האביב מוצא אותי באמצע הביניים, במיץ של האמצע, בלב המעי של הקיום.
אני אוהבת את האביב, כנראה מתוך אינסטינקט הישרדותי פשוט של פקעת שסובלת בחורף ובקיץ. אביב תמיד מעורר בי צורך להתחיל משהו חדש, לקום, לעשות, לעבור, לזוז. בכל אביב אני חושבת 'אולי אלך ללמוד משהו' אבל זה עובר לי די מהר (אין כסף). בכלל, כבר יותר מדי שנים (מאז 2008, ליתר דיוק) שרוב התכניות שלי נתקלות במחסום ה"אין כסף". יש אנשים שבשבילם זה תירוץ. לא במקרה שלי.
חוץ מזה אני עובדת על המגירות והצלחות וכל הטררם של פרוייקט 'שירים למגירה' (שאמור מתישהו להפוך לספר, אלוהים יודע איך), אבל למרות העשייה האינטנסיבית, אני מרגישה כבר כמעט שנתיים שאני לא עושה כלום. זה מוזר – אני קמה בבוקר והולכת לעבודה בחנות הספרים ועובדת עם אנשים ומחייכת וסוחבת ומרימה ומאבקת ועוזרת והכל, ואז חוזרת הביתה ועובדת על המגירות וכל השאר, אבל משהו עמוק בפנים – ריק. כלום. כלומנס. לא מסוגלת להרים את עצמי לעשות התעמלות או לסדר את הזוהמה שעונה לכינוי 'החדר שלי'. זה כמו שאני לא מצליחה לרזות את ה-4 קילו המזדיינים (הבנתי כבר שאת ה-15 ק"ג שהתיישבו עליי אי שם ב-2006 לא אוריד לעולם), ולמרות שאני נשארת באותו משקל כל הזמן ולא עולה אפילו גרם – הבגדים שלי לא נסגרים עליי יותר. הכל כלום.
כשאני יוצאת החוצה זה איננו, הכל בסדר. אבל אני בתוך השום דבריות, קיום הישרדותי מינימלי, כמה סימנים חלשים, גבעות קלות מעל הקו הזה במוניטור שבסדרות בתי חולים עושה טו טו טו ואז טוווווווווווווווווווווווווווווו וקו ישר.
מבנה ציבור נטוש, דטרויט
אז אני תופרת כדי להירגע ומורחת לק תוך כדי צפייה בסרט במחשב כדי לא לחשוב על כלום. ואני באמת לא חושבת על כלום. בת 28 בלי עתיד. כשהייתי בתיכון הרגשתי שיש לי כ"כ הרבה דברים שאני יכולה לעשות אבל שאני לא מספיק טובה באף אחד מהם כדי להפוך אותו למקצוע. ואז הצלחתי להפוך אחד מהם למקצוע – כתיבה. ואז גם עריכה. ועבדתי בזה 7 שנים. וסוף סוף היה לי מקצוע אחד ברור, וכל שאר הדברים הסתדרו כתחביב וזה היה יופי. ואז המקצוע שלי קרס לתוך עצמו. ופתאום אין לי מקצוע יותר. כלומר, יש – אבל הענף עצמו נכחד.
ושוב חזרתי לנקודה שבה אני לא יודעת מה לעשות. במה לעבוד. איך להתפרנס בכבוד. יש אנשים שמצליחים לעשות את מה שהם אוהבים בשעות הפנאי – וכדי להתפרנס עובדים במשהו שהם לא אוהבים. אף פעם לא הצלחתי להתמיד בסידור כזה. מהר מאוד "עולים עליי", כלומר על העובדה שאני לא אוהבת את מה שאני עובדת בו. ומפטרים אותי. או שאני נשברת ועוזבת. זה לא פינוק, לעבוד במה שאת טובה בו. רק במדינה הזאת זה נחשב לחטא נורא, הרצון לעסוק במה שאת יודעת לעשות הכי טוב.
אין מסקנה לפוסט הזה.
נועה אסטרייכר | אחת העם 
ישראל יצרה מצב שבו אדם יצירתי, לא חמדן, לא רץ אחרי כסף, לא לומד בבין תחומי המזדיין, לא מתעסק בנדלן ובמנהל עסקים, מרגיש אבוד, כלכלית. כך נראה חורבן.
הכנות נוגעת ללב. אני בטוחה שיש הרבה אנשים שמרגישים כך. המסקנה של המגיב הראשון כל כך נכונה .
מעורר הזדהות רבה. לעשייה המרובה והיצירתית הזאת חייב להתווסף מעט ביטחון ביציבות.
(ולא בטוח שרק במדינה הזאת זה כך. מסתמן שזה כך בעוד ועוד מקומות, ועוד ועוד אנשים חשים בייאוש הזה וצועקים די)
אני לא רוצה לצאת פה מרי פופינס, אבל הרגשתי כמוך בכמה סיבובים בחיים, בין השאר בגיל עשרים ו המקולל. החיים מורכבים מתקופות לא טובות של אובדן ובלבול ותקופות אחרות שבהן טוב וקל יותר.
עברו עלייך דברים. את עדיין באבל. קחי אוויר, אני מבטיחה שכן יהיה טוב יותר, ויהיו שוב חלומות.
זה כמובן לא סותר את מה שיגאל אמר, ובכל זאת.
ולגבי הספר – יש לי מישהי שיכולה לסייע לך. היא מפיקה עכשיו ספר בהוצאה עצמית, והיא כבר מכירה את כל המערך. אם תרצי, את יודעת איפה למצוא אותי.
חיבוק, ממי שעברה בבורות דומים ויצאה מהם. ובטח מצפים לה אחרים בדרך.
בתור שותף לגיל, אין לי הרבה תובנות לתרום, אני באותו העניין. כבר הרבה זמן. ואין לי מושג מה זה 28. זה הרבה, זה מעט. לא ברור.
אבל, אני חושב שהדור שלנו צריך קול. אין לנו במדינה קול, ואני לא מדבר בכנסת. איזה מישהו או משהו שנוכל להזדהות איתו.
אנחנו דור מבולבל באמת, אין לנו מושג במה להאמין, אנחנו הראשונים לגדול לתוך הקפיטליזם והצריכה, תוך כדי פיגועים ואימה. הדור הראשון שסרבנות היתה בשבילו אופציה לגיטימית, בצבא שרתנו בתוך החרא המטושטש של בסיסים בהרי שומרון וסיורים בקסבות ומלחמות עם מתנחלים וערבים שאיתם לא דיברו בשיעורי חברה, איבדנו חברים במלחמות משונות ומבולבלות עוד יותר מאיתנו. אמרו לנו להגשים את עצמנו, לטפח את עצמנו, ללכת על החלום. השתמשו עלינו בכל הטכניקות החדשניות של חינוך והנחלת ערכים, לא לחצו עלינו. סיפרו לנו שכל אחד הוא מיוחד. וככה יצאנו בסוף. את ממש לא לבד. אבל אולי מוכשרת מספיק כדי לספר את הסיפור.
נועה ושונום – נגעתם ללבי כל כך!
נגעת בנקודה חשובה – הפער בין "כל אחד מיוחד" לבין החיים בתרבות נטולת סולידרית הוא באמת מכאיב (אני אומרת פער, אבל ברור שהם נובעים זה מזה).
מחשבה שמעסיקה אותי בעניין הזה בשנים האחרונות:
אי אפשר "לעשות את זה!!!!!", אלא פשוט לעשות את מה שעושים. ומתוך הוויתור יוצאת תמונה בהירה וממוקדת, ומתוך הפשטות עולה הבנה, ומתוך החיים בהווה צומח העתיד.
יהיה בסדר, קוראייך הנאמנים מסרבים להאמין שבחורה מוצלחת כמוך לא תגיע אל הנחלה.
אני דווקא זוכרת שבתיכון היית כל כך מוכשרת בכל כך הרבה דברים שזה היה פשוט לא הגיוני שהכל נמצא בתוך בן אדם אחד…
נעה שלום, אני מגיבה לך משהו ברוח הדברים שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים פה. רוח הדיכאון הנושבת מהכתיבה מאוד מצערת, את בת 28, לא 48. אך האמת היא שעצלות הנה שורש הדיכאון.
אין באמת סיבה שהכישרון האמנותי שלך הוא הוא שצריך לשלם לך את החשבונות. הדבר הנכון ביותר לעשות, לדעתי, הוא ללכת ללמוד (אפילו במכללה) תחום שיאפשר מציאת עבודה . עדיין יישאר לך פנאי להתפתח כיוצרת. הכוח והבטחון וגם תחושת המחוייבות שתקבלי מהצורך לצאת לעבוד, תשתלם לך על הזמן האבוד. את תחושי גם פחות מנותקת משאר האנשים, פחות ניכור ופחות תלות. שלוש דוגמאות לעבודות שיכולות להתאים: מידענות, לוגיסטיקה, ביבליותרפיה.
תופתעי כמה זה ייתן לך כאדם וכיוצרת, הפרספקטיבה הנוספת הזו של עבודה. החירות שלך תגבר, הביטחון הרגשי, תחושת האושר הבסיסית. ובמלים אחרות, צאי לעבוד עבודה אמתית – את תופתעי, ולטובה. ועוד בונוס על הדרך, אין כוח המניע אדם לממש את עצמו כמו הצורך הבסיסי להישרדות. כשאת מכוונת לעבודה יותר מקצועית, הכוחות והאיכות שלך יכולים להיות מופנים ביתר יעילות גם ליצירה. מאמינה בך וחושבת שתצליחי.
תודה, אבל לא תודה.
ורק בשביל שלא אצא גסת רוח עם תשובה קצרה מדי, הנה שתי סיבות למה לא ללמוד מידענות – כמו שהצעת: אמא שלי ואבא שלי הלכו ללמוד את זה בגיל מאוחר, כדי למצוא פרנסה כשהמקצועות המקוריים שלהם (הוראת מוזיקה ומלונאות בהתאמה) לא פירנסו אותם יותר. מה זה הביא להם? שכר מינימום לאמא שלי, רבע משרה לאבא שלי (שקוצצה גם היא בסוף). אז תרשי לי לדחות על הסף את הצעתך הנדיבה. ואני מזמינה אותך למצוא בוגרי לימודי ביבליותרפיה שמצאו עבודה בתחום שאותו למדו. בהצלחה
נ.ב: וחוץ מזה – אני עובדת ב"עבודה אמיתית". עבודה בחנות ספרים היא עבודה אמיתית. יש בה שעות, והיא גם פיזית מאוד וגם דורשת מפגש עם לקוחות.
והמשפט "עצלות היא שורש הדיכאון" מעיד על בורות מצידך בנושא.
את צריכה בעל.
אני יודע, זה אמירה מאוד מקוממת בקריאה הראשונה.
אבל הכוונה היא היא לא שאת צריכה להתחתן, ילדים וכו' ולא שאת צריכה גבר בחיים שלך שיגיד לך מה לעשות. אלא שמתמטית יותר קל להתנהל מבחינה כלכלית במסגרת זוגית שכוללת גם שיתוף כלכלי (הכל מתחלק לשתיים, חוק העלות השולית הפוחתת וכל שאר הדברים הברורים מעליהם). חוץ מזה שבדרך כלל, התנהלות כלכלית זוגית משותפת, מועילה בעיקר בעיקר לאישה (עוד טענה מקוממת, אה) לנוכח העובדה (המצערת) שגבר מרוויח יותר מאישה בעקבות אפליה מגדרית מובנת בחברה ועוד'.
WTF
תעשי הסבה להייטק. כולם שם לא אוהבים את מה שהם עושים, אז יהיה לכם הרבה מן המשותף.
ותפסיקי להתלונן על ה4 או ה15 קילו. דרך התמונה הקטנה הזאת אני נפעם מיופייך הלא מעורר סכנה.
בהצלחה. כיף לקרוא את מה שאת כותבת