"לא ברור מדוע דווקא אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם מתקשים כל כך להשלים עם פסק דינו של הבוחר, שהעלה לשלטון ממשלה שאינה לרוחם”, כתב משה ארנס במאמר שפורסם השבוע מעל דפי עיתון זה (VOX POPULI, 30.9.14).
ארנס, כמו רבים מדובריו הרהוטים של הימין, בוחר לנסח לעצמו ולקוראיו מסקנה קלה לדקלום: תראו את השמאלנים, הדמוקרטים הגדולים, רק בוחרים מישהו לא משלהם והם שורפים את המועדון.
אלא שבכך, במקום להתמודד ברצינות עם הטענות כלפי נתניהו וממשלתו, משמש ארנס כשופר נאמן של זעקת השבר הימנית הנצחית, שהגיעה לשכלול מירבי בכהונות נתניהו – "השמאל מפריע לנו לשלוט". יתרונה העיקרי של שיטה זו הוא מתן תירוץ מוחץ ותקף-תמיד לחדלונו המוחלט של הימין.
ניסינו לפתור את בעיית מבקשי המקלט מאפריקה, אומרת הממשלה לציבור, אבל בג"ץ קבע שכליאת אנשים ללא משפט בשל צבע עורם אינה חוקית. רצינו לתת לצה"ל לנצח, אבל המלשנים הביאו את החברים הנודניקים שלהם עם המצלמות מארגוני זכויות האדם. ביקשנו לבנות בתים בכל הארץ כדי להוריד את מחירי הדיור, אבל השמאל רץ לבכות לאובמה בכל פעם שדחפור בשומרון עשה רעשים של סטארטר.
ממש כמו פך השמן שהספיק לשמונה ימים, כך – מעשה ניסים! – מספיק כוחו המדולדל והמתפורר של השמאל הישראלי לשתק למשך שלוש קדנציות את ממשלת נתניהו, על שריה, ח"כיה והצבא הסר למרותה.
“תפנימו", אומר ארנס, “הימין בשלטון".
אך מי שבאמת צריך להפנים זאת אינו השמאל – כי אם הימין עצמו.
הרי מעמדו של נתניהו מבוצר ובטוח. בעת מבצע "צוק איתן” התייצבו אפילו נציגי האופוזיציה בכנסת לימינו: בוז'י הרצוג חיזק את ידיו בתקשורת. במפלגת מרצ העזו לארגן הפגנה נגד המתקפה בעזה רק לאחר שזו כבר הסתיימה. בידי הממשלה הנוכחית יש כוח בסדר גודל שלא נראה מאז ימי מפא"י של בן גוריון. ומלבד כוחה המוחשי היא גם זוכה לתמיכתו המוסרית, בין אם בשתיקה ובין אם בעידוד נלהב מהיציע, של האזרח הישראלי הממוצע. המסדר יתיישר לימין – ימין שור!
ואף על פי כן נתניהו, אמן הקמפיין וההיבחרות, האיש שבהבל פה מחליף את נושא השיחה החם ברחוב הישראלי – אתמול איראן, היום דאעש – משותק בכיסאו.
אם ירצה, יוכל לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולממש את אפשרות הנורמליזציה עם כל מדינות ערב. אם רק יחליט, ביכולתו להגשים את חלומותיו הפרועים ביותר של הימין: סיפוח הגדה, כיבוש עזה, בניית בית המקדש. איש לא עומד בדרכו – אך החלטה אין.
אז איפה התוכנית, שואל השמאל את הימין. מה השלב הבא? טרנספר לערבים? קבלת היוזמה הסעודית? מעגל מתופפים אוזבקי? מה שתחליטו – נסתדר, או לפחות נוכל לדעת מה עומד על כף המאזניים ולשקול את צעדינו לעתיד. אבל רבאק, תחליטו כבר ותעשו משהו! כל הכוח הזה – וכלום?
למזלו של נתניהו, רוב הישראלים לא דורשים תוכנית. הם מסתפקים בנאומים בעצרת האו"ם. נכון שהמצב בקאנטים ואין לנו מושג מה יהיה מחר, אבל הכל בגלל השמאלנים האלה, שמסרבים להפנים שהימין בשלטון.
המאמר פורסם ב-5.10.14 במדור הדעות של עיתון "הארץ"
נועה אסטרייכר | אחת העם 