לפני מספר שבועות הייתי במופע של אביתר בנאי. המופע, באולם תיאטרון "גשר", פתח את סיבוב ההופעות שלו עם האלבום החדש והיה עדין וקשוח לסירוגין, כמו בנאי עצמו. הקהל היה מגוון: תיכוניסטים, זוגות חובשי כיפה ושביס, קבוצות של נשים בגיל העמידה, ותל אביבים בגיל שבין 25-35.
האווירה הייתה חגיגית, אבל כנראה לא חגיגית מספיק: צלצולי ניידים אמנם לא הפריעו להופעה, אבל אפילו בשירים השקטים והרגישים ביותר, כשהאולם החשוך נמלא קסם, תמיד היו מי שהחליטו שזה הרגע המושלם לצלם בסמארטפון.
אם גם אתם מחזיקים אחד כזה, ובאמת לא מבינים מה הבעיה, הנה הסבר קצר:
באולם חשוך (מועדון הופעות, אולם תיאטרון או קולנוע), הסמארטפון שלכם מאיר כמו זרקור משטרתי. גם אם אתם מצלמים בלי פלאש, או רק בוידאו – המסך מפיץ אור חזק מאוד על סביבתכם וגורם לכל מי שאתרע מזלו לשבת בשורות שמאחוריכם להביט ישר אליו. זה לא רצוני – זו תגובה של העיניים לגירוי ויזואלי פתאומי וחזק. וכך, במקום להתרכז ביופי השברירי שהתנגן על הבמה, מדי כמה שניות הוזנקו המבט והריכוז שלי אל מסך כזה או אחר. אולי יש לי פתיל קצר או סף גירוי נמוך מדי, אבל את ההופעה הזו סיימתי כשאני מותשת מהניסיון הכושל להתרכז במה שקורה על הבמה, במקום במלבנים המסנוורים שהונפו ללא הרף מפינות שונות באולם.
נחשו כמה כיף לראות הופעה מאחורי שמוק תורן כמו זה שבתמונה
ביקשתי יפה, התחננתי, בסוף גם נזפתי וזעפתי – וכלום. בנאדם בא להופעה של אביתר בנאי, משלם על כרטיס, ומתעקש לבלות את כולה כשהוא מביט באלילו המוזיקלי (שניצב על הבמה כמה מטרים בלבד ממנו) מבעד למסך מלבני זעיר. ההפרעה ליושבים סביבו ומאחוריו היא פרט שולי, מידע מיותר שאין לו שום עניין בו. ההתעלמות המוחלטת שזכיתי לה מהמפריעים אמרה רק דבר אחד: אנחנו מפריעים לך? תמותי.
הגישה הזו, שכזכור הופגנה באמצע אירוע תרבותי באולם תיאטרון מעונב, מאפיינת כיום חלק עצום מהמרחב הציבורי בישראל. אם עד לפני כמה שנים עוד היה נדמה שהערה למישהו תגרום לו להתנצל ואפילו לחדול ממנהגו הפסול, כיום שולטת תרבות ה"תמותו" ביד רמה.
דוגמאות לא חסרות: בתל אביב (אבל לא רק בה), קשה למצוא רחוב ללא ג'יפים ומכוניות יוקרה שחונים על לרוחב המדרכה ומאלצים הולכי רגל והורים עם ילדים בעגלות להסתכן בירידה לכביש כדי לעבור. אז מה? בעל הרכב היה צריך להגיע לאנשהו. לחפש חניה? לשלם לחניון? בשביל מה? יש מדרכה. למה מה יעשו להם?
התשובה היא, בכל המקרים, “כלום". מתי בפעם האחרונה ראיתם את הגרר החרוץ של העירייה מעמיס ג'יפ לקסוס? אני מנחשת שהתשובה היא "אף פעם".
אותו "כלום" נעשה גם בעניין הטוסטוסים, שמקצרים את הנסיעה ברחובות פקוקים או חד-סיטריים באמצעות דהרה מטורפת על המדרכה. אם שוטרים היו מוצבים ליום אחד בלבד בתחילתו ובסופו של הרחוב שלי, הדו"חות שהיו ניתנים לרוכבי קטנוע באותו יום היו סוגרים את הגרעון של משטרת ישראל ל-20 השנים הקרובות. ברחוב שלי יש בית ספר יסודי אחד ושני גנים, מה שלא מפריע לרוכבי הקטנועים לתפור אותו ב-80 קמ"ש על המדרכה תוך שהם צופרים להורים וילדים מבוהלים – שיזוזו!
זה בניגוד לחוק? אז מה. למה מה יעשו להם? כלום.
.jpg)
ג'יפ על מדרכה ושביל אופניים. אבן גבירול, ת"א.
כנ"ל לגבי חובבי חיות שמגיעים לבתי קפה וחנויות עם כלבם של בני בסקרוויל קשור ברצועה דקיקה ומדיף צחנה, מושיבים אותו על הכיסא/הספה או סתם מניחים לו להתרווח לרוחב הרצפה, אדישים לחלוטין לעובדה שכל הנפשות במקום (לרבות העובדים) נאלצים ללהטט ולקפץ מעל החיה שלהם כדי להגיע ממקום למקום. או סתם מאפשרים לכלב המתוק ללקק מים הישר מתוך פיה של ברזיה ציבורית, בלי לחשוב שאיש לא יוכל להשתמש בה אחריו? ואף מילה על איסוף קקי: מסתבר שזה פאסה.
את תרבות ה"תמותו" פוגשים בחוף הים, כשמשפחות שלמות משאירות אחריהן קילוגרמים של אשפה ומתפנות מהשטח על טפן וציודן בפרצוף אדיש. “תמותו" היא גם הגישה של אנשים שמנהלים שיחות עם רמקול מופעל או משמיעים מוזיקה בנייד באוטובוס או במונית שירות. “תמותו" היא ההצעה של כל מי שביקשתם ממנו לזוז ולא זז, לנקות ולא ניקה, להוריד ווליום ולא הוריד. זו גישה שאומרת: אני יודע שאני מפריע לך, וזה ממש לא מעניין אותי.
מה המקור ל"תמותו"? מאיפה זה בא?
הרי אני, כמו רוב האנשים מהמעגל הקרוב שלי, לא מעלה בדעתי לחסום את המדרכה עם הרכב, לצרוח בדיבורית או להשמיע מוזיקה באוטובוס, לצלם באמצע הופעה או לסמס באמצע סרט, לקום מהפיקניק בלי לאסוף את האשפה שיצרתי. אנחנו לא עושים זאת כי אנחנו פוחדים מהחוק או מכעסם של הסובבים – אלא כי מילדות טבועה בנו ההכרה שאנחנו פרטים בחברה, שכל פעולה שלנו משפיעה על זולתנו, ושאם נעמיד את האוטו על המדרכה זה יפריע למישהו לעבור.
איפה חינכו אותנו? בבתים שונים מאוד זה מזה, בערים ויישובים שונים בארץ, במשפחות ממוצא עדתי שונה.
איפה חינכו את אנשי ה"תמותו"? האם בבית שלהם אמרו להם "זה בסדר להשאיר לכלוך, לחסום את המדרכה ולעשות רעש ב-2 בלילה"? לא נראה לי.
נדמה לי שיש לתופעת ה"תמותו" הקשר רחב יותר מהמתרחש על המדרכה או באוטובוס, ושלא במקרה היא מתעצמת בשנים האחרונות:
ב-2011 קמה תנועת בישראל תנועת מחאה עממית. ההמונים שהצטרפו אליה דרשו צדק, הקלה בעול הקיום, ובעיקר דרשו הכרה: הכרה במצוקתם, בעצם קיומם.
נכון ל-2013, התשובה שקיבלה מחאת 2011 היא התעלמות מוחצת. מאחורי המילים היפות וההבטחות המתינו רק הכבדה בעול, בוז מוחלט לצרכים ולדרישות האזרחים וייתכן שגם מניעים נבזיים של ממש. למשל, מינוי של אדם כמו אורי אריאל לשר השיכון: המשפט הראשון שיצא מפיו של אריאל עם כניסתו לתפקיד היה "מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל כמה כסף אין לו". כך לא מתבטא אדם שהיה קשוב למחאה שחשפה את מצוקת הדיור לא רק במרכז אלא בכל הארץ. ומה תגובתו של אריאל למשבר? קידום בנייה ביהודה ושומרון. בשביל זה הוא בא. לא מתאים לכם? תמותו.
התבטאויותיו של שר האוצר יאיר לפיד הן ממש תרבית-תמותו מרוכזת: מבקריו הם "שנאוצרים שנשכחו בגשם”, בתגובה להפגנות נגדו אמר “עוד לא נולד המגאפון שישמעו בתוך ישיבת הממשלה", ולמאוכזבים בפייסבוק הוא כתב"אלה שמתאכזבים הכי מהר הם גם אלה שחוזרים הכי מהר". מה המסר האמיתי של המשפטים האלה, אם לא נפנוף יד מבטל של "לא טוב לכם, תמותו"?
ומעל לכל, עומד כבר קדנציה שנייה ברצף נתניהו, האיש שכל מיטה במטוס, פק"ל איפור ותקציב גלידה שלו הם "תמותו" אחד ארוך. למה מה נעשה לו? כלום. נמות.
תאומי ההרס
נועה אסטרייכר | אחת העם 
תודה נועה. מומלץ
תענוג לקרוא – משקף את תחושותי.
אני קורא לזה: תרבות ה-"מה?!" על משקל: "מה?! אני אוסף מישהו עוד רבע שעה, אז אני מחכה לו על נתיב בכביש דו-סיטרי! מה?!"
כל מילה בסלע. מדויק.
לא לשכוח את אלה שמעשנים בכל מקום, ואת רוכבי האופניים שמתפרעים על מדרכות בניגוד לחוק.
ואת תגובת המשטרה/עירייה. "שלום, בלתי אפשרי ללכת על המדרכה כי רוכבי אופניים טסים דרכי בלי להאט אפילו" משטרה: "לא מעניין אותנו, תמות".
כתיבה מאוד טובה, מדויק להחריד ובעיקר מפחיד מההתקדמות המהירה וההתפתחות שתהיה למפגע הזה
הבעיה בכל טור מהסוג הזה היא תמיד הדחף הבלתי נשלט של השמאלני הממוצע לדחוף פוליטיקה לא קשורה. כי הרי אם מפריע לך שרכב חוסם מדרכה אתה חייב לצאת נגד הבנייה ביו"ש, או שלאנשים שהצביעו ליכוד לא מפריעים הסמארטפונים בהופעות. איזו ערימת קקי.
זאת הדרך הרי לא? תרבות התמותו היא גם – אני כותבת לכם קטע על הפרעה בתרבות וזה בטוח קשור לבניה ביו"ש… לא?! – תמותו
מסכים אתך, ורד. למרות שמסכים עם רוב מה שכתבה פה הגברת.
חבוב, אם אתה לא רואה את הקשר בין "תמותו" לבין אנשים שכובשים את הפרדס שלך, מגרשים אותך מהבית ואז מכים על חטא ובונים דופלקס בחצר שפעם שיחקו בה הילדים שלך – אתה דורך בקקי ולא מריח.
"חבוב", גם אם אתה גר בתוך הקו הירוק אתה כובש בדיוק כמו מי שגר מחוץ לקו. אבל זה לא משנה, כי זה לא הויכוח.
אז זה אומר שמי שמתנגד לכיבוש תמיד יאסוף את הקקי של הכלב שלו? לעולם לא יחנה על המדרכה ויחסום אותה? יש לך בעיה חמורה מאוד.
אוי….כמה שאתה אתה אידיוט.
כבר שנים אני אומר את זה אבל זה התרבות במדינה שלו והיא רק מחמירה אפשר בקלות להוסיף פה עוד אלף "תמותו"
זה שנתקע ברמזור ירוק ומחליט שניה לפני שהוא מתחלף
זה שנוסע באור אדום אחרי שלך יש ירוק ועוד מצפצף שתפנה לו את הדרך
זה שמזייף בקריוקי בקולי קולו כאילו הוא גר לבד באמצע המדבר
זה שמחליט לשפץ את הבית בחצות
זה שהחליט שהחניה הפרטית שלך שייכת לו לכמה שעות
זה שנוסע באופניים חשמליות החליט שאת צריכה לקפוץ מהדרך כדי שהוא יעבור
והרשימה עוד ארוכה כמובן, ואני תמיד אומר כשאנחנו כל כך רוצים להרוג את עצמנו לא פלא שכל העולם רוצה גם להרוג אותנו
מה לעשות? כמו שאמרת, למות… או להפוך לפראי אדם ובהמות כמו כל השאר 😦
נו, אז מה חדש? אנחנו חיים בתרבות הזו כבר שנים??? לפני שבוע בהצגה בהבימה, ושם מבקשים בנימוס לכבות את המכשירים… יושב בחור בשורה לפני ומשחק באחד המשחקים המטופשים… וההצגה מתחילה. וכשהערנו לו- אנחנו הפכנו להיות "עוכרי העם" התרבותי.
חופשי סף גירוי נמוך מדי.. טוב שלא ביקשת לא לנשום אולי זה גם מפריע??
בניגוד לעישון במקום סגור (ואני מעשן) ובניגוד לאופניים על המדרכה (אני נוסע באופניים)
יש דברים הגיוניים ויש שטויות במיץ
ואם מפריע לך שטויות אז מה לעשות… "תמותו" (או יותר נכון מה לעשות אתם לא חיים לבד תתמודדו)
כתבה נכונה ממש ואכן תופעה מגעילה שמתרחשת כמעט בכול מקום ציבורי! אבל תופעה ישראלית נוספת ומגעילה גם כן היא הרכיבה על הצלחה מסויימת וניצולה להשגת מטרות אחרות, כלומר אין כול קשר בין תוכן הכתבה המשובחת לפוליטקה ולממשלה…
לא מזמן גרתי במעונות והיה לי שותף שהיה מדבר בפלאפון, מכין אוכל, עושה בדיקת איכות לרמקול של האייפון שלו ועוד דברים מסוג זה.. בשלוש בלילה. יום אחד, אחרי שהתעוררתי באמצע הלילה, ואחרי שעשיתי מאמצים להראות לו שאממ.. בשלוש בלילה אני בדרך כלל ישן (יצור מוזר שכמותי) וצעקות בפלאפון מפריעות לי לישון (יצור מוזר, כבר אמרתי?), התעוררתי שוב. יצאתי החוצה כדי לשמוע מה מקור הרעשים, ואני שומע אותו מדבר בפלאפון עם חבר שלו, צוחק וצורח פניני חוכמה, כאילו הוא עומד באמצע קניון עזריאלי והוא צריך להתגבר על המולת האנשים.
הסתכלתי עליו בפה המום. לא האמנתי שבן אדם יכול להפריע ככה ולזרוק זין עלי (בן אדם שלא עשה לו כל רע).
מה שהיה יותר חמור זה שנראה שגם הוא הסתכל עלי בפה המום. מה בסך הכל הוא עשה? דיבר בפלאפון. הוא לא רצח אף אחד. אז התעוררתי. אני אחזור לישון. או שלא. מה הקטע בכלל?
מדובר באדם לא טיפש. סטודנט להנדסת חשמל. אני גם לא חושב שהוא בן אדם רע.
זה פשוט ששיטת ה"תמותו" עברה איזשהי אבולוציה אצלו. זה כבר לא תמותו. זה כבר המצב הטבעי במדינה. אדם לאדם זאב. התחשבות? למה? ככה מתנהגים במדינה שלנו.
אני חושב שאצל אנשים כמו השותף לשעבר שלי, שכאמור לא אנשים רעים מיסודם, זה נובע מחינוך רע. חינוך שאומר להם לדפוק את מי שלא חושב כמוהם כמה שאפשר. ועד שלא יהיה קמפיין עם ענישה, ויחסי ציבור, נגד התופעה הזאת, אנשים עדיין לא יבינו מה רע בלהגיד "תמותו", שלדעתי הרבה יותר חמור מלהגיד את זה בכוונת זדון.
הוצאת לי את המילים מהפה. כבר לפני איזה שנה הצלחתי לגבש את כל התחושות הקשות שלי בנוגע לחיים והחברה כאן בארץ ולתמצת את זה ב"חוסר ערבות הדדית". האינדיבידואל הוא האלוהים החדש והחברה… יש דבר כזה? ואם לחשוב חיובי: מזל שאני יודעת שיש עוד שחושבים כמוני (חוץ מחבריי הקרובים), ואולי אם יש עוד כאלה שאת קולם טרם שמעתי, יש תקווה.
הייתי איתך עד לקטע שבו הבנתי שאת סתם עוד שמאלנית עייפה ומפונקת. חבל, התחלת טוב. כל מה שחסר בפוסט זה התייחסות ל״אכיבוש״ שבגללו אנחנו כאלה. נפלא ממש.
אתה מוכיח את הנקודה שלי. בנייה בשטחים הכבושים אומרת בעצם לערבים שאם לא טוב להם, שיעופו/ימותו. וכן, בגלל הכיבוש אנחנו כאלה. אי אפשר להתייחס אל האופי הישראלי בלי להתיחס לעובדה שאנחנו מתעלמים באופן מוחלט משני מיליון פלסטינים שתחת שליטתנו בלי שום זכויות אזרח. הם פה, הם לא הולכים לשום מקום. מי שקל לו להתעלם מהם – יתעלם בקלות גם משכנו, מזקן במצוקה וכו'. אבל תמשיכו, תשמידו את ישראל במו ידיכם.
מסכים איתך בהכל. רק חבל שהרגשת צורך לומר שההבדל בהתנהגות הוא על רקע מוצא עדתי שונה.
כנראה שניסחתי את זה לא מספיק ברור כי אתה לא הראשון שטועה כאן: הנקודה שלי היא שהמנומסים והמחונכים באים ממוצא עדתי שונה, כלומר מכל מיני עדות. מוצא שונה זה מזה. וכך גם הלא מנומסים – הם באים מכל העדות והמוצאים.
ניסחת את זה ברור לחלוטין. רק צריך לקרוא ומבינים.
כל מלה בסלע.
ולגבי מוסר ?
כל אחד חושב שמגיע לו אז הוא גם יקח.
אמות המוסר כבר השתנו והתעוותו מזמן.
מאחר ועזבתי את ישראל לפני כמה שנים לארצות הברית, בין השאר בגלל זה, חשבתי על כך הרבה. לדעתי, זוהי תולדה של המחסור בישראל, או במילים אחרות, תחרות על משאבים. בישראל תמיד היה חוסר בהכל – מוצרים יקרים ונדירים בגלל קשיי יבוא, חוסר כלכלי בגלל מיסוי גבוה, חוסר גיאוגרפי בגלל גודל המדינה. עקב כך, התפתחה תרבות שאפשר לתאר אותה בביטוי הצבאי הידוע – נותנים לך, תיקח, מרביצים לך, תברח, מבטיחים לך – תשכח. בשביל הישראלי הממוצע, אנשים אחרים הם לא מקבילים לו, אלא אויבים שקיימים בשביל לקחת ממך ובשביל לפגוע בך, ולכן במקרה הטוב אין להם זכות קיום, ובמקרה הרע צריך לפגוע בהם בכוונה כדי שלא יגדלו לקחת ממך. זו תרבות שמקדשת את ה-"אני" והצרכים של היחיד על חשבון הרבים.
ככל שהתחרות על המשאבים קשה יותר, כך זה מחמיר ולכן זה יותר גרוע בתל אביב מאשר בחיפה, ויותר טוב ככל שמתרחקים לפרברים ולישובים הקטנים.
מה שהכי מעניין הוא שבסופו של דבר, זה בכלל לא קטע ישראלי אלא קטע אנושי. כשמסתכלים מקרוב, רואים את אותם התבניות מחוץ לישראל. למשל, בארצות הברית יש דברים כאלה גם בלוס אנג'לס, למשל, ובמיוחד בניו יורק. למעשה, הניו יורקרים אפילו גאים בעצמם על הקשיחות והגסות שלהם…כמו שישראלים רבים גאים בתדמית הצבר שהדבקנו לעצמנו.
האם אפשר לפתור את זה? אני לא חושב, כי זה לא עניין של חינוך או פוליטיקאים אלא משאבים, ואלה לא נוצרים לבד. מי שלא אוהב את זה צריך להתרחק למקומות שבהם אין את התחרות ולתת לחלאות להירקב עם עצמם.
נועה יקרה,
אם כל האחרים אימצו את ה"תמותו" בעקבות ביבי ויאיר אז איך זה שאת וחברותייך וחברייך לא נוהגים כך ולא משאירים חיתולים צואים על החוף?
אולי אתם קיבלתם חינוך בבית ובבית ספר ובתנועות נוער מה שלא נכון ליותר מדי אנשים בארץ? אז אולי זו בעיה של העדר חינוך?
עקרונית נכון, אבל בכיינות זה כנראה אופי.
את קוטרית פולניה שזה לא נורמלי
הכל נכון ויפה. עד לבניה ביהודה ושמרון ונכון אם כואב לך תמותי ויש ימנים וציונים טובים לא מתאים לך? תמותי
תשמעו השיטה הזאת עובדת. אותם אנשי תמותו עושים מה שהם רוצים, ולנו נשאר רק להתעצבן… או למות… אבל צריך לפתח את האופציה השלישית- להגיד להם "לא, אתם תמותו" ופשוט לעצבן בחזרה. אצלי זה עובד, ככה אני לא מתעצבן. אני אתן דוגמה- אם מישהו חונה על המדרכה (כמו בתמונה) ומפריע לי אז אני פשוט עושה את מה שהכי הגיוני לעשות ויורק לו על הידית של הדלת, זאת שהוא הולך לפתוח עוד כמה דקות. כנראה שזה לא יגרום לו להבין מה הוא עשה לא בסדר, אבל זה גורם לי להרגיש טוב, אז שימות.
נועה אסטרייכר יודעת לכתוב מצויין. אני עוקב אחרי הכתיבה שלה ונהנה אבל ביקורת תרבות היא לא יודעת לעשות. ביקורת תרבות צריכה להיות אינטלקטואלית: מאירת עיניים וקושרת קצוות באופן יסודי. להאיר עיניים זה לספר לקורא על משהו שסיבותיו ושורשיו היו בתחילה סמויים, ולאחר קריאה הם נגלים. למשל להסביר *מדוע* משה דיין והצברים בני הארץ אימצו את תרבות התמותו?
תשובה מאירת עיניים אחת אפשרית היא שהעם היהודי נפגע מוסרית בשואה, משום שבהכללה, יכולת השרדות בקרב ניצולים היא תכונה שלא מתיישבת בהכרח עם עמידה בתור, סבלנות ודרך ארץ. התהליך אצל בני עדות המזרח קשור אולי בתרבות שממנה הגיעו, אבל לדעתי יותר בירידה כפויה ומהירה ממעמדם האציל בארצות מוצאם למעמד פשוט ונחות בארץ, עד שגם האופי העדין עשוי להפוך גס מרוב כאב. בנוסף, הצברים כולם התגאו בתרבות התמותו שלהם, משום שהוא היה הניגוד לתרבות הגלותית שממנה סלדו כל כך: עדינות הייתה בעיניהם חולשה, ו"לדעת את מקומך" – תבוסתנות.
לקשור קצוות ביסודיות זה לתת הסברים מן הסוג הזה. כי הקשר בין מדיניות הממשלה לבין דרך ארץ צריך לצלוח לוגית את המכשול של מי שמתנגד למדיניות הממשלה אבל גם מחזיק בתרבות התמותו, כמו למשל *תל אביבי* שחוסם עם *הג'יפ שלו* את הגישה למדרכה, או ההוא שמצלם בהופעה של *אביתר בנאי* : הכוכביות עשויות לרמוז ששניהם כנראה קרובים בדעותיהם הפוליטיות לנועה אסטרייכר יותר מאשר לאורי אריאל.
ובכלל, נדרש מאמץ גדול הרבה יותר כדי להראות שבקרב תומכי המחאה הרעשניים תרבות התמותו דווקא לא שכיחה *יותר* מאשר בקרב אלה שמדירים רגליהם מאירועים המוניים…
אלא שכאשר הכתיבה טובה אבל אינה אינטלקטואלית, יש סכנה שמגיעים למסקנות שגויות.
הכל נכון . מאד נכון . המסקנות למקור התופעה שגויות לחלוטין ובעיקר פשטניות. מאיפה זה בא ? בעיקר "תרבות" המזרח .
תתבייש, גזען טיפש