רק הבלחה –
מחקר חדש שהתפרסם ב'הארץ' קובע שרוב הציבור מחזיק בדעות שנחשבות 'שמאלניות', אך סולד מהזיהוי עם השמאל ומשמאלנים במיוחד. מה שהם שכחו לציין בסקר זה שרוב המחזיקים בעמדות שמאליות נמנעים מלבטא אותן מסיבה מאוד גשמית: הם פוחדים מימנים פסיכיים שידפקו להם מכות רצח.
הרי גם שמאלנים "לייט", כאלה שלא היו בחיים בהפגנה, נתקלו לפחות פעם אחת בבנאדם שנראה נורמלי מבחוץ אבל ברגע שמישהו פולט בטעות מילה כמו "כיבוש" או "התנחלויות" או ביטוי נגד ביבי – מתנפח למימדים של פי 5 משטחו המקורי ומאיים בדרך מאוד משכנעת לפרק את הססססמולני. פלא שהם 'סולדים משמאלנים'?
(זכרון צף פתאום: כיתה ג', בית ספר 'מעלות מוריה', בשכונת ארמון הנציב שכל רחובותיה נקראו על שמותיהם של הרוגי מלכות, אצ"לניקים ולח"יניקים מתים. התלבושת האחידה שלנו היא בצבעי צהוב ושחור – בית"ר. אני זוכרת במעורפל את הרגע שהבנתי שאין אפשרות לומר שום דבר בגנות בית"ר, הליכוד או כל דבר שקשור אליהם. לפני בחירות 1992 הזהיר אותי אבא – 'לא כולם בכיתה צריכים לדעת שבבית שלך מצביעים עבודה או מרצ'. ובצדק – מי שהעז לחלל את השם 'אלי אוחנה', למשל, או הזכיר את 'הפועל ירושלים', חטף מכות רצח)
ועוד תמונה, טרייה הרבה יותר: לפני יומיים נכנס לחנות הספרים העצמאית שבה אני עובדת אדם, ניגש ישר למדף שעליו הוצג הספר 'כיבוש השטחים- עדויות חיילים 2000-2010' של "שוברים שתיקה" והתחיל להשתולל: "מה אתם מחזיקים את הזבל הזה? שקרים וטינופת ו%$@^#" (לא נחזור על מילותיו). בקושי נחלצנו ממנו.
האם מישהו מסוגל לדמיין מצב שבו איזשהו שמאלני מגיע למקום שבו מציגים או מוכרים תעמולה ימנית או ספרים בשבחן של ההתנחלויות – נכנס, תוקף מילולית את הנמצאים ויוצא בחיים, בחתיכה אחת? איכשהו, אנשים נוטים לשכוח ששתי הרציחות הפוליטיות שהיו פה בין יהודים הגיעו מצד אחד בלבד. והוא לא הצד השמאלי. ולא צריך להיסחף עד רצח. תמונות של שוטרים לא-בתפקיד, תושבי התנחלות ענתות, מכים מכות רצח יהודים וערבים שהגיעו להפגין עם שלטים מחוץ ליישוב ענתות – מצלצל קרוב יותר?
בכל אופן, את המילים הבאות מצאתי בפייסבוק של איימן סיכסק. הן נכתבו בתגובה לפרסום המחקר הנ"ל ב'הארץ' והביעו את כל מה שרציתי לומר ולא הספקתי:
"כדי להציל את השמאל מעצמו, אין מנוס אלא להמציא לו פנים חדשות. הגיע הזמן לאבטיפוס שמאלני שהעם יכול להזדהות אתו: הערס השמאלני. הוא מפגין בבילעין, אבל לא שוכח להביא פק"ל קפה לחיילים; הוא מנוי לאופרה הישראלית, אבל אין לו בעיה לדקור אתכם תצפצפו לו ביציאה מהחניון; הוא מתנדב ב"יש גבול", אבל מאיית את שם התנועה עם שלוש שגיאות כתיב בממוצע; הוא קורא נאמן של גדעון לוי, אבל רק כי הוא בטוח שמדובר באבא של מושיק עפיה. זו התקווה החדשה (והיחידה) של השמאל הישראלי. נתראה במנגל למען מדינה דו-לאומית, אילת 2012"
בהשראתו, יצרתי את ארבעת ה…ממים? לא יודעת אם הם נחשבים ממים. בכל אופן, הנה הם. קבלו את השמאל הישראלי החדש במחיאות כפיים סוערות.
ידין, החייל העדין
נועה אסטרייכר | אחת העם 
נהדר
באמת זה נראה נהדר, מה שמפתיע הוא שיש כאן לא מעט שמאלנים שהיו מתנפחים לגודל עצום עקב העובדה שהם כעת מתויגים כ"לא עדינים", את צריכה לרשום שהכל בהומור באיזו כוכבית.
נו באמת, "שתי הרציחות הפוליטיות שהיו פה בין יהודים הגיעו מצד אחד בלבד". ומי רצח את קין? אה? ז'תומרת, את השני, זה מ"הבל הבלים הכל הבל". שיו, סמולנים זבל!
מה שבעיקר גורם לי לאי-נוחות ברשימה הזו היא הצורה הסטריאוטיפית הדיי פזיזה בה את מתארת את הימין האלים אל מול השמאל המוכה.
זכרון ילדות שלי משנות היסודי (ומי יותר מושפע מילדי יסודי) בג'סי כהן שבחולון (שעל-פי אותו מודל סטריאוטיפי שלך אמור גם "לפוצץ מכות" כל שמאלני) :
לפני בחירות 1992, ההתלהבות מרבין היתה כה גדולה, שאני זוכר בבירור ילד מהכתה שלי (בשם קובי, שם המשפחה שמור במערכת) עולה על שולחן ואומר "מי פה מצביע לרבין??"
עכשיו, שוב – על-פי המודל שלך, בשלב הזה אותו ילד (שהיה, אגב, עולה חדש וקצת אאוטסיידר) היה אמור לקבל מכות נמרצות. אבל במקום זה, כולם צעקו "אני" (כשהם כמובן משקפים את דעות הוריהם).
אז ג'סי כהן זה לא ירושלים, והעניין הבית"רי, אני מניח, הוא קצת יותר ירושלמי – אבל, כאמור, בתיאור החד-גוני שציירת פה יש לא מעט כיסוי על מציאות גמישה יותר, בה הימין הוא לא כזה אלים, והשמאל הוא גם לא כזה לא-אלים.
אותי אף פעם לא היכו על הבעת דעות, אבל כן ספגתי לא-אחת אלימות מילולית כשהעליתי טענה שאי-אפשר להאשים רק את הצד הישראלי על הנכבה (שימי לב – אפילו לא אמרתי שאין נכבה). אם על עצם הכרתי ואמונתי ברעיון הלאום (גם הפלסטיני, אגב) אני זוכה לתיאור פאשיסט ולסתימת-פה – כנראה שה"ערסיוּת" השמאלנית כבר קיימת, ובועטת.
במרץ 2000 התגייסתי לצנחנים, הייתי בגדוד 101. כבר אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי כמו כלב שמירה במחסומים ומוצבים.
אחד מהם היה מחסום 'קלנדיה' בכניסה לרמאללה.
שעת בוקר, היינו אני ועוד שניים במחסום. היה חם, ומאוד פקוק בכביש.
איתנו, שמרו עוד שניים שהיו 'פז"'מניקים' יותר.
אחד מהם הצליח לצרוב לי תמונה שהיא פיקסל אחד מתוך אלפים כמוהו המרכיבים את תמונת הכיבוש הגדולה ;
עברו שני חבר'ה ערבים עם בחורה, סביבות גיל ה20, וביקשו כחלק מהנוהל לעבור לצד השני.
החייל הנ"ל, חדור המוטיבציה ומלא בעצמו ובתחושת השליטה. ביקש מהבחור הערבי תעודת זהות כנראה, ופה היו כמה מילים, שלא הצלחתי אולי לתפוס, אבל זה ממש לא משנה מה הם היו, כי כמה רגעים אחר כך החטיף החייל כזאת סטירה מצלצלת לבחור הערבי הפיל לו את הספרים שהיו בידיו, ואת משקפי השמש.
הבחור לא עשה יותר מדי, ואפילו לא סינן קללה בין השיניים, כי לא יכול היה שלא לפחד פחד מוות מהנשק שבידי החייל.
כל הסצינה הזאת התרחשה לנגד כל עיני הצומת, הבחורה שהייתה עם הבחור, שאין צורך לחזק את תחושת ההשפלה שלו מולה, ואל מול כולם.
הייתי שם והייתי תמים לגמרי, היום אני מתבייש שהייתי חלק מהמערכת הסוטה הזאת. בה פועלים עוד אלפים כמו החייל השטני הזה.
הוא מייצג לצערי יותר מפלח אחד, הוא מייצג כמה פלחים, שמחברים תמונה מאוד גורפת של שלם אחד גדול, של עם שנמצא בתוך העם המוסרי, של עם שהיה צריך להפריד אותו למדינה אחרת, אם צריך לצד החרדים.
זה עם שהסמלים שלו הם לא מגן דוד אלא רדבול, הם לא מנורה אלא מאזדה, הם לא כחול לבן אלא באמת שחור צהוב, הם מלבורו לייט, הם 180 קמ"ש, הם לא עוצרים במעבר חצייה באדיבות, הם ירוקנו את המאפרה שלהם על המדרכה, הם יקללו כל ערבי, אבל יעסיקו אותו בשיפוץ הבית שלהם.
הם נגע שאין לו תרופה
מה שאת מתארת פה (היטב) זה רק פן אחד של הבעיה.לצערי ההמשך הוא שגם השמאל עצמו, ואני אומרת את זה כשמאל מתון וחושב, לא חף מצדקנות והתייפיפות נפש, שלרוב פשוט גובלת בהתבטלות עצמית מול הפלסטינים והעולם.
הצדקנות הזאת מעיקה ומרחיקה. אתה לא רוצה באמת להזדהות איתה, ועם הדמויות שלא נדיר למצוא בשמאל, כמו ההיפסטר המאנפף והממושקף והלסבית המכוערת (למול הימני הערס עם התספורת דודו אהרון והמתנחל עם הכיפה הענקית והפאות, למשל. כן, סטריאוטיפים- אבל זה קיים).
בכלל, רוב השמאלנים נראו כאילו קיבלו הרבה כאפות כילדים, בלי קשר לפוליטיקה אלא כי הם נראו חלשים ושונים, ובדרך כלל זה גם נכון- מכאן מתפתחת אצלם ההזדהות (לפעמים עיוורת) עם החלש והמדוכא, אבל בכל מקרה, מי רוצה להזדהות עם ילדי כאפות? או עם הגרסה המאוחרת יותר שלהם, בוגרים צעירים שברחו לגטו הצבעוני של תל אביב כדי לשחות שם ב(כביכול) שמנת, בפינוק ובבטלה, כי משהו אצלם נשאר שונה, אינפנטילי ולא מסוגל להתמודד עם העולם האמיתי שבפריפריה? ולמה כל כך נדיר למצוא ימני הומו? אלו דברים שהולכים יחד- שמאל והומוסקסואליות, איום ישיר על הגדרות הגבריות והנשיות.
כך שישנן עוד סיבות למה אנשים יכולים לחשוש להיות מזוהים כשמאל.
לגבי ההתלהמות וסתימת הפיות: לו כל ימני היה ערס מתלהם זה עוד היה בסדר, נניח, עוד היינו כשמאלנים רוחצים בניקיון כפינו, אבל לכי לטוויטר- מי שמביע שם דעה ימנית מקבל על הראש מ-30 צייצנים לפחות. לא בהתלהמות והתבהמות גלויה, אבל בזעם משיחי כבוש שלא היה מבייש שום נוער גבעות. שוב, כשמאלנית אני אומרת זאת.
והימני ה"חדש", אגב, לא אוחז בבבוניות שאת מתארת. בדרך כלל הוא אשכנזי חמוד ומנומס, לעתים חובש כיפה סרוגה. אקדמאי, מנומק. בתנאים אחרים כמעט אפשר לטעות ולחשוב שהוא שמאלן. הוא לא יזרוק סיסמאות כמו "הכיבוש משחית" בלי להבין מה זה אומר, אלא יפרוש בפנייך בדייקנות מבהילה נימוקים הגיוניים שנשענים על זכירה מדויקת של ההיסטוריה, כולל תאריכים, מהלכים פוליטיים שמאלניים שנכשלו כישלון חרוץ, אישים שמאלניים שעשו או אמרו דברים שנשמעים הזויים ומפגרים לגמרי ואף אחד לא זוכר בזיכרון הקולקטיבי, תשובה לכל שאלה. חלק מהדיון מן הסתם יגלוש באיזשהו שלב לדמגוגיה קלה, אבל זה בהחלט לא משהו ששמור רק לימין. למעשה, אני די נבוכה לומר, בדיונים הפוליטיים שהשתתפתי בהם מצאתי הרבה פחות דמגוגיה אצל הימין ה"חדש" מאשר אצל השמאל.
חלק מזה קשור בראש ובראשונה לזה שהרבה ימנים צורכים תקשורת ימנית ו"רגילה" במקביל, וכך יש להם בסיס רחב יותר להשוואה. אני מכירה גם ימנים שקוראים הארץ, לא מאהבה עצומה לגדעון לוי אלא פשוט כדי לקבל פרספקטיבה רחבה יותר. כמה שמאלנים את מכירה שקוראים מקור ראשון (ישראל היום" לא כזה נחשב)? תמיד יש דברים שלא יספרו לך כאן ודברים שיסתירו ממך שם. משני הכיוונים. האמת בפוליטיקה לא נמצאת אף פעם רק בצד אחד. והרבה שמאלנים יופתעו לשמוע כמה התרחשויות מוסתרות מהם או מוקטנות לידיעות שוליות עם מידע חלקי בעיתון, רק משום שזה לא משתלב עם האג'נדה השמלאנית של אותו כלי תקשורת.
משהו במטרה שלך מתפספס קצת. הרעיון הוא לא לשנות את הדימוי של השמאלנים (למרות שהייתי נורא שמח להכיר בחורה שמאלנית שאוהבת את שיריו של מושיק עפיה, אחד הזמרים האהובים עליי), אלא לקבל דעות ששונות ממך, להקשיב ולהיפתח לאנשים שגדלו בתרבות אחרת ולהבין שכולנו בני אדם בסופו של דבר.