דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

יומולדת 28 (כבר עבר, וותרו על המזלטוב בתגובות) לא היה אמור להיות שום דבר מיוחד. זה לא הלם ה-20 או משבר ה-30, בטח לא אימת ה-40 או חשש ה-50. ובכל זאת יש משהו ב-28 הזה שלחץ לי על כמה בלוטות (או יבלות, בעצם). כי ה-28 שלי מוצא אותי בנקודה די שפופה בהשוואה לשנים קודמות. התחושה היא שבמקום להתקדם- אני דורכת במקום או אפילו צועדת לאחור. דוגמה משמעותית היא השכר שלי: המשכורת שלי לחודש דצמבר 2012 היא פחות ממחצית המשכורת שקיבלתי בדצמבר 2006. ייתכן שזה קשור ישירות לעובדה שנכנסתי מאוחר מדי לענף שכבר אז החל מארש הלוויה שלו להתנגן: התקשורת המודפסת.

דיוקן עצמי

ואולי לא. מה שאני יודעת הוא שבגיל 28 מצבי רע. מדי תחילת חודש, קצת אחרי שהמשכורת נכנסת – שכר הדירה והויזה עם כל החשבונות בולעים אותה ומשאירים אותי בבור ל-20 הימים הנותרים. יתרתי אינה מאפשרת משיכה. לולאה האינסופית שמתגברת ע"י גיהוץ הכרטיס כתחליף למזומן, גיהוץ שמגדיל את הבור בחודש הבא. ואין אין אין איך להרים את הראש. מדי פעם מתעוררת איזו אופציה, מישהו זורק מילה לגבי איזו עבודת פרילנס, ונעלם. עוד דוגמה:  בדצמבר 2006 קיבלתי עבור הכתיבה שלי שקל למילה. לפני שבועיים בערך, באמצע דצמבר 2012, קיבלתי הצעה לכתוב מדור שבועי ברשת, תמורת…50 שקלים ל-600 מילה. זו לא צעידה אחורה, זו נפילה חופשית.

אבל הכסף הוא רק חלק מהעניין, כמובן, לא חזות הכל. בזמן האחרון אני חושבת הרבה על מה שנהיה ממני. או יותר נכון- מה שלא נהיה.

בסביבות גיל 21 בערך מחקתי, כנראה בכוונה, חלקים נרחבים מתוכי והתחלתי להציג חלקים מסוימים בלבד. כאילו התנערתי מדברים או דחפים שהיו בי. איך זה מתבטא? בכך שכל מי שמכיר אותי מפרק חיי התל אביבי (21 ואילך, פחות או יותר) לא יודע שאי פעם רציתי להיות שחקנית תיאטרון. או שלמדתי משחק. או שהייתי אמורה להיות זמרת. ושאני מנגנת ושרה. ושרוב שנות הילדות וההתבגרות שלי עברו עליי בין משחק לשירה.

זו הפרדה כל כך ברורה בין אנשים שמכירים אותי מגיל 21 ואילך לבין אלה שהכירו אותי עד גיל 21 (וכאלה אין בסביבתי הקרובה בכלל, במקרה או שלא). אם היו שולפים עכשיו מישהו שהכיר אותי מהתיכון ואומרים לו שאני לא משחקת ולא שרה ולא מנגנת ולמעשה לא מופיעה בכלל מול קהל – סביר להניח שזה היה נשמע לו כמו טעות. כי זה מה שהייתי – מופיעה. השם שלי היה מילה נרדפת לבמה. לא שהייתי אדם טוב יותר או רע יותר – פשוט הייתי אחרת לגמרי.

לכתוב תמיד כתבתי, ולכאורה לא מדובר בכזה שינוי דרמטי. זה לא כמו לגלות שהשרמוטה של הכיתה חזרה בתשובה או שהאידיוט עם האיי-קיו הגבולי עשה אקזיט של מיליונים מפטנט שפיתח בתחום הנוירו-כירורגיה. מה בסה"כ קרה? נועה אסטרייכר הפסיקה להופיע. בכלל. זה הכל.

למה? אולי בגלל המכה שחטפתי בניסיון הפתטי שלי ללמוד ב'רימון' (חצי שנה אומללה במיוחד שהסתיימה בקריסה). אולי כי רציתי להתרחק מכל מה שקשור לאקס שלי, שהלחין לי שירים יפים ומאוד עודד אותי לשיר אבל במקביל החליש את האמונה שלי בעצמי בכל תחום אחר כמעט? אולי כי היה לי ברור ש"זה לא פרודוקטיבי"? אולי כי בן הזוג שלי (שתומך ומעודד כל דבר שאני עושה) לא מתעניין בזה, ובמשך ארבע וחצי השנים האחרונות מעולם לא ביקש לשמוע אותי שרה? ואולי זו לא אשמתו – אני לא הצגתי לו את הפן הזה שלי, מה הפלא שהוא לא מכיר אותו? ואולי בגלל שאבא שלי מת, ובגלל השנתיים שקדמו למותו, שהיו לא פחות קשות?

ומה עכשיו? האם המסלול שבחרתי בו במודע אחרי הצבא (כתיבה, חיים מאחורי הקלעים) התברר כטעות? האם בגיל 28 אני צריכה לעשות מה שעושים אחרי הצבא בעיר חדשה כשאף אחד לא מכיר אותך, ולהיוולד מחדש טבולה ראסה? ובתור מה בדיוק?  אני עושה תכשיטים ממטבעות ומוביילים לתינוקות ועושה מגירות המצאתי וכתבתי את 'חבורת הסבל' ומה נשאר? מה נדבק? כלום אחד גדול.

אין לי תשובות. רק נאחס בגרון ותחושת פול גז בניוטרל. לשם שינוי אני משתמשת בבלוג לייעודו המקורי: פיזור מוקלד של מחשבות חסרות תוחלת. עמכם הסליחה.

נועה

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “דברים שהחבאתי מעצמי ואחרים

  1. נעה יקרה, אף פעם לא מאוחר מדי. בגיל 45 החלטתי לממש את מה שבאמת רציתי לעשות תמיד ודחיתי לפנסיה. אז הלכתי ללמוד ומצאתי את עצמי אחרי שחשבתי שהלכתי לאיבוד לתמיד. לדעתי, אם זה בוער בך עדיין – לכי על זה ואם לא, תבררי מה בוער בך עכשיו. בהצלחה!

  2. נועה,
    יש משהו בימי הולדת שמזמן חשבון נפש, ללא קשר לגיל. ולמרות שאני לא מרגישה לגמרי בנח לפתוח בזירה הציבורית את כל מה שיש לי לומר לך, אולי רק אגיד שאני לא לגמרי מסכימה עם ההפרדה המוחלטת שעשית בין הבמה לאחורי הקלעים. בעיניי את היום יוצרת, וממשיכה בדרך שפרצת כבר בתיכון, כעת ממקום בשל יותר, בוגר יותר, ביקורתי יותר. לאמנות ויצירה יש פנים רבות, ואת מתנסה בזוויות שונות שלה. כך לפחות אני רואה את זה.
    מעבר לזה, מדי כמה חודשים אני נזכרת ומאזינה בגעגוע לקולך, ואולי זו הזדמנות לשתף את הקוראים שלא הספיקו להכיר את הצדדים הללו שבך בשיר שאני אוהבת במיוחד: http://stage.co.il/Stories/502786

    למרות הסיכון שאשמע כמו דודה בגרוש, כדאי לנסות לראות במקום שבו את נמצאת הזדמנות לצמיחה והגשמה, ולא לתת לתסכול ולקשיים למשוך אותך למטה.

  3. הרגשתי הזדהות רבה מדי עם הדברים שכתבת. התחושה שחלון ההזדמנויות היה ונסגר, או שההגשמה של משהו עלולה להיות רפה. זה מבלבל.

  4. היי נועה. אני מאוד לקרוא את הבלוג שלך. ובלי קשר לזה שאני נהנה לקרוא את מה שאת כותבת: תרשי לי להציע כמה הצעות שיכולות אולי לעזור לך. יש את אתר הפרילנסים "אקספלייס" שמציע מגוון רחב של פרויקטים שקשורים לכתיבה. את יכולה גם להשתלב בכתיבת מאמרים דרך חברות קידום אתרים וכו'. קראתי ספר לא מזמן שנקרא "דברים שהלוואי שידעתי בגיל 20" (את עדיין באזור הגיל הזה) שמעלה הרבה נקודות למחשבה. אני מצרף לך קישור אליו. שיהיה לך המון בהצלחה, ותמשיכי להיות חזקה. את מקסימה.

  5. בובונת מוכשרת שלי. כמו תמיד את מקדימה את העולם סביבך ועוברת עכשיו את משבר גיל השלושים.
    אין לי תשובות, אבל אני שולחת חיבוק חם (כרגע וירטואלי, בקרוב ניפגש ותקבלי אחד אמיתי) שתרגישי יותר טוב

  6. היי, זה לא כלום בכלל! אני כל ימי כתבתי, בכל מיני פורמטים, אבל להתפרנס מזה התחלתי רק בגיל 29. ואז היה נדמה לי שהגעתי למנוחה ולנחלה, ואז התפוטרתי והלכתי לעשות משהו אחר. ואז שוב. היום אני כבר יכולה לומר בפה מלא שכתיבה היא הדבר העיקרי שעליו אני ראויה לתשלום. אבל אם לא תהיה ברירה.. את יודעת, יצורים רבי כשרונות וכישורים ותושייה (כמוך, נניח?) יכולים להמציא את עצמם מחדש בכל רגע.

  7. מזלטוב! 🙂
    כמי שהכיר אותך גם (ובעיקר) לפני 21, הרשי לי לומר לך שהבציר שלך רק משתבח. תני לבן הזוג שלך צ'אנס לשמוע אותך ואל תסתירי ממנו את היכולות שלך – אם הוא בחר להישאר איתך כל כך הרבה זמן זה לא כי הוא מפחד מנשים מסוגלות ומוכשרות.
    רבים מאיתנו בגיל 28 לא רואים משכורת כלל, ואם את תתני לעצמך לדאוג מזה עוד עלולה להתחיל פאניקה רבתי – אם בארזים וכו' – אז למען שלום הציבור, don't panic!

  8. היי נועה, הגעתי לאתר שלך דרך לינק לפרוייקט המגירות. איכשהו עיני נדדו לפוסט הזה. הדברים שיש לי לומר הם ברוח שונה מיתר המגיבים. אני כותבת את זה גם לאור קריאה מדגמית בדף הפייסבוק שלך. ראי, את בחורה מוכשרת ונבונה. לאנשים מוכשרים ונבונים, פער בין הכשרון שלהם לבין התגמול (הכלכלי או ההכרתי), המייצג את התרומה לחברה, הופך בלתי נסבל. הוא ממרר לא רק את האפשרות שלך לפעול אלא את הדימוי העצמי. ואני קוראת בין השורות אצלך את הכאב והצער. אי לכך אני חושבת שאת צריכה לעשות סוויצ' יותר עקרוני בראש. את בחורה מחוננת, בעלת אמביציה וכשרון. ואת רב תחומית. אין באמת סיבה שהכשרון האמנותי שלך הוא הוא שצריך לשלם לך את החשבונות. אין סיבה עקרונית מהותנית שאת חייבת לעסוק כל הזמן בכתיבה או כל הזמן במשחק. את אדם צעיר שקולט דברים מהר, הדבר הנכון ביותר שעליך לעשות לדעתי, הוא ללכת ללמוד (אפילו במכללה) תחום שיאפשר מציאת עבודה . עדיין ישאר לך פנאי להתפתח כיוצרת. הכוח והבטחון וגם תחושת המחוייבות שתקבלי מהצורך לצאת לעבוד, תשתלם לך על הזמן האבוד. את תחושי גם פחות מנותקת משאר האנשים, פחות ניכור ופחות תלות. ראיתי איך את מתארת את הקונים בחנות הספרים. זה נוגע ללב. אני מבינה את המצב שלך וסבורה שאת בגיל ובמצב שניתן לשנותו. וירג'יניה וולף אמרה: חדר משלך. והכוונה בעיקר היא פרנסה משלך.
    את תופתעי כמה זה ייתן לך כאדם וכיוצרת, הפרספקטיבה הנוספת הזו של עבודה או עיסוק שלא קשור לבוהמה או לקבוצת האמנים בה את מוקפת. החירות שלך תגבר, הבטחון, תחושת האושר הבסיסית. ובמלים אחרות, צאי לעבוד – העולם והמשק הישראלי רוצה באנשים כמוך. את תופתעי, ולטובה.

    • תגובה מהממת! נועה – אם הייתי מנכ"ל, כבר מזמן היית מקבלת אצלי תפקיד חשוב בעמדת מפתח. צאי לשוק, צאי לאקדמיה, "קומי וצאי לך" כמו ששרית חדד שרה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s