אנחנו המגש, הם הכסף

חוק אורבני מס' 1:
כשפרוייקט נדל"ן מפלצתי משווק את עצמו לרוכשים עשירים, הוא תמיד ימכור להם את מה שלמעשה נכחד ברגע שפרוייקט הנדל"ן עצמו יקרום עור וגידים.

"מתחם בצלאל" (לשעבר שוק בצלאל) בתל אביב? מציג בפרסומות שלו את בתי הקפה הקטנים של טשרניחובסקי, הציוריות המקסימה של רח' ביאליק ו"חיי התרבות" הפעילים של מרכז העיר. כל אלה נמחקו או יימחקו ברגע שגורגונת הנדל"ן הכעורה של המתחם העתידי תיבנה ותאוכלס בכמה מאות נודים עם 3.2 רכבי יוקרה פר דירה.  הרחובות הצרים והציוריים יתמלאו ג'יפים מצפצפים בדרך לחניונים הפרטיים שלהם. התרבות האורגנית שצמחה במקום תפנה את מקומה לפסטיבלים בחסויות מסחריות. העילה שבזכותה נבחר דווקא המיקום הזה לפרוייקט נדל"ן תיעלם – בגלל הפרוייקט עצמו. בגלל אותם אנשים. הירק והשקט של "שרונה"? טראח, בואו ננחית עליה 6 מגדלים ענקיים וקניון של כ-70 חנויות (יוקרה…) כדי שבעלי הדירות יוכלו להרגיש קרובים לירק ולשקט (שכמובן נעלם ברגע שהדחפור הראשון עלה על השטח).

כל "שכונת האירוסים" הייתה פעם גבעת האירוסים. כל "פנינת הים" הייתה פעם חוף ים. בתל אביב זה בוטה במיוחד: הנדל"ניסטים והרוכשים מתכחשים לקיומנו (התושבים הקבועים, הרגילים, העניים) בכל מאודם, אנחנו מפריעים להם לבזוז ולחמוד ולבלוע את הארץ.

אבל הם ישמחו מאוד ליהנות משירותינו כמלצרים וטבחים במסעדות ובתי קפה ("צמוד לכל מתחמי הבילויים!"), שחקנים, ("רק חמש דקות הליכה מ'הבימה'!"), נגני-רחוב ("בלב התרבות התוססת של תל אביב!"), ומוכרים ("קרוב למרכזי הקניות המובילים!"). מבחינתם, אנחנו מוזמנים לבוא לשרת אותם – באוטובוס. מראשון לציון, חולון או לוד. אם אנחנו טוענים לזכותנו להמשיך לחיות במקום שבו חיינו הרבה לפני שהם הגיעו עם הג'יפ והדיינרס, אנחנו "מפונקים" (שרוצים משום מה לגור בדיוק איפה שהם רוצים לגור! חוצפה כזו). אנחנו המוצגים בחלון הראווה, מוכרים אותנו כמו מוצר צריכה – אין לנו זכות לחיים של ממש. התרבות, הבילויים, המסעדות? הם נוצרו בשבילם, לצרוך ולצרוך ולצרוך. לקנות "תרבות" מחומצנת, מנותחת ומעוקרת ב"מתחמים" מפוחלצים עם גלידת בוטיק. לנו מותר להתקיים כל עוד אנחנו שומרים על חלקנו בעסקה: משרתים את האדונים במסעות הרכישה שלהם. בבקשה, הנה הכרטיסים שלכם, תיהנו. בבקשה, הנה הגלידה. בבקשה, הנה הנעליים במידה שלך.

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

הדמיית 'מתחם בצלאל' בתל אביב, בין הרחובות קינג ג'ורג' וטשרניחובסקי

sarona2

לעיון נוסף:

טקסים פינת קפלן. עילה לזעם. ביזת העיר/יגאל סרנה

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “אנחנו המגש, הם הכסף

  1. אני גרה ברוטשילד, שכבר מזמן אינה שדרה ציורית ומוריקה בלב העיר
    עכשיו כשאני עוזבת ונודדת למקומות אחרים אני נשאלת כל הזמן: איך עוזבים מקום כזה? התאמיני לי, שבגלל כל מה שכתב, אני עוזבת בקלות יחסית?
    את תל אביב פחות אבל גם אותה איני יכולה עוד להרשות לעצמי

  2. כמה נכון. מנוסח בבהירות. כתיבה מצויינת. נוגע בעצבים הרגישים.
    לעזאזל כבר עם תרבות הצריכה הזו.
    תודה.

    • פעם דויד גרוסמן כתב בזמן הצהוב על המרדף של המתנחלים אחרי ארץ ישראל התנכית, שבורחת מהם כל פעם לגבעה הבתולית שהם עוד לא כבשו.

  3. פינגבק: אם חולדאי סובל מאלצהיימר – אני פה כדי להזכיר | נועה אסטרייכר | אחת העם

  4. פינגבק: איך להסתיר רצפה מכוערת בלי להתרושש | No money design

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s