שיפוצים באי הנסיך אדוארד

אוי, כמה שרציתי להיות יתומה ג'ינג'ית. כלומר, לא היה לי מושג בדיוק מה זה יתמות, אבל שיער כתום ונמשים היו כל מה שקיוויתי לקום איתו בוקר אחד. זה, וכמובן בטן שטוחה. את הילדה שרציתי להידמות לה פגשתי בבוקר בהיר אחד, בתחנת רכבת כפרית בקרמודי, אי הנסיך אדוארד. היא ישבה על ערימת רעפים וחיכתה, אוחזת בידה מזוודה בלויה שעומדת להתפרק בכל רגע. היא לבשה שמלה כה משומשת ודהויה שלא התאימה למידותיה, והיו לה העיניים האפורות הכי זורחות שראיתי. לא שראיתי עד אז, אבל מיד ידעתי שהן לוקחות את התואר. היא בדיוק ירדה מהרכבת ונראתה אמיצה כל כך, בניגוד לרזון המגוחך שלה ולבגדיה העלובים.

אן שרלי בתחנת הרכבת בקרמודי. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

היא התחילה לדבר ולא הפסיקה למשך ארבעה עמודים בערך. התאהבתי בה מיד: בשפה המליצית, המוגזמת, ברצון הנואש להיות כל מי שהוא- רק לא היא עצמה. בצורך שלה לצאת דופן, לפרוץ החוצה, לחבק עץ ולתת שם לגרניון (בוני!). היא רצתה שיקראו לה קורדליה, אבל קראו לה אן. אן שרלי. אן מנוקד בפתח. מרילה ומתיו, זוג האחים הרווקים והמזדקנים שלביתם היא מגיעה, כלל לא רצו נערה- הם הזמינו נער מבית היתומים כדי שיעזור למתיו בשדה. אך משהו באן גורם להם להשאיר אותה. אם ההזמנה הייתה מגיעה כסדרה לבית היתומים- לא היה ספר.

אן שרלי הייתה הגולם הכי סוער על הענף של הילדות.

אן שרלי לא מסוגלת ללכת להביא ספר מהמדף בלי שימצאו אותה, רבע שעה אחר כך, עומדת במסדרון ומדמיינת לעצמה סיפור לפי תמונה שתלויה שם (התמונה: ישו מברך ילדים קטנים). אן שרלי לא יכולה לצאת מהבית ולחזור אליו בלי להיכנס לצרה איומה כמו לקשט את כובעה הפשוט בפרחים מהאחו (מעשה לא מהוגן באבונלי השמרנית), להשקות את חברתה הטובה דיאנה ביין דומדמניות במקום במשקה פטל (מרילה הניחה בטעות את בקבוק היין במקום שבו ניצב קודם בקבוק הפטל), להעליב את מרת לינד הרכלנית שהעירה בחוסר טאקט על רזונה ועל צבע שערה ("אני שונאת אותך! שונאת אותך! מה אם היו אומרים עלייך שאת שמנה ומגושמת וחסרת כל זיק של דמיון?"), לשבור לוח כתיבה על ראשו של גילברט בלייט היפה שביום הראשון בבית הספר אחז בצמתה ולחש "גזרים! גזרים!"-

אן שרלי היא צרה מהלכת. פלא שהרגשתי איתה בבית? לאורך שלושת הספרים הידועים ביותר בסדרה ("האסופית", "אן מאבונלי", "אן, הנערה מן האי") ליוויתי אותה, כשהיא גדלה והופכת לנערה מקסימה, לבבית, יפהפיה (שלא מפסיקה לבדוק אם שיערה הפך כבר ל"ערמוני" והפסיק להיות אדום כל כך, לעזאזל. באחד הפרקים היא אפילו צובעת אותו לשחור בצבע שקנתה מרוכל נודד- ונענשת כמובן כשהצבע הופך לירוק מזעזע ומרילה נאלצת לגזוז את שיערה עד הקרקפת).

מרילה גוזזת את שיערה הצבוע ירוק של אן. איור: כריסטינה קדמון, מתוך "האסופית"

הייתי כותבת כאן "במבט לאחור". אבל אין צורך- שלושת ספרי אן שרלי ניצבים כמו אז גם היום על מדף הספריה שלי ואני קוראת בהם לעיתים קרובות, מאותה סיבה שאני קוראת את ספרי אריך קסטנר: מי ששוכח את ספרי הילדות שלו, נגזר עליו להיות מבוגר. וזו ארץ גזירה שאין לי כוונה לשהות בה בלי תחמושת. מצד שני, דווקא הקריאה המחודשת שלי בהם מדי פעם מעלה בי תובנות שלא הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת, לטוב ולרע:

אן שרלי היא דמות מוסר נוצרית סוג א'.
תראו אותה, מגיעה קטנה ומכוערת וגאוותנית, לא מסוגלת לשמור על הפה שלה, מעצבנת את כולם, מכניסה את עצמה לצרות- והופה, איך תוך כמה פרקים היא הופכת לברבור מקסים עם אנגלית מושלמת, מסתפקת במועט, תומכת בהוריה המאמצים לעת זקנה, מוצאת את ייעודה בחינוך ילדים רכים, מארחת את אשת הכומר לתה (וכמובן מתבלת את העוגה בתרופה במקום בתמצית וניל- היא מצוננת ולא יכולה להריח את תכולת הבקבוק. מעשה קונדס קטן ולא חטא כבד). היא מוצאת שידוכים לכל הסובבים אותה, עוזרת למרת לינד שהתאלמנה, תופרת וסורגת, רוקמת ומטליאה, מנקה ומסדרת, מגדלת זוג תאומים מאומץ נוסף שהגיע לחווה הירוקה ולבסוף גם נעתרת לחיזוריו הנואשים של גילברט בלייט, הבן האולטימטיבי נקסט דור. בספר הרביעי והחמישי ("אן מהעמק הירוק" ו"בית החלומות של אן") בסדרה היא כבר יולדת צאצאים ומפזרת תוכחות, אמרי שפר ומוסר השכל לכל אחד ואחת על פני כדור הארץ.

אן שרלי, הנערה מן האי. איור: כריסטינה קדמון

אן שרלי תמיד תגיד בסופו של דבר שהעולם הוא טוב ובני האדם טובים מיסודם ועל כן עלינו להיות אסירי תודה על מה שיש לנו. איחסה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבלילה השני שלה בחווה הירוקה (הראשון עבר בבכי נורא) היא מגלה למרילה שאינה נוהגת לומר שום תפילות לפני השינה. מרילה המזועזעת מחליטה לתקן את דרכיה של אן הסוררת וכמובן אן מאמצת את המנהג ולא מפספסת תפילה מאותו רגע ואילך. לאן שרלי תמיד יש משהו חיובי לומר בעת צרה, היא הגואלת והמושיעה של סביבתה, היא הכתף והאוזן, ואפילו הופכת לאגדה בקנה מידה מקומי בזכות פועלה. העניין הוא שבשלב מסוים בדרך מאבדת אן את עצמה, את אן המבולגנת והמקסימה של שנות הילדות, את המרדנות הזעירה המשעשעת, את היכולת לצעוק ולהשתולל ולומר שאינה מסוגלת לאכול מכיוון שהיא במעמקי היאוש. היא הופכת להיות כלי, חפץ שמכיל את כולם וקליפתו החיצונית יפה. כולם אוהבים אותה (חוץ מג'וזי פיי הכלבה המרשעת, שתכונתה החיובית היחידה היא היכולת להתאזן בשיווי משקל על גדרות עץ), אבל בזכות מה?

בזכות היעדרו המוחלט של שיפוט. בזכות כך שהיא לעולם לא מבקרת איש בפניו. הנימוס והטאקט וה"נשיות" (לפי גרסת אמצע-סוף המאה ה-19, מחוכים והכל) העלימו את אן-ראש-גזר-ארך-גרב-בת-בלי-שם, והניחו במקומם ברייה ענוגה ויפהפיה עם אף סולד ומקסים, שיער ערמוני, נמשים שנעלמו דרך פלא וגולת הכותרת: שמלה עם שרוולים תפוחים.

האם האבחנה הזו נעימה לי, כאוהבת-אן-שרלי-בנשמה? לא.
האם היא תפריע לי ליהנות שוב מצלילה לתוך הספרים אודותיה? לא.
אני אמשיך לאהוב את אן, בתקווה שיום אחד אתעורר עם שיער ג'ינג'י.
או לפחות שאן תפתיע אותי פתאום ותזרוק סוף סוף משהו כבד על מרת רייצ'ל לינד. מגיע לה, לקלפטע.

ההוצאה החדשה של ספרי אן שרלי (מאת לוסי מוד מונטגומרי) היא מפעל מבורך וכל הכבוד להוצאת כתר שהרימו את הכפפה. אני יודעת שבעשור האחרון סבלה אן מירידה חדה בפופולריות (אולי בגלל שהיא לא עוסקת בבנים באופן כל כך אובססיבי כמו הרבה ספרים חדשים, ואולי כי לשרוולים תפוחים אין אפליקציה לאייפון), ואמא שלי, שעובדת כספרנית בבית ספר, דיווחה לי שספרי אן נותרים זנוחים על המדפים כמו יתומים מקרמודי. אני מקווה שההוצאה החדשה תעיר משהו בלבבות, לפחות של המורים והמורות שרוצים לתת לתלמידים לקרוא משהו טוב באמת.

מה שכן, העטיפה ביאסה אותי טילים.

האסופית, עטיפה חדשה

האסופית, העטיפה הקודמת, איור נהדר של כריסטינה קדמון

כלומר, למזלנו לא וויתרו על האיורים של כריסטינה קדמון הנהדרת בתוך הספר, אך מה קרה לכריכה, זו שבזכותה יכולתי לראות את אן בדיוק כמו שהיא? חוץ מזה- תודה. תענוג.

נתראה באגם המים הזוהרים, או בדרך הצחורה של האושר, או במשעול האוהבים.
חייבת לרוץ, דיאנה מאותתת לי.