז, אבל מיד ידעתי שהן לוקחות את התואר. היא בדיוק ירדה מהרכבת ונראתה אמיצה כל כך, בניגוד לרזון המגוחך שלה ולבגדיה העלובים.

אן שרלי בתחנת הרכבת בקרמודי. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

היא התחילה לדבר ולא הפסיקה למשך ארבעה עמודים בערך. התאהבתי בה מיד: בשפה המליצית, המוגזמת, ברצון הנואש להיות כל מי שהוא- רק לא היא עצמה. בצורך שלה לצאת דופן, לפרוץ החוצה, לחבק עץ ולתת שם לגרניון (בוני!). היא רצתה שיקראו לה קורדליה, אבל קראו לה אן. אן שרלי. אן מנוקד בפתח. מרילה ומתיו, זוג האחים הרווקים והמזדקנים שלביתם היא מגיעה, כלל לא רצו נערה- הם הזמינו נער מבית היתומים כדי שיעזור למתיו בשדה. אך משהו באן גורם להם להשאיר אותה. אם ההזמנה הייתה מגיעה כסדרה לבית היתומים- לא היה ספר.

אן שרלי הייתה הגולם הכי סוער על הענף של הילדות.

אן שרלי לא מסוגלת ללכת להביא ספר מהמדף בלי שימצאו אותה, רבע שעה אחר כך, עומדת במסדרון ומדמיינת לעצמה סיפור לפי תמונה שתלויה שם (התמונה: ישו מברך ילדים קטנים). אן שרלי לא יכולה לצאת מהבית ולחזור אליו בלי להיכנס לצרה איומה כמו לקשט את כובעה הפשוט בפרחים מהאחו (מעשה לא מהוגן באבונלי השמרנית), להשקות את חברתה הטובה דיאנה ביין דומדמניות במקום במשקה פטל (מרילה הניחה בטעות את בקבוק היין במקום שבו ניצב קודם בקבוק הפטל), להעליב את מרת לינד הרכלנית שהעירה בחוסר טאקט על רזונה ועל צבע שערה ("אני שונאת אותך! שונאת אותך! מה אם היו אומרים עלייך שאת שמנה ומגושמת וחסרת כל זיק של דמיון?"), לשבור לוח כתיבה על ראשו של גילברט בלייט היפה שביום הראשון בבית הספר אחז בצמתה ולחש "גזרים! גזרים!"-

אן שרלי היא צרה מהלכת. פלא שהרגשתי איתה בבית? לאורך שלושת הספרים הידועים ביותר בסדרה ("האסופית", "אן מאבונלי", "אן, הנערה מן האי") ליוויתי אותה, כשהיא גדלה והופכת לנערה מקסימה, לבבית, יפהפיה (שלא מפסיקה לבדוק אם שיערה הפך כבר ל"ערמוני" והפסיק להיות אדום כל כך, לעזאזל. באחד הפרקים היא אפילו צובעת אותו לשחור בצבע שקנתה מרוכל נודד- ונענשת כמובן כשהצבע הופך לירוק מזעזע ומרילה נאלצת לגזוז את שיערה עד הקרקפת).

מרילה גוזזת את שיערה הצבוע ירוק של אן. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

הייתי כותבת כאן "במבט לאחור". אבל אין צורך- שלושת ספרי אן שרלי ניצבים כמו אז גם היום על מדף הספריה שלי ואני קוראת בהם לעיתים קרובות, מאותה סיבה שאני קוראת את ספרי אריך קסטנר: מי ששוכח את ספרי הילדות שלו, נגזר עליו להיות מבוגר. וזו ארץ גזירה שאין לי כוונה לשהות בה בלי תחמושת. מצד שני, דווקא הקריאה המחודשת שלי בהם מדי פעם מעלה בי תובנות שלא הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת, לטוב ולרע:

אן שרלי היא דמות מוסר נוצרית סוג א'.
תראו אותה, מגיעה קטנה ומכוערת וגאוותנית, לא מסוגלת לשמור על הפה שלה, מעצבנת את כולם, מכניסה את עצמה לצרות- והופה, איך תוך כמה פרקים היא הופכת לברבור מקסים עם אנגלית מושלמת, מסתפקת במועט, תומכת בהוריה המאמצים לעת זקנה, מוצאת את ייעודה בחינוך ילדים רכים, מארחת את אשת הכומר לתה (וכמובן מתבלת את העוגה בתרופה במקום בתמצית וניל- היא מצוננת ולא יכולה להריח את תכולת הבקבוק. מעשה קונדס קטן ולא חטא כבד). היא מוצאת שידוכים לכל הסובבים אותה, עוזרת למרת לינד שהתאלמנה, תופרת וסורגת, רוקמת ומטליאה, מנקה ומסדרת, מגדלת זוג תאומים מאומץ נוסף שהגיע לחווה הירוקה ולבסוף גם נעתרת לחיזוריו הנואשים של גילברט בלייט, הבן האולטימטיבי נקסט דור. בספר הרביעי והחמישי ("אן מהעמק הירוק" ו"בית החלומות של אן") בסדרה היא כבר יולדת צאצאים ומפזרת תוכחות, אמרי שפר ומוסר השכל לכל אחד ואחת על פני כדור הארץ.

אן שרלי, הנערה מן האי. איור: כריסטינה קדמון

אן שרלי תמיד תגיד בסופו של דבר שהעולם הוא טוב ובני האדם טובים מיסודם ועל כן עלינו להיות אסירי תודה על מה שיש לנו. איחסה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבלילה השני שלה בחווה הירוקה (הראשון עבר בבכי נורא) היא מגלה למרילה שאינה נוהגת לומר שום תפילות לפני השינה. מרילה המזועזעת מחליטה לתקן את דרכיה של אן הסוררת וכמובן אן מאמצת את המנהג ולא מפספסת תפילה מאותו רגע ואילך. לאן שרלי תמיד יש משהו חיובי לומר בעת צרה, היא הגואלת והמושיעה של סביבתה, היא הכתף והאוזן, ואפילו הופכת לאגדה בקנה מידה מקומי בזכות פועלה. העניין הוא שבשלב מסוים בדרך מאבדת אן את עצמה, את אן המבולגנת והמקסימה של שנות הילדות, את המרדנות הזעירה המשעשעת, את היכולת לצעוק ולהשתולל ולומר שאינה מסוגלת לאכול מכיוון שהיא במעמקי היאוש. היא הופכת להיות כלי, חפץ שמכיל את כולם וקליפתו החיצונית יפה. כולם אוהבים אותה (חוץ מג'וזי פיי הכלבה המרשעת, שתכונתה החיובית היחידה היא היכולת להתאזן בשיווי משקל על גדרות עץ), אבל בזכות מה?

בזכות היעדרו המוחלט של שיפוט. בזכות כך שהיא לעולם לא מבקרת איש בפניו. הנימוס והטאקט וה"נשיות" (לפי גרסת אמצע-סוף המאה ה-19, מחוכים והכל) העלימו את אן-ראש-גזר-ארך-גרב-בת-בלי-שם, והניחו במקומם ברייה ענוגה ויפהפיה עם אף סולד ומקסים, שיער ערמוני, נמשים שנעלמו דרך פלא וגולת הכותרת: שמלה עם שרוולים תפוחים.

האם האבחנה הזו נעימה לי, כאוהבת-אן-שרלי-בנשמה? לא.
האם היא תפריע לי ליהנות שוב מצלילה לתוך הספרים אודותיה? לא.
אני אמשיך לאהוב את אן, בתקווה שיום אחד אתעורר עם שיער ג'ינג'י.
או לפחות שאן תפתיע אותי פתאום ותזרוק סוף סוף משהו כבד על מרת רייצ'ל לינד. מגיע לה, לקלפטע.

ההוצאה החדשה של ספרי אן שרלי (מאת לוסי מוד מונטגומרי) היא מפעל מבורך וכל הכבוד להוצאת כתר שהרימו את הכפפה. אני יודעת שבעשור האחרון סבלה אן מירידה חדה בפופולריות (אולי בגלל שהיא לא עוסקת בבנים באופן כל כך אובססיבי כמו הרבה ספרים חדשים, ואולי כי לשרוולים תפוחים אין אפליקציה לאייפון), ואמא שלי, שעובדת כספרנית בבית ספר, דיווחה לי שספרי אן נותרים זנוחים על המדפים כמו יתומים מקרמודי. אני מקווה שההוצאה החדשה תעיר משהו בלבבות, לפחות של המורים והמורות שרוצים לתת לתלמידים לקרוא משהו טוב באמת.

מה שכן, העטיפה ביאסה אותי טילים.

האסופית, עטיפה חדשה

0770000130886

האסופית, העטיפה הקודמת, איור נהדר של כריסטינה קדמון

כלומר, למזלנו לא וויתרו על האיורים של כריסטינה קדמון הנהדרת בתוך הספר, אך מה קרה לכריכה, זו שבזכותה יכולתי לראות את אן בדיוק כמו שהיא? חוץ מזה- תודה. תענוג.

נתראה באגם המים הזוהרים, או בדרך הצחורה של האושר, או במשעול האוהבים.
חייבת לרוץ, דיאנה מאותתת לי.

ספרים זה סטימצקי, ע' זו עבדות

היום (שישי 19.8) התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה על התאגדות העובדים החדשה של סטימצקי. כלומר, על העובדים שמנסים להתאגד כדי לשפר את תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, ועל השוטים והעקרבים שבהם מייסרים אותם ברשת בתמורה.

כל מילה מצד נציגי ההנהלה בכתבה הזו היא עיוות וסילוף של המציאות. מדובר ברשת ענקית אשר משלמת שכר רעב למוכרים ולמנהלי הסניפים, נטולת כל אפשרות לקידום מעבר לניהול סניף (רוב המנהלים הבכירים הוצנחו מחברות אחרות- סלולר, פארם, יו ניים איט. מנהלת הרשת עצמה הוצנחה מחברת ביטוח). שכר מינימום, הפסקות קצרצרות, איסור ישיבה בזמן משמרת (!), יחס מזלזל ומנותק. חשוב לומר שבצומת ספרים המצב זהה, אגב. את סטימצקי עזבתי לפני שנתיים, ושמחתי לספר לכתב אלון הדר מ"מעריב" את שראו עיניי.

הנה הציטוט ה(כמעט)מלא מתוך דבריי, כפי שנכנס לכתבה:

ההנהלה, שזיהתה כי השכר הוא תשלום מעליב לעובדים, רבים מהם בעלי תואר ראשון במדעי הרוח, החליטה להפעיל שיטת בונוסים למכירת ספרים. רעיון מצוין, רק שהרשת החליטה להכפיף אותו למדיניות השיווקית שלה: חמישה שקלים למכירת ספר מתוך רשימת ספרי החודש שנקבעו ("ספרי תמר"). בשעה שהצרכנים מקבלים ספרים במחירי רצפה, נאלצו המוכרים בעל כורחם לקדם ספרים שלא היו לטעמם, בלשון המעטה. "בכל שבוע בדקו כמה ספרים מכרנו מהרשימה", מספרת נועה, שעזבה את הרשת לפני כשנתיים, והיום עובדת כעורכת במגזין. "מי שלא ימכור, ינזפו בו או יעיפו אותו. רוב הספרים ברשימה הזו היו ספרי טיסה. בתור מישהי שאוהבת ספרים אני לא רוצה להמליץ על ספר גרוע זה לדחוף לגרון כפית עם שמן מגעיל. הם לוקחים אנשים משכילים ואוהבי ספר והופכים אותם לרובוטים.

אבל זה גם עסק מסחרי.

"תבין, הייתי מוכרת מעולה. אנשים היו יוצאים אצלי עם ספרים בשווי מאות שקלים. אבל מבחינת הרשת, אם בסל של הקונה לא היה ספר שהופיע ברשימה, לא הייתי זכאית לקבל על זה שקל. בכל חנות בגדים הכי פרחית המוכרות מקבלות עמלה על מכירת בגדים. כל בגד. לא רק אם הן הצליחו למכור טייץ סגול עם נצנצים. איך יכול להיות ספר שיתאים לכל הלקוחות? התחושה היא שבסטימצקי מעדיפים אנשי מכירות על אנשי ספר. בגלל זה רשימות רבי המכר בישראל נראות כמו שהן נראות. הכותרים המובילים כולם מהרשימה. יש מעט מאוד סופרים שמנצחים את השיטה.

בגלל זה עזבת את הרשת?

"אם השכר היה הוגן, הייתי מוכרת ספרים עד סוף ימיי. אני אוהבת ספרים בלב ובנפש, ואין דבר שגורם לי להרגיש טוב יותר מאשר לשדך בין ספרים לאנשים. אבל בסטימצקי אין עתיד, אין קידום ואין פתח לתקווה. כמו באוהלים, גם כאן העובדים אמרו 'נשבר הזין'. רוב העובדים הם בעלי תואר ראשון ושני. מנהלת הסניף שלי, למשל, הייתה בעלת תואר דוקטור מהטכניון! אני יודעת בוודאות שזה לא רק בסטימצקי, שתי הרשתות אכזריות באותה מידה. גם בצומת ספרים אין לעובדים תקווה".

לחלק הראשון של הכתבה באתר NRG לחצו כאן.
הכתבה המלאה נמצאת במוסף "סופשבוע" של מעריב. שבת שלום לעובדים המתאגדים, אל תישברו. מגיע לכם יותר. הרבה יותר.

הבגידה: משל למעמד הביניים

לגבר אחד היו שתי נשים. האחת- אשתו החוקית. הם נשואים שנים ארוכות, הביאו לעולם ילדים מוצלחים, היא זו שתומכת בו במשברים, בחולי, בעוני, לא עוזבת. כשקולגות במשרד חתרו תחתיו והבוס פגע בו, היא ניחמה אותו והאמינה בכל ליבה שהם טועים. כשפיטרו אותו- היא לקחה על עצמה עוד משרה. רוב הזמן רע לה, לאשתו. הסיבה העיקרית היא המאהבת שלו.

המאהבת לאו דווקא צעירה או יפה יותר- יש אומרים שהיא לא מושכת בכלל. זה אפילו לא הסקס שמשאיר אותם ביחד (בינינו, האישה החוקית יודעת מצוין שהביצועים של בעלה בינוניים ומטה כבר שנים, לא משנה כמה טריקים היא מנסה להביא למיטה שלהם- בסוף הוא רוצה את המיסיונרית המשעממת שלו ואז להירדם בנחירות). אבל יש לה דבר אחד שלאישה החוקית אין: היא מפחידה.

כלומר, פעם בכמה חודשים מגיע הגבר למסקנה שנמאס לו. כל הסיפור הזה של שתי נשים כבד עליו, ההוצאות מוכפלות (הודעות SMS בלתי פוסקות בסתר, נסיעות למקומות מרוחקים מהעיר, הדלק, המסעדות, הצימרים האינטימיים, מדי פעם אפילו ויאגרה בשביל הביטחון העצמי. עסק יקר!), נמאס לו לשקר, הוא בסך הכל רוצה להמשיך לחיות בשלווה לצד האישה שמחכה לו בבית. הוא אמנם לא הרוס עליה, אבל זה מה יש. בגילו, הוא צריך לדעת לעבוד גם במצבים כאלה. אבל בכל פעם שהוא מחליט לעצור ולרדת מהרכבת, המאהבת מאבדת את זה:

"אני אהרוס לך את החיים", היא מאיימת. "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק! אני מכירה את הבוסים שלך, והם מאוד ישמחו לשמוע על המעילה הקטנה שעשית בקופת הארגון לפני חמש שנים. אני אבוא לבית שלך, אני אספר לאשתך (כאילו שהיא לא יודעת). הילדים שלך יגלו הכל, אני אתבע אותך על הטרדה מינית, אני אשרוף לך את המכונית, אתה תצטרך לעזוב את הדירה היפה שלכם, את השכונה, את העיר. אני אגיד שהכנסת אותי להריון. אתה תצטרך לשלם לי הון תועפות, אני ארושש אותך, אני אקבור אותך".
ברגע שהגבר המבוהל חוזר על עקבותיו ומנסה לפייס אותה, הופכת המאהבת לנופת צופים. רכה, מלטפת, היא מחבקת אותו ומכניסה אותו למיטתה. שם היא תספר לו דברים מרגיעים עד שהוא יירדם. אחר כך היא תביט בו, איך הוא אכל את ההפחדות שלה גם הפעם. לפעמים חורגת המאהבת מגבול האיומים ועושה משהו: שוברת לו שמשה במכונית, מטלפנת אליו מהחנייה של ביתו ואומרת שהיא עומדת לעלות ולהתיישב בסלון מול אשתו. פעם אחת הוא אפילו עצר אותה, פיזית, מלהתיז דלק על דלת הכניסה לבניין שלו.

האישה החוקית, מנגד, מנסה מדי פעם לעמת את הגבר עם תוצאות מעשיו. היא מדברת איתו על אחריות, על זוגיות, על חברות-אמת, על הדברים שעושים כשנמצאים הרבה שנים ביחד. על אמון, על נשיאה משותפת בעול. הגבר נמלא חרטה רגעית ומבטיח לאשתו הכל: נסיעות לחו"ל, טיפול זוגי ארוך טווח, הפסקת השיטוטים בלילות, קטיעה מיידית של הקשר עם המאהבת ובתור בונוס גם שרשרת זהב יקרה מאוד ליום נישואיהם הקרב ובא.

הכל טוב ויפה על הנייר, אבל ברגע שהוא מנסה לבשר למאהבת שלו על הסיכום החדש עם אשתו- היא יורדת מהפסים ומתחילה בהתקף טירוף נורא אפילו מהקודם. "אני אחתוך את הורידים!", היא צורחת, "אני אחתוך אותם ואכתוב על הקיר עם הדם שלי- שהכל בגללך!". מבועת, רץ הגבר ומגשים למאהבת שלו את כל ההבטחות שהבטיח בכלל לאשתו: הם נוסעים לחו"ל, שוהים ימים שלמים ביחד בדירתה, משוחחים ארוכות על הקשר ביניהם ואפילו שרשרת זהב יפהפיה ויקרה מאוד נשלפת מקופסה מרופדת, לפאר את צווארה של המאהבת.

והאישה נשארת בבית, עם ההבטחות, עם האבק, עם התירוצים שהיא מתרצת לעצמה בשבילו. החברות שלה מספרות לה שאפשר אחרת, אפשר לקום ולעזוב, לבעוט אותו מכל המדרגות ולהתחיל חיים חדשים, עם כל מה שמגיע לה ונבזז ממנה בכל השנים שהיא איתו. יש לה דוגמאות בשטח, יש לה ממי ללמוד. לפעמים קשה לה להאמין שבעלה, האיש שהיה אמור להיות טוב אליה, פוגע בה בכוונה תחילה בצורה נוראה כל כך. מיום ליום היא נעשית קשה יותר, מרה. היא מפסיקה לחכות לו.  "אני מבין שאני צריך לשנות את ההשקפה שלי", הוא אמר לה בפעם האחרונה שניסה לפייס אותה. אבל היא לא מאמינה לו יותר. היא יודעת שהוא לעולם לא ישתנה. וכדי שהיא תוכל לחיות בכבוד, עם ראש מורם ובשמחה-
הוא צריך ללכת.

היא עוד לא יודעת מי יבוא במקומו.
אבל איש כזה לא ראוי לה. הגיע הזמן להזיז אותו, גם אם הוא לא מסוגל לדמיין את זה עדיין.

משהו פשוט מסובך – ביקורת

את "משהו פשוט מסובך" של דקלה קידר (הספר החדש בסדרת "יומני שלומצי") סיימתי לקרוא לפני יותר מחודש. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשטרקתי את הכריכה האחורית שלו והתיישבתי במיטה, בידיעה ברורה שהשינה כבר לא תגיע הלילה. הפנים שלי בערו, טעם מתכתי על הלשון. הרגשתי שהגוף שלי רוצה להתפרץ מתוך עצמו, לבעוט, לקרוע ניירות. רציתי לרוץ החוצה, לחייג מספרים ששכחתי, לדרוך על זכוכית, לנפץ פנסים, להדהד על ברזלים באלה. והתחלתי לבכות כמו מישהי שלא בטוחה על מה היא בוכה- חובטת בכרית, במזרן, מביטה לתקרה, לרצפה. כיסוי מסוים שהתנמנמתי בתוכו כמו נתלש מעליי, ולא היה לי איפה להתחבא.

masheu_pashut_mesubach2

לכתוב מה בדיוק פירק אותי ב"משהו פשוט מסובך" ידפוק לי את הזכות להימנע מהפללה עצמית. אבל אשתדל לפרט כמה שיותר בלי ליפול פנימה:
חלק ניכר מהספר כאילו נגזר ישר מהיומן האישי שכתבתי בתיכון.
נכון, כל תיכוניסטית שנייה בערך מתאהבת באיזשהו מורה שלה. גם אני. העניין הוא שלרוב התיכוניסטיות האלה זה עובר באיזשהו שלב, בד"כ כשאיזה חתיך בשכבת הגיל שלהן מראה בהן עניין. רובן גם מתאהבות בדמות סמכותית בפער שנים סביר, מורה צעיר, חונך, מדריך בתנועה. לפעמים דמות כזו היא מושא תשוקה קולקטיבי של כמה בנות, משהו שאפשר לחלוק עם החברות בלי להרגיש חריגה.
לא במקרה של שלומצי.
לא במקרה שלי.

וידוי: את ספרי "שלומצי" הקודמים לא קראתי. אלוהים יודע שמכרתי כמות נאה מהם בזמן שעבדתי בחנות ספרים. אבל איכשהו לא הרגשתי צורך להתחיל בקריאת "ספר נוער". כלומר, גם כשהייתי נוער בעצמי, בזמן אמת, לא אהבתי ספרי נוער. בטח לא ישראליים. לא האמנתי לאף מילה שנכתבה בהם, בד"כ ע"י סופרות שניסו לקלוע לאיזה ציבור טינאייג'רי מעורפל והצטיינו בדיאלוגים מופרכים וסלנג עבש. לא הייתה לי סבלנות לזה. אני תמיד רצתי קדימה, לספרים של הגדולים. גילוי נאות: את "משהו פשוט מסובך" קיבלתי ישירות מדקלה קידר, שהכרתי דרך בן הזוג שלי. שניהם יושבים לפעמים לכתוב באותו בית קפה, ומדברים מדי פעם. דקלה ואני שוחחנו פעם אחת, קצרות, והרגשנו מיד שיש בינינו קווי דמיון ביוגרפיים- אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא יצא לנו להיפגש באמת. בכל אופן, חששתי מפני הספר שלה- אולי הוא יהיה איום ונורא? קשקוש כאילו-צעיר, מתחנף? בכל זאת, לא נעים. הספר שכב אצלי על השידה ליד המיטה כמה ימים עד שהעזתי לפתוח אותו. זה היה בשעה 22:00 בלילה. סיימתי אותו, כאמור, ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא יכולתי לעצור, ובכל זאת עצרתי כמה פעמים במהלך הקריאה- לשנוא אותה, את הכלבה הזו שלקחה את החיים שלי והכניסה אותם לספר שלה בכזה נון-שלאנט. שהעיזה לכתוב אותם לפניי, בזמן שאני עוד פוחדת להניח משפט אחד רצוף על התקופה ההיא, כותבת שתי מילים ומוחקת מהר כאילו התוודיתי על חטא נורא.

אני, בשיא תקופת השלומציות. שנות ה-90, ירושלים

אוקיי, אל תכעסי כל כך (אמרתי לעצמי), בכל זאת, היא גדולה ממך בעשר שנים, היה לה זמן לעבד את הדברים, להבין אותם, להתרחק מהאנשים שעליהם היא כותבת עכשיו, לראות אותם מרחוק בפרספקטיבה המתאימה. אבל לא! זה פשוט לא הוגן. והמשכתי לקרוא, בלב נשבר. לחובבי שלומצי הקבועים חשובה בוודאי הסביבה שמקיפה את הגיבורה- האחות, ההורים, החברות הטובות והבנים מהכיתה. אבל אני, אולי בגלל שנכנסתי רק בספר השלישי, התמגנטתי לחלק הכי חשוב: הקשר שבין שלומצי לעמוס, המורה לכתיבה יוצרת. גבר מוזנח בן 44, מדובלל, עצבני, מר נפש, לבוש ברישול, עוקצני- ונערה חכמה בת 17, עם לב מבוגר מדי, שעוברת מסקרנות כלפיו לתיעוב, ומשם להתאהבות עמוקה, של מבוגרים. לא הידלקות חולפת, לא פנטזיית נעורים נפוצה. משא כבד כל כך, כמעט בלתי ניתן לפריקה. סוד מתוק ונורא, אסור באיסור חמור.

וכדרכן של נערות חכמות עם לב זקן, שלומצי מנחשת את דרכה אל עמוס: במחוות קטנות, בנסיונות נוגעים ללב לדבר אליו בין השורות, בהידחקות נואשת למקומות בהם הוא עשוי להימצא. המבט שלו, כשהוא נח עליה לרגע, הוא הסיבה היחידה לקיום שלה. למעשה, המבט הוא הערבות היחידה לקיומה- כי סביבה כולם כל כך עסוקים בעצמם: ההורים הגרושים בפרק ב' שלהם (כבר זמן רב ששלומצי מסרבת לבקר ולהישאר לישון בבית של אבא שלה, עם משפחתו החדשה), האחות הקטנה בבת מצווה, החברות מהשיכבה בחברים שלהן. הלב של שלומצי דהר קדימה, כל כך קדימה עד שכאשר היא עוצרת ומביטה לאחור היא מגלה שנשארה לבד. היא הרחיקה למקום שאף אחד בחייה לא מכיר על בשרו, לא יכול לתת עצה. החברות שלה מעולם לא אהבו ככה, הבנים שהייתה איתם עד עכשיו לא עוררו בה את הסערה הזו. ההורים כמובן מחוץ לתמונה. רק היא לבדה מול איש מאוד לא פתור, פקעת סבוכה, קפריזית, של סופר במצוקת-כתיבה. הקיום של שלומצי הוא קיום בהמתנה.

כל שיחת טלפון עם עמוס, אי-מייל או הודעת SMS מחלישים אותה, כמו קריפטונייט. שלומצי סופרת נצחונות קטנים, בנקודות, ומפסידה אותן בכל פעם שהיא נחשפת לעמוס במציאות, מחוץ לדמיונותיה ותקוותיה. היא מוצאת פיסות מחייו- אשתו לשעבר, חברים ויריבים, תמונות, קטעי משפטים. היא מצרפת אותם לפאזל תוצרת בית שבו לא כל החתיכות מתחברות בדיוק במקום, אבל לאוהבת גדולה כמוה זה מספיק. מה עמוס לומד עליה, על חייה, על אהבתה בכל הזמן הזה? קשה לנחש. אחרי כל מלאכת ההרכבה, חסרה לשלומצי חתיכה אחת בפאזל- ליבו של עמוס. עבור מי הוא פועם במהירות? על מה הוא חושב כשהוא נתקל בה במקום שאליו הגיעה בכוונה כדי להיתקל בו "במקרה"? האם הוא זוכר אותה, רגע אחרי שהיא נעלמת מעיניו? ברור שהוא מחבב אותה, מעריך אותה. אבל מה עם השאר? מה עם הדבר היחיד שהיא זקוקה לו באמת?

"משהו פשוט מסובך" קרע לי את הצורה, בלי כוונה אפילו. כלומר- ענייני נערים ונערות לא עניינו אותי גם בזמן אמת, כשהייתי עצמי נערה וסביבי היו נערים. אולי לכן פחות התעניינתי בדמויות האחרות שמקיפות את שלומצי. אבל הקשר בינה ובין עמוס פירק אותי לחתיכות בגלל מה שקורה בו, ובעיקר בגלל מה שלא. ואת ה"מה שלא" ידעתי מראש כבר באמצע הספר. לא כי קל לנחש- אלא כי עברתי אותו על בשרי.

אי אפשר להשוות כותבת אחת לכותבת אחרת, אבל "משהו פשוט מסובך", ברגעיו החשופים במיוחד, עומד בשורה אחת בעיניי עם יצירות כמו "נעימה ששון כותבת שירים", ו"אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור.

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער
מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה
שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר
מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות
נראה כגווע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצמא, כן. לבי גווע
בצמא." (אושר סמוי, קלאריס ליספקטור, הספריה החדשה)

"המורה יחזקאל המחנך שלנו. למדנו, לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים וגו' ואילו המורה יחזקאל יושב כל היום אל שולחנו שעל הבמה הקטנה לפני הלוח ואינו נושא את עיניו מעל לגיליונותיו, ספריו ויומניו. הפסקת-האוכל. כיצד, לרגע כחולמים – באקראי, האומנם באקראי, פזור-נפש, האומנם פזור-נפש, לרגע שוב הפעם אלי שעה: העיניים הירוקות נחו עלי. ובכן, לא החזקתי מעמד. ניגשתי. השמש זרחה בעד החלון. אני בשמלת-הקיץ החדשה אשר תליתי בה תקוות. המורה יחזקאל יושב כבר ללא-נוע. כמנסה להמיר מורת-רוח באורך-רוח. וכממתין למהלומה – אמרתי בלבי וידעתי שוב כי הכול אבוד. עברתי על-פניו מבלי להתעכב. ניערתי את חרצני השזיפים הכחולים לתוך סל-הניירות והמורה יחזקאל שם על מקומו הוציא כריך מתוך עטיפתו והחל אוכל, אני רואת מבעד לו כעלם הדור בלבושו וחלוש-רצון, כנסיך מתוך בלט, בפרופיל של אייבור נובלו. ויודעת, אף לא היא, אלא: אתה איש קשה, אולם בעדינות יוצאת-מן-הכלל. ואני נערה שוטה. כל השנה חולה. במין החלטה עיוורת לקיתי, נאמר, בסוג של נזלת. נזלת עם חום גבוה. ואינני רוצה להירפא. ושוב אין ההחלטה בידי. ושוב לא עליזה. לא עליזה. לא חכמה. לא חכמה. ונוסעת למענך כל יום באוטובוס הלא-נכון." (נעימה ששון כותבת שירים, עמליה כהנא-כרמון, הספריה החדשה)

"משהו פשוט מסובך", דקלה קידר, ידיעות ספרים 2011