קח את שנות התשעים

אם עוד לא שמעתם על הדף "סטטוסים משנות ה-90" בפייסבוק, כנראה שאתם לא בפייסבוק. מכל דפי החיקויים שקמו לו, (סטטוסים משנות ה-80, ה-70, ממלחה"ע ה-2, מהגטו וכו') הוא הכי מדויק, והמהירות שבה הוא הופגז באלפי סטטוסים מוכיחה שהוא נגע במקום שרק חיכה להזדמנות. למה דווקא שנות ה-90, שלכאורה היו ממש לפני דקה?
כי הדור ששולט היום בפייסבוק הוא הדור שאליו משתייך מארק צוקרברג: ילידי שנות השמונים, שגדלו בשנות התשעים. ועד כמה שזה בלתי נתפס לכתוב זאת, שנות ה-90 היו לפני יותר מ-20 שנה.
כן, ילדי ה"מקרנה" מזדקנים. או כמו שאני אומרת בזמן האחרון: "אם היו לי ציצים הם היו נופלים".

אז מי הם האנשים האלה, שהסתערו על הדף ומילאו אותו?
אנחנו, אני. הדור שנולד באמצע שנות ה-80 למציאות שבה במבה היא חטיף מצוין ואהוב על כולם למרות שאין עליו אף תינוק מעצבן עם ראש ענקי, ובמבה אדומה היא נשנוש מוזר אך לגיטימי. בערוץ הראשון משודרת התכנית "פייר או לא פייר" בהנחיית אורן רוזנשטיין, במתכונת של בית משפט שבו השופטים, עורכי הדין, הנתבעים והתובעים הם ילדים. התביעות: סכסוכים בביה"ס, גניבות קטנות בין חברים, חרמות וכו'. נאומים רהוטים, תיאורים נוגעים ללב של ילדים שקיבלו הזדמנות לדרוש צדק מהפוגעים בהם, בלי להיגרר למכות או סבל מתמשך. בין לבין, הטלוויזיה הלימודית שלימדה באמת (חוץ מ"בלי סודות", שהייתה חמודה אבל ללימודי הקריאה והכתיבה היא גרמה רק נזק), עם פיט ופיתגורס, קנדי קן דו איט, רחוב סומסום, מי שאוסף עשרים קופסאות ריקות של "פתית" ומביא למשרדי "אוסם" נכנס להגרלה. מצאתי אבן-גיר, בואי נצייר קלאס. המורה, הוא לקח לי את החבל. חמש אבנים? טוב, אבל אני לא יודעת "כלב", רק "חתול". מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד תשע אחת אפס שבעים ואחת, אוווו יה. שוקולד זה פרה, עוגות זה ג'וזי מנדלסון, גורמה זה "מהמטבח באהבה".

עוגות יום הולדת, ג'וזי מנדלסון

חדשות זה חיים יבין, ערבים זה אנשים עם כאפייה ושפם, המילה "פיגוע" עוד לא הומצאה, לאוטובוסים יש מושבים מפלסטיק ועץ, ואין מזגן. מכונית? עם חלונות שפותחים בעזרת סיבוב ידית. ומה פתאום מכונית יפנית, לא סומך על הסינים האלה. אני קונה רק פירמה רצינית, אופל, רנו. ארטיק זה קרח או לא קרח. או פופ-אייס שהיינו משוכנעים שקוראים להם על שם פופאי. הפטריות על הפיצה ובתוך הפסטה היו מקופסה, הפטריות במרק היו מאבקה. לחם זה לבן או שחור, הגבינה הייתה צהובה או לבנה, ואם מישהו היה חוזר מחו"ל יכולת להריח מהמדרגות את הגבינה שהוא החביא במזוודה ותיכף הולכת להסריח לנו את הבית. אלי אוחנה, מיקי ברקוביץ'. הגבות של שמיר. הדבר הכי מגניב בטלוויזיה זה מר-קו, וג'וליאן שגראן.

קלפים של חבורת הזבל והמוטרפים: מי שממש-ממש היה מורווח בקלפים היה מדביק אותם באלבום מיוחד שצריך לשלוח כשהוא מתמלא ואולי זוכים בפרס. ומוצץ ענק מפלסטיק על שרשרת מחוט שחור, וצמידים מדבק פלסטי והסרט הערבי וזהו-זה, שגם שם יש סרט ערבי. והחדשות בערבית והדרדסים בערבית ובכלל לפעמים בגלל שגרנו בירושלים היו בעיות באנטנה ואם היינו מסובבים את הכפתור של הטלוויזיה פתאום היינו קולטים ירדן. ושמפו זה פינוק או הוואי או סרקל נגד כינים. ונעליים זה גלי. וחליפות זה פולגת, אבל מי לובש חליפה. והמבורגר זה מק-דיוויד, ואחר כך בורגר ראנץ'. וקייטנה זה שוקו ולחמניה –
וזהו בערך.

אנחנו הדור שנולד לתוך מדינה שתיכף תיפתח לגמרי לתחרות, לייבוא, להפרטה, להתפרקות המוחלטת של מושג האחריות השלטונית כלפי האזרח. אנחנו הדור שהלך לגן בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולתיכון ולצבא באינתיפאדה השנייה. וביניהם – מהומת אלוהים. הדור של "בחפץ חשוד אסור לגעת וגם לא להתקרב", דור "של מי התיק הזה?!". דור האוטובוסים הקרועים, הכתושים. אנחנו הדור של הצלילה לבוץ הלבנוני, של הרוג אחד לפחות בכל יום. אנחנו הדור של מרחץ הדמים הגדול, הדור שמתוכו צמחה גם התנועה של הקיץ האחרון –
הדור שהיה לו עתיד, ואיננו. נלקח ממנו בחוזק יד.

בקיצור, זו הסיבה שביממה האחרונה כמעט פירקתי את המקלדת מרוב סטטוסים שהייתי חייבת לשתף על הדף של "סטטוסים משנות ה-90". פשוט היה לי המון מה להגיד, או יותר נכון, הרבה זכרונות להעלות. להלן כמה שעוברים גם בפורמט של הבלוג. הם לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי, אלא נעים בין תחילת שנות ה-90 לסופן.

***********************

אתם יודעים שאם אוספים את כל הדפים מהפייסבוק ומדביקים באלבום ושולחים אליהם, מגרילים או נסיעה לספארי עם כל הכיתה או כרטיס טיסה ליורודיסני?

נו אמא, אני יודע שיש בי"ס מחר אבל אני חייב לראות אם בסוף דודו טופז באמת מביא חייזרים

הלכתי עם חברה שלי ל"עלילות משה בעיר הגדולה", תשמע, משה פרסטר הזה עשר! יש גם את השני, איך קוראים לו, הוא לא משהו. אבל פרסטר, הוא הולך להיות כוכב.

עלילות משה בעיר הגדולה

בוא'נה, אפילו "בשידור חוקר" כבר משעממת אותי. אני אומר לך, בקצב הזה יסגרו אנשים באיזה בית עם מצלמות ויקראו לזה תוכנית

כמה זה טילון? אה, רגע…אין לי מספיק. יש'ך ת'ארטיק עם המסטיק במקל?

הטלפון הציבורי בלע לי את האסימון, עכשיו אבא לא יידע מתי לאסוף אותי מהחוג ג'ודו

לא, אתה לא יכול להתקשר לאיציק עכשיו. למה? כי כבר אחרי שמונה בערב ולא מתקשרים לחברים הביתה בשעה כזאת

תבואי אליי אחרי בי"ס, יש לי מלא דברים לקשט את הערכות-מגן

אם המגסון לא עובד לכם תוציאו ת'קסטה ותעשו לה פוווו בלמטה

סופר מריו

איזה מזניב זה המסך המפוצל, אפשר לראות כמה תוכניות באותו זמן!

מי צריך את טאואר רקורדס האלה, יש פיקדילי וגם בית התקליט

אחותי המפגרת שיחקה עם השכנה והפסידה 50 פוגים ושני פצצים מהאוסף שלי *
(*סיפור אמיתי. ההורים שלי נאלצו להרגיע את אחי הקטן המזועזע והמתייפח, ולבקש מהבת של השכנים שתחזיר את השלל. יואב, באיחור של 17 שנה בערך, אני מבקשת את סליחתך)

התקשרתי חצי שעה למספר שהם נתנו ב"זאפ לראשון" והיה תפוס, ובסוף הם העלו לשידור איזה ילדה שתשחק ב"דובל'ה", זה לא פייר!

מי זה האהרון פררה והאבי דור המעפנים האלה? הם בחיים לא יהיו טובים כמו עוזי חיטמן ויונתן מילר 

מעוניינת להחליף חומר על הזמר אדם בתמונות של להקת "רובים ושושנים".

ישראל מחכה לרבין!

– נגמר לי הטלכרט, אפשר להתקשר מהמנגו שלך?
– לא, ההורים חסמו לי אותו לשיחות יוצאות 

השנה אני בטוח נוסעת לפסטיבל ערד, מתה לעשות צמות אתיופיות

אנחנו דור מזוין!

חייבים לעשות משהו עם הכפייה הדתית בירושלים, המשוגעים האלה בסוף יעשו מדרכות נפרדות לגברים ולנשים

 מה, אתה גנוב?

הכי חשוב לזכור ש: עד שנחמן שי לא אומר שאפשר, לא מורידים את המסכה

איך אני שונאת את הצלצול בבי"ס, הלוואי שאפשר היה לשים איזה מנגינה במקומו

אבא, למה הרמת את השפופרת? אמרתי לך שאני מחוברת לאינטרנט!

שיט, נתקע לי הדיסקט בתוך הכונן

קניון? בשביל מה זה טוב? במדרחוב יש את כל החנויות שאני צריכה

ובעיקר:

ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך.