לסרט "ג'יפסי דיווי" הגעתי במקרה. הכי במקרה שאפשר. השיטה שלי לגלוש ברשת היא גלישה של ממש: אני נותנת לאתרים השונים לקחת אותי לאן שהם רוצים, מלינק ללינק, מתמונה לסרטון לבלוג לאתר והלאה. דווקא לסרט הזה הגעתי דרך לחיצה על כפתור שכמעט לעולם איני לוחצת עליו – הכפתור של אתר HOT בתוך YNET. למה? כי אני לא אוהבת את חוויית הצפייה שם. מקוטעת, עמוסת רעשים ויזואליים ובעיקר לא נוחה. ובכל זאת, אתמול בלילה כשהייתי אמורה כבר ללכת לישון לקראת עוד יום עבודה, לחצתי עליו במסגרת ה"סיבוב האחרון" שאני עושה ברשת לפני שאני מכבה את המחשב. מיד נכנסתי לדף של ערוץ 8, כי הוא הערוץ היחיד שמעניין אותי שם.
וזו התמונה שהופיעה בעמוד הראשי:
מתחתיה היה הטקסט הבא:
"האם אפשר לסלוח לאב שנטש? נגן פלמנקו ובתו הנטושה בדואט של גיטרה ומצלמה."
אגיד מיד: התיאור המקוצר הזה כמעט וגרם לי לעבור הלאה, לדף אחר. כל כך הרבה סרטים דוקומנטריים מתחילים בילד נטוש שבגר וגילה את יכולות הריפוי של התיעוד המצולם. כל כך מעט מהם עושים קולנוע דוקומנטרי טוב. רובם נופלים למלכודות של הבנאליות, הפאוזות הארוכות מדי, התקריבים חודרי-הנקבוביות וההשתהות על כל ניואנס, מיותר ככל שיהיה להמשך העלילה.
ובכל זאת, משהו בניגוד המוחץ שבין הצירוף "נגן פלמנקו" ובין הילדה הבלונדינית שבתמונה גרם לי ללחוץ על ה-Play. עשר דקות לתוך הסרט כבר ידעתי שזה לא המקרה. יותר מזה: ידעתי שדבר כזה לא ראיתי עדיין.
הסרט נפתח במילים: "לפני עשר שנים התקשרה אליי קלרה, בת הזוג שלך. היא אמרה שעברת תאונה ושברת את פרק היד שאיתו אתה מנגן בגיטרה, ואת אגן הירכיים. חשבתי לעצמי – שברת את שני האיברים היחידים שבהם אתה משתמש".
הילדה המתוקה והמעט-אבודה שבתמונה היא רייצ'ל, הבמאית – או כפי שהיא חותמת על סרטיה, רחל-לאה ג'ונס. היא נולדה בברקלי, ארה"ב, בשנת 1970. אמה ג'ודית, נייס ג'ואיש גירל, הייתה רקדנית פלמנקו חובבת. אביה, דיוויד ג'ונס, נולד למשפחה לבנה באלבמה, ארה"ב, אך בשלב מאוד מוקדם בחייו הבין שמוזיקת הפלמנקו, מוזיקת הנשמה האנדלוסית הבסיסית, היא המקום שלו בעולם. כשהיה בן 20 בערך נסע לספרד, שם פגש את דייגו דל גסטור, מגדולי נגני הגיטרה בעולם. ג'ונס מספר שבאותו מפגש הושיט לו דל גסטור את הגיטרה וכאשר הוא סיים לנגן, הכריז "הוא צועני". לאחר מכן שב ג'ונס לארה"ב ובנקודה מסוימת הכיר את ג'ודית והתחתן איתה. כאשר רייצ'ל הייתה בת שנה, עזב אביה את הבית לטובת אישה בשם סינתיה, גם היא רקדנית פלמנקו.
אישה מס' 3. ג'ודית, אמה של יוצרת הסרט, בשנות ה-60
אישה מס' 4. סינת'יה
גם מערכת היחסים עם סינת'יה עברה במסלול דומה: התאהבות מלאת תשוקה, הריון, לידה – ונטישה. המאפיין המפתיע ביותר של דיוויד ג'ונס הוא כישרון מיוחד לתינוקות. "הוא נפלא עם תינוקות", משפט שחוזר פעמים רבות במהלך הסרט. אבל ברגע שהם חדלים מלהיות תינוקות, או ברגע שהנשים שילדו אותם לא יכולות לספק את צרכיו המידיים של ג'ונס (שבעצמו זקוק למענה מיידי, ללא דיחוי, כמו תינוק), הוא נוטש אותם וממשיך הלאה, הצועני הנודד עם הגיטרה, הכתונת הלבנה והכובע השחור נעלמים באבק הדרכים שמקימות רגליו.
חמש נשים היו לדיוויד ג'ונס, שבשלב די מוקדם בקריירה אימץ לעצמו את השם הספרדי דויד סרווה (David Serva). ומכל אחת מהן – ילד או ילדה. רק שתיים מהן לא נטש: את קלרה (מס' 5), שחיה איתו עד היום ולהם ילדה שאימצו בהודו, ואת מלורי. מלורי הייתה אשתו הראשונה של דיוויד ג'ונס, רגע לפני הנסיעה הראשונה והגורלית שלו לספרד. מלורי הייתה הראשונה והיחידה שעזבה אי פעם את דיוויד ג'ונס. היא פשוט התאהבה במישהו אחר, כמו שהוא יעשה פעמים רבות בהמשך לנשותיו הבאות. הוא דאג, בדרכו ההרסנית, שהיא תהיה גם האחרונה. משהו בנטישה ההיא הבהיר לו שכל עוד זה תלוי בו – לעולם לא יעזבו אותו כך שוב.
מלורי, אישה מס' 1
בכל מקום שהוא נמצא, ג'ונס חיפש ומצא מקלט בגיטרה שלו. מאחוריה הוא היה נינוח. זה היה המקום שלו, המגן. קל לארוז גיטרה. רק להכניס לקייס ולצאת לדרך. וכולם אוהבים גיטריסט טוב, בכל מקום. ונשים תמיד ישנן. רקדניות, מסתוריות, כהות. נראות כמו צועניות. מלורי, אישה מס' 1, הייתה בכלל יהודיה, וכמוה גם ג'ודית, אישה מס' 3, וקלרה (אישה מס' 5, הנוכחית) היה בהן הקסם הכהה הזה, הזר, הצועני-למראה. גם במריה וסינת'יה (2 ו-4, בהתאמה). אבל דיוויד ג'ונס לא הצליח לרמות את הגנים האמריקאיים שלו: ארבעה ילדים ביולוגיים נולדו לו, בהירים כמוהו. רק ננדי, הצעירה בילדיו, כהה. והיא אומצה בהודו. הוא עדיין איתה ועם אמה, קלרה. אולי התעייף מהנדודים. אולי העובדה שהם חיים בספרד מקלה עליו – שלא כמו מערכות היחסים הקודמות שלו שהתקיימו בארה"ב, המדינה שבה לא מצא לעצמו מנוחה.
מריה, אישה מס' 2
קלרה, אישה נוכחית, מס' 5. משמאל- דייויד ג'ונס לפני כעשור
מה יש בדייויד ג'ונס/דויד סרווה, שפצע כך את חייהם של כעשרה אנשים באופן בלתי הפיך? נדמה שאין אישה או צאצא שלו, בין אם הם נמצאים איתו בקשר קרוב או לא, שמסוגלים לדבר עליו באופן נייטרלי. כל אחת מנשותיו וכל אחד מילדיו מנסים לדבר עליו, ומיד מתחילים לדמוע, נחנקים ויוצאים מהפריים. לא מסוגלים. אפילו נשים שנעזבו על ידו לפני יותר מ-30 שנה. אפילו אשתו הנוכחית, היחידה שחיה איתו כבר יותר מעשור. כולם כל כך רוצים את אישורו: כל ילדיו מצולמים בשלב זה או אחר של ילדותם כשהם מחקים אותו: הבנות לבושות כרקדניות פלמנקו, הבנים אוחזים גיטרה. האמהות וודאי קיוו שהתמונות הללו יחזירו אותו הביתה. הילדים קיוו שאולי כך אבא שלהם יאהב אותם.
באופן לא מפתיע, כמה מילדיו גדלו לתוך עיסוק במוזיקה, כגיטריסטים או בסיסטים. דרכו של האב משפיעה עליהם גם בניגוד לרצונם, והם מודעים לכך. מרטין, הבן הבכור (של דיוויד ומלורי, אישה מס' 1) שלכאורה הספיק לגדול כמה שנים בסביבת אביו וגם נמצא איתו בקשר היום, מודה בגלוי שהוא מאוד נזקק כל חייו לאישור של אביו לגבי הבחירה שלו במוזיקה. האישור כמובן הגיע באיחור עצום, והחלל שהותיר היעדרו של האב והבחירה שלו לא לקחת חלק פעיל בחייו של בנו הביאו את מרטין להחלטה שכלתנית שבסיסה רגשי: לא לעסוק במוזיקה כמקצוע. "אני לא רוצה לעשות את הטעויות שהוא עשה". כאילו הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת אדם לנטוש את כל אוהביו.
אמנות ומשפחה – האם הן באמת חייבות להתנגש?
זו המחשבה העיקרית שעורר בי הסרט: האם אמנם הבחירה באמנות כדרך חיים מחייבת גם פגיעה בזולת? ומדוע אנשים כאלה, אם הם יודעים ומכירים את עצמם ואת בחירתם, לא מצליחים להימנע מנישואין והבאת ילדים לעולם? הרי התוצאה היא הרסנית כל כך. לטולסטוי היו עשרה ילדים. כמה זמן הוא באמת בילה איתם? לפיקאסו היו ילדים. הוא היה בעל ואב נוראי. וכמעט תמיד מדובר בגברים: נשים-אמניות, במאה השנים האחרונות בהן הותר להן לעסוק באמנות כמקצוע, כמעט ולא מעיזות לפגוע בשלמות המשפחה לטובת יצר היצירה שלהן. הן לא נוטשות כמעט אף פעם. גם במצוקה נפשית קשה. רק סילביה פלאת' דחפה את הראש לתנור, ואפילו היא לא העיזה פשוט לעזוב את הבית. הכל או כלום. האם זה חייב להיות כך?
בן הזוג הקודם שלי היה אמן. מוזיקאי. הוא בחר שלא להביא ילדים לעולם ואולי ע"י כך חסך כאב גדול לעצמו ולאחרים. בן הזוג שלי בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא אמן: סופר. הוא נישא והתגרש פעמיים, והביא לעולם שני ילדים בנישואיו השניים. הצורך שלו בחופש, בבדידות מבחירה לצורך היצירה, גרם לאורך השנים להתנגשויות בתוך המשפחה, בתוך הנישואין. הצורך הזה שלו גם גורם לו לגלות הזדהות והבנה עם דמויות של אמנים-גברים שדרכם המשפחתית הייתה לקויה, בלשון המעטה. כאילו האמנות, היותו של אדם אמן, היא סיבה מספקת לכל. הוא אמן, מותר לו.
ואני לא מסכימה. פשוט לא מוכנה לקבל את זה. אולי אם היינו במאה ה-19, אבל לא היום. התפיסה הרומנטית הזו של האמן כזאב בודד היא דרך מילוט מאוד נוחה מחיים שבהם עליך לקחת אחריות. אם אתה לא רוצה לקחת אחריות- בבקשה. אל תתחתן. אל תתרבה. יש אמצעי מניעה מאוד מפותחים. אני רצינית לגמרי- אם אתה יודע בוודאות שאינך מסוגל לחיות עם אשתך ולגדל את הילדים שלך, אל תקים משפחה. משום מה אני תמיד נתקלת בסיפורים על אמנים גדולים (וג'ונס-סרווה הוא אמן גדול, אין ספק בכך) שלא הסתפקו בילד אחד- והמשיכו לשני ולשלישי ולשישי וכן הלאה. איך, איך זה קורה? לא ייתכן שחמש פעמים בחייו של אדם הוא "נופל למלכודת". אין פה מלכודת, מלבד זו שהאדם מתעקש להיכנס אליה, המלכודת שהוא לכאורה טומן לעצמו אבל מי שיפלו בה יהיו אלה שאוהבים אותו: נשותיו, ילדיו. שאותם ינטוש וימשיך הלאה כמו שהוא תמיד עושה. כי הוא לא יכול אחרת.
האם הוא באמת לא יכול אחרת?
נוכח-נפקד
כמו חייה של רייצ'ל וחייהם של שאר ילדיו ונשותיו הנטושים, כך גם נעשה הסרט על חייו של דייויד ג'ונס-דויד סרווה: בלעדיו. נוכח-נפקד, מפציע, מדבר כמה מילים, ונעלם לתוך הגיטרה. מתעקש להמשיך הלאה. לא להיכנס לזה, רק לא להיכנס לזה. גם כאשר הוא מעומת ישירות עם הקושי והכאב של רייצ'ל, הוא ממלמל בחוסר שביעות רצון, עונה בקוצר רוח. אין לו ראש לדברים האלה, לרגשות האלה, לכאב הזה. לא בגלל שהוא משעמם אותו, אלא בגלל הפחד. תיבת פנדורה של ג'ונס-סרווה מונחת מולו יום ולילה, והוא יודע שאם יהין לפתוח אותה, אפילו לרגע, יקבור אותו הכאב בחיים.
לכן הוא מנגן. מנגן את הכאב שלו, מלווה בצליל צועני גברים ונשים ששרים/צועקים על פרח אחד שמחכה לנערה, על גבר שעזב, על אהבה שחונקת את הגרון. הם שרים געגועים וכאב שג'ונס-סרווה לשם שינוי כן מוכן לקבל: געגועים של זרים, של מדינה אחרת, של חיים לא מוכרים. געגועים רחוקים של אנשים רחוקים בשפה שאינה שפת אמו.
זו הדרך היחידה שבה ג'ונס-סרווה מכיר בזכותו של הרגש. כשהוא שייך למישהו שלא קשור אליו בשום צורה, שעל הכאב שלו אין לג'ונס-סרווה שום אחריות.
דיוויד ג'ונס/דויד סרווה, שנות ה-70
רחל לאה ג'ונס נולדה בקליפורניה, גדלה בין ברקלי לתל-אביב וכיום חיה כאן שוב עם בן זוגה הצלם פיליפ בלאיש, שני בניו ובתם המשותפת. זהו סרטה השלישי.
לצפייה ישירה חינם בסרט "ג'יפסי דיווי" לחצו כאן
ג'יפסי דיווי
בימוי: רחל לאה ג'ונס
הפקה: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
חברת הפקה: פיליפ בלאיש
תסריט: רחל לאה ג'ונס
צילום: פיליפ בלאיש, רחל לאה ג'ונס
עריכה: רחל לאה ג'ונס, ארז לאופר
תחקיר: רחל לאה ג'ונס
מוזיקה מקורית: דויד סרווה ג'ונס
הסרט צפוי לצאת לאקרנים בתחילת 2012 (זה ממש אוטוטו). יהיה שווה לראות גם על המסך הגדול.
עדכונים בעמוד הפייסבוק של הסרט
נועה אסטרייכר | אחת העם 
תגידי, לא הפריע לך שהסרט הזה הוא סרט אנטי-פמיניסטי בעליל, שבו חמש נשים לא התאוששו מהגבר הזה ועדיין עורגות אליו, למרות שהוא לא נחמד ולא מעניין וגם לא קומוניקטיבי? רק הראשונה נראית כמו אישה שיש לה חיים, וכל השאר פשוט נמסות לרגליו.
ואגב גם בתו לא ממש מעזה להתעמת איתו בצורה שמביאה משהו חדש, ומצד שני היא גם לא סולחת. זו אותה כמיהה ילדותית לאישור ולקבלה וציפייה שהאיש הזה שאם יש לו רגשות הם כנראה מוחבאים היטב בתוך הגיטרה יכה פתאום על חטא ויגיד איי לאב יו. אבל בחיים זה לא עובד ככה.
ואגב, אין לזה שום קשר לאמנות. גברים תמיד עזבו ילדים ונשים. אפילו בודהא עשה את זה.
לצערי, תמר, בין פמיניזם (שהוא הדרך שלי לגמרי) ובין רגש נטישה של ילד כלפי הורה אין תמיד יחסים שוויוניים. אני מתארת לעצמי שלכל אחת מהנשים האלה יש חיים חדשים משלה (וברור שזה לא מקרי שמלורי, האישה הראשונה, היא היחידה שנראית אסופה וסגורה על עצמה- היא הרי היחידה שהעיזה לבעוט לו בתחת), אבל הוא פגש את כולן בשלב מאוד צעיר בחייהן, סחרר אותן רגשית ופיזית, הכניס אותן להריון ובדיוק לפני שהחלו להתאושש מהלידה, מהשינוי המהיר שחל באורח חייהן – נעלם. גם הפמיניסטית הגדולה ביותר בעולם הייתה מתרסקת במצב כזה. סביר שלרובן אם לא לכולן היו בני זוג או ישנם בני זוג אחרים, הן לא יושבות ודומעות ליד החלון. אבל רייצ'ל ביקשה מהן לחזור ולהתעמת עם הזכרונות האלה. מה הפלא שהן מתפרקות.
ובאשר לדרך שבה רייצ'ל עצמה מתייחסת אליו: אי אפשר, פשוט אי אפשר לשפוט ילד מול הורה שגרם לו דבר כזה. אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל היה פעם וידאו מחריד של אמא מתעללת, שהתינוקת שלה מדדה אליה והיא דוחפת אותה ממנה. והתינוקת נופלת, מנערת את הראש בחוסר אמון, ושוב מתקרבת אל האמא. האמא שוב הודפת אותה. ושוב, התינוקת רוצה לאמא, לחיבוק שלה. אז מי אנחנו שנשפוט?
היי, מה את חושבת, שגברים לא שברו את לבי הפמיניסטי? שברו ואף ריסקו ולפעמים עדיין קשה לי להיזכר בזה. ומה, אין לי אישוז עם הורים? אבל סליחה, זה סרט, לא יומן אישי! ובסרט יש חשיבות לאופן הצגת הדברים, או שלא הבנתי כלום.
קודם כל, סרט דוקומנטרי על המשפחה שלך הוא תמיד יומן-אישי משוכלל. וכאן זה יותר רשומון מאשר יומן: 5 נשים, 4 ילדים, כולם מתייחסים לאירוע המכונן של חייהם: המפגש והניתוק ביניהם לדיוויד ג'ונס. כמה אנשים (לא משנה אם הם טובים או רעים) יכולים להביא סיפור כזה, על כמה אנשים יכול להיכתב סיפור כזה? וזה לא סתם "אישיוז עם הורים". הורים מתגרשים ועוזבים ונעלמים לילדים שלהם בכל יום, אבל (וזה אבל גדול) יש הבדל בין הסיפור הפרטי שלך להכרה (הלא תיאמן) בכך שהסיפור הפרטי שלך הוא סיפורם של עוד 3 ילדים שלא הכרת כלל, ושהסיפור הפרטי של אמא שלך הוא סיפורן של עוד 3 נשים. ולהגיע לכל אחת מהם ומהן- ושכולם יסכימו לדבר- ג'יזס. זה לא סתם יומן. זה בדיוק סיפור. זה נרטיב. ההבנה שהלקח שלך הוא לא רק שלך. הוא אוניברסלי. הוא אומר משהו גם לאנשים כמוני, שאף הורה שלהם לא עזב אותם, לא בגד בהורה השני ולא ניגן על גיטרה מימיו… 🙂
מצטערת, אני מוחה. הסיפור הזה הוא סיפורם של אלפים רבים, רבבות רבות של ילדים ונשים בהיסטוריה וגם היום (וגם שלי, גם אם את קוראת לזה "סתם אישוז 🙂 ). לצאת מהסיפור האישי אל הסיפור הכללי, לחקור את הבדידות הנוראה של גברים כאלה שלא מסוגלים להתמודד עם שום רגש וחיים בתוך עתצם, בקשיחות המדומה הזאת, ולדבר על ההרס שהם משאירים אחריהם – זה בעיני הפספוס הגדול של הסרט שלא יצא מן המקרה הפרטי של הבמאית כדי להגיד משהו על הבנאדם, על האנושות, על גברים ונשים, על אהבה, על הורים וילדים, באופן כללי.
אוקיי, ונסכם בקלישאה: "בואי נסכים שלא להסכים"
הגעתי לפוסט הזה במקרה, בגלישה ברשת כמו שאת גולשת.
עוד לא ראיתי את הסרט אבל בהחלט יש לי חשק עכשיו, אז תודה.
אני לא חושבת שבסרט הבמאית צריכה להגיד משהו שהוא מעבר לפרטי. במפגש של הסרט עם הצופה האמירה הכללית על האדם נאמרת על ידו ואני מניחה שאצל כל צופה מתפרשת אמירה שונה.
ועוד דבר אחרון – לבקשה שלך למי שאינו יכול להתחייב שלא להתרבות. החוכמה לדעת את זה לפני מעשה היא לא טריוויאלית. נראה לי שמי שמתרבה כמה פעמים כמו האב בסרט, אומר לעצמו בכל פעם "הפעם אני אהיה בסדר", כמו שאני אמרתי לעצמי בתחילת כל שנה בבי"ס כשהבטחתי לעצמי לקשט את המחברת ולשמור עליה מסודרת. בסוף תמיד היא נראתה מסמורטטת ומקושקשת, והוא נטש.
עדי, תודה. מקווה שתאהבי את הסרט.
ובנוגע להשוואה שלך-
אפילו אני, שמעולם לא הצלחתי לשמור על קלמר שלם או מחברת נקייה למשך יומיים רצוף בלי לאבד/להרוס/לקשקש עליהם,
חושבת שזה קצת מוגזם. כלומר-
מחברת אפשר לזרוק ולקנות חדשה
אבל ילד?
מצטערת שזה מה שהבנת מדבריי.
http://yes.walla.co.il/?w=2/7849/1540495