אז את בעד או נגד רבין?

בשנת 2006 הגעתי לעצרת הזכרון ליצחק רבין עם השלט הזה:

בכיכר נכחו באותה שנה המון אזרחים. אמנם לא עשרות אלפים, אבל נציגות תנועות הנוער הייתה רק חלק מהנוכחים ולא רובו המוחלט של הקהל. אנשים ניגשו אליי, הזדהו, עודדו, שאלו מה עושים הלאה, הסכימו, לא הסכימו – היה דיון. היה עם מי לדבר, והיה על מה לדבר. כתבים זרים ביקשו שאתרגם להם את הכתוב.  צלמים צילמו. ליאורה לופיאן כתבה על השלט שלי בעיתון העיר (ז"ל) באותו שבוע. באותה עצרת החלטתי שתמיד אגיע עם שלט מהבית, אף פעם לא כחלק מקבוצה או תנועה, אף פעם לא עם שלט מודפס שמישהו אחר ניסח.

אתמול (12.10.13) נכחתי בעצרת הזכרון ליצחק רבין. זה השלט שהבאתי מהבית:

 

 

מכיוון ש-99% מכם לא היו שם אתמול, אספר שלולא תנועות הנוער, היו בכיכר מקסימום 150-200 בני אדם. באותו זמן, הסתובבו כמה מאות אנשים בכיכר הבימה סביב מיצג אמנות מברלין. אף גורם רשמי לא נכח בעצרת הזכרון: לא ראש העיר, לא חבר/ת מועצת העיר, לא חבר/ת כנסת ובוודאי לא חבר/ת ממשלה. אבל על האחרונים אין לנו מה להתפלא או להלין יותר מדי: הם יודעים שאינם רצויים שם.

אף אחד בקהל לא הביא שלט מהבית. ילדי תנועות הנוער נשאו במיעוטם שלטים מדולדלים עם הססמה המטופשת "לא ניתן להרים יד על הדמוקרטיה". רוב השלטים נותרו מיותמים בין מעגלי החבר'ה שהתקבצו מכל הארץ, לשבת ולקשקש על רצפת הכיכר ולהכיר בנות שוות משבט או תנועה אחרת. האווירה הייתה של מחנה קיץ בנוער העובד, אפילו נר אחד לא הודלק, אפילו לא בשביל הקטע. איש לא הקשיב לנאומים, שממילא לא אמרו דבר משמעותי. יוסי אלפי הקריא בדרמטיות גרוטסקית את נאומו של רבין בפני תנועות הנוער משנת 1994, שאג בכל המקומות הלא נכונים בנאום וגרם לי לזוע במבוכה. דוברת שלא תפסתי את שמה, בשביס לבן ושמלה לבנה, דיברה על ארץ ישראל ובירכה את המתיישבים (!) האמיצים (!) שמגשימים את חזון ארץ ישראל ומתיישבים בכל חור (כלשונה), ואז בירכה את עם ישראל ש"יהיה מאוחד". נציגי תנועות הנוער דיקלמו על הבמה כמו במסכת יום השואה של כיתה ג': "אנו, נציגי תנועות הנוער, נצמיח את הדור הבא של החינוך, (קוראים במקהלה אחידה של קולות מתבגרים צווחניים) ונשבעים לשמור על המורשת של השלום לנצח!" המון "נצח" היה בנאומים, ומה שהציק לי יותר הייתה העובדה שכמעט כל נאום הגיע לדיבורים על "ארץ ישראל". מדינת ישראל? ריבונות? משהו? אף מילה. ארץ ישראל. כי אין הבדל, לא? כי מה זה חשוב. כי לאף אחד זה לא אכפת ואף אחד לא טרח לבדוק מה השוני בין השתיים.

והתגובות לשלט שהבאתי? זהירות, כאן מתחיל הדכאון האמיתי: אין לכם מושג כמה ילדים בכלל לא הבינו מה כתוב. לא רק מבחינת המשמעות הכוללת, אלא ברמת הבנת הנקרא. "הכו על חטא"? פה הכשלתי אותם. לא היה להם מושג. לא מכירים את הביטוי. לא שמעו אותו ולא קראו אותו אף פעם.

חניך תנועת נוער: "מה זה "הכו על חטא"? (לבטא כמו שתה)
אני: להכות על חטא
חניך: מה זה?
אני: להודות במה שעשית, בפשע שלך. לבקש סליחה.
חניך: על מה?
אני: על רצח רבין
חניך: מי צריך לבקש סליחה?

– "מה זה בעצם אומר השלט הזה?"

– "לא הבנתי למי רשמת את השלט"

– "אז את בעד או נגד רבין?"

עצרתי לשוחח עם כמה מהם. ילדים טובים, באמת. בני 14, 15. נולדו אחרי הרצח. הם היו סקרנים, שאלו מה בעצם אני רוצה. הסברתי להם בצורה הכי פשוטה שאפשר: שהרוצח הגיע מתוך מחנה מסוים, המחנה הדתי לאומי. שחצי שנה לפני הרצח הייתה פה הסתה חסרת תקדים נגד רבין בגלל הסכמי אוסלו. שבראש המסיתים עמד אחד, שהיום הוא ראש הממשלה בפעם השלישית. שאיש, בוודאי לא נתניהו, מעולם לא הכה על חטאו, מעולם לא התנצל, מעולם לא השפיל עיניו בחרטה. להיפך – שהאשימו את מחנה השמאל בהסתה. שהאשימו את המתאבלים על רצח רבין בהדרת הימין, אותו ימין שרדף את רבין ואת השמאל באלימות קשה. שעד היום לא קם מנהיג בעל שיעור קומה דומה ובעל תכנית וחזון לטווח הרחוק, פשוט מפני שאף אחד לא רוצה לגמור כמו רבין.

והם, הילדים הטובים, לא הבינו על מה אני מדברת. אחד, בחור חמוד, אמר לי "סבא שלי אומר שבכלל רבין היה חולה סרטן והתאבד". אמרתי לו שיש יותר מדי אנשים שחושבים כמוהו, ושזה פותח פתח לחשיבה כאילו הרצח היה חלק הגיוני שאפשר להבין או לקבל אותו. אחת קטנטונת שבקושי הגיעה לי לכתף אמרה "אני בתכל'ס בעד הליכוד אבל זה לא בסדר לרצוח". עוד מישהו מלמל "עשו לנו גם פעולה והסבירו לנו שהוא היה בפלמ"ח ונלחם בשביל המדינה".

הילדים הטובים האלה, שהם באמת טובים (אלה שהולכים לתנועת נוער,  שמאמינים ב"נצח" ו"לתת למדינה", לא אלה שמשתכרים בגינת שעשועים ודוקרים למוות את מי שמעיר להם להיות בשקט) הם בורים ועמי ארצות. ולא באשמתם: איש לא לימד אותם מה קרה פה. בכוונה. כל מה שהם יודעים על רבין זה שהוא היה ג'ינג'י חמוד שלמד בכדורי. שהוא היה בפלמ"ח ו"נלחם בשביל המדינה". שהוא היה רמטכ"ל בששת הימים. שהוא היה סבא טוב ושהנכדה שלו גם הייתה ג'ינג'ית ובכתה בהלוויה והיה לה נאום נורא מרגש. כולם יודעים לדקלם את "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית". אבל אין להם מושג בשיט מה הם מדקלמים. מהי אלימות. מהו כרסום, מהו יסוד ומהי דמוקרטיה.

הם לא יודעים שאלימות היא מחיקת האחר. הם לא יודעים מה מלכתחילה הייתה המחלוקת בין מחנה השמאל ותומכי הסכמי אוסלו למתנגדיו. למה? כי אוסלו לא כלול בתכנית הלימודים. כי הפצע הזה עדיין מדמם ושורף, ובעיקר כי אוסלו זה "פוליטי". וידוע שבמערכת החינוך הישראלית, כל נושא שיש בו השקפת עולם שמאלית הוא "פוליטי". ימנית? ברוכה הבאה, היכנסי לתכנית הלימודים על תקן 'מורשת'. מסעות לחברון? קדימה לאוטובוסים. שמאל זה "פוליטי", ימין זה "חינוך לערכים". הסכמי אוסלו, על הכשלים שבהם, היו התכנית היחידה לעתיד שנרקמה במדינת ישראל ב-20 השנים האחרונות. תכנית טובה או רעה או מסוכנת או לגיטימית – אסור אפילו לדון בזה. כי "פושעי אוסלו לדין". הילדים האלה נולדו לתוך מצב נתון של הסכם שלום עם ירדן (מתנה מרבין, איזה נשמה הוא היה, אה?), לתוך סממאות כהנא צדק ופושעי אוסלו לדין – בלי שאף אחד יסביר להם למה כהנא טעה, ומה זה בכלל אוסלו, מי היו הצדדים ומה היה מונח שם על כף המאזניים ואבד, אולי לעד.

הם לא ראו את ההפגנה על המרפסת. לא שמעו את הקולות. הם לא חטפו יריקות בצמתים בגלל שעמדו עם השלט הלא נכון. אף מורה לא תספר להם באיזו מהירות אחרי הרצח עלתה בכנסת הצעת חוק שתגביל את טקסי הזיכרון ליצחק רבין לעשר שנים בלבד. הם לא יודעים כמה מחברי הליכוד היו תומכיה הנלהבים של ההצעה הזו. הם לא ראו איך פחות מחצי שנה אחרי, נתניהו ניצח עם תשדירי אימים של "פרס יחלק את ירושלים". לא מספרים להם כמה מהרבנים המובילים היום עמדו מאחורי גבו של יגאל עמיר. לא מראים להם את נתניהו שואל "כולם פה ליכודניקים?" ומוריד את השכפ"ץ לקול מצהלות הקהל. לא מראים להם גזירי עיתון עם כל מה שנתניהו ושלוחיו אמרו בחודשים שלפני הרצח. כי זה פוליטי.

כאילו הרצח הזה לא היה רצח פוליטי. כאילו מטרותיו לא היו מטרות פוליטיות. כאילו הרווח ממנו לא היה רווח פוליטי.  לא מלמדים אותם שמאז יצחק רבין, 18 שנה הימין בשלטון (כולל ברק, הלא-שמאלני שקבר את השמאל) וטרם קמה אלטרנטיבה למהלכים שהוביל יצחק רבין. הם נולדו לתוך סטגנציה מוחלטת, לתוך מצב נתון של "ככה זה". הם לא יודעים מה נגזל מהם. הם לא יודעים כלום כי לא מספרים להם. בכוונה.

בפעולות בתנועה ובמערכי השיעור בכיתה הם לומדים שרבין היה בחור טוב, חמוד כזה, ג'ינג'י.

וזה באמת לא בסדר, להרוג אותו. אבל זה גם לא כל כך נורא.