חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

שוב 23 באוקטובר. יום ההולדת של אבא.
ובדצמבר (או בסוף נובמבר, תלוי אם נלך על התאריך העברי או הלועזי) תהיה האזכרה. שלישית במספר.

במקום להאריך פה על הגעגוע ושברון הלב והמקום הזה בבטן שתמיד מרגיש כאילו חטף בוקס, אספר על חמישה חפצים שהגדירו את אבא שלי, כי הוא לא זז בלעדיהם. ארבעה מתוכם היו איתו לפניי – ואחד הצטרף כשכבר הייתי בסביבה. אולי מתוך התיאור הזה יהיה קצת אפשר להכיר ולהבין מי הוא היה.

 

מספרי חובשים (או "מספרי טראומה", כמו שמסתבר שקוראים להם)

אבא שלי עשה מילואים במשך עשור עד ששחררו אותו, וכמו הרבה מילואימניקים שאינם חי"ר, הצבא הסב אותו לכל מיני מקצועות. פעם מכ"מ, פעם חובש. במלחמת לבנון הראשונה הוא היה חובש, והיא סתמה את הגולל על שירות המילואים שלו. הוא חזר משם הרוס. בכל אופן, המספריים היו בבית עוד לפני שנולדתי. והם היו המספריים היחידים (מלבד מספריים לציפורניים). כשהייתי צריכה לגזור נייר או משהו לעבודת יצירה או לבית הספר – מספרי חובשים. כשצריך לפרק את העוף – מספרי חובשים. כשצריך לפתוח אריזות מסובכות – מספרי חובשים. לקח לי זמן לתפוס שלא בכל הבתים יש את תפלצת המתכת המשונה הזו, שאף פעם לא גוזרת בקו ישר ותמיד מחרבשת את מה שגזרת. נדמה לי שהם נשארו אצלנו, המספריים האלה, עד שההורים התגרשו ופיצלו את החפצים. המספריים נעלמו. במקומם בא משהו מעוצב שגם גוזר וגם מפצח אגוזים או משהו. אבל זה לא היה אותו דבר.

1

מלקחיים

המלקחיים, כמו חלק ניכר מחפצי היומיום השימושיים שלנו, בא מבית הקפה (העסק המשפחתי שעבר לאבא שלי – בעל כורחו. הוא ממש לא רצה לעבוד בו או לנהל אותו, אבל אבא שלו מת פתאום ואמא שלו הייתה צריכה עזרה). המלקחיים שימשו, בבית הקפה, לאיסוף מאפים בלי להשתמש באצבעות. הלקוח ביקש כיס שמרים-גבינה? בבקשה. מלקחיים, שקית, בבקשה אדוני. הגברת רוצה עוגיית שקדים? מלקחיים. דובדבן מסוכר לקצפת שעל הטורט? מלקחיים. בבית הם שימשו לכל דבר.

3

המסחטה

אבא שלי היה חולה על הדרים. בעיקר על לימון (הוא לא ממש אהב מתוק, והיה מוסיף לימון גם לגלידה), אבל גם תפוזים וקלמנטינות (שניהם מהזן החמוץ נורא, של תחילת העונה) היו התמכרות בשבילו. ומיץ תפוזים טרי – או, זה כבר היה מעדן מלכים ששמור לארוחות הבוקר האולטרה-מושקעות של שבת. המסחטה הזו, שכנראה נולדה בסוף הסבנטיז, הייתה אצלנו בבית עוד כשאבא שלי היה רווק. כילדה, מבחן הכוח האולטימטיבי שלי ושל אחי הקטן היה לקחת תנופה ולזנק בכל משקל הגוף על הידית כדי להצליח לסחוט את התפוז כמו שצריך. אבל היינו קטנים ורק לאבא שלי היה מספיק כוח. כמה פעמים ניסו לתת לו במתנה מסחטות מודרניות יותר, מעוצבות יותר, אבל הן פשוט לא עמדו במשימה והוא חזר בכל פעם למסחטה הענקית הפלסטיקית הזו. כשגדלנו קצת והיינו מתעוררים מאוחר בשבתות, היה מחכה לנו על השולחן מיץ תפוזים סחוט, בכוס מכוסה בניילון נצמד – שלא יברחו הוויטמינים או משהו.

4

הקנקל

לכל טיול, פיקניק או סתם יציאה למדשאה קרובה, אבא היה מביא את הקנקל (למרות שבכלל לא קוראים לו ככה, מסתבר). מין מיכל עצום מקלקר, מלא במים קרים. היה לו ברז קטן ואבא היה מניח את הקנקל על שולחן קק"ל ביער ירושלים, למשל, ומטה אותו כך שנוכל לשתות ישר מהברז הזעיר. זה היה מין קטע של אבא שלי – תמיד, לא משנה לאן הולכים, צריך לקחת מים. למקרה שנגווע בצמא מבצורת פתאומית שתתקוף אותנו באמצע טיילת שרובר או גן שעשועים בשכונה. אחר כך הוא השתכלל ועבר למידנית (ע"ע).

5

המידנית

החפץ היחיד שהייתי עדה לרגע המפגש בינו לבין אבא שלי. זה היה ב-93, בטיול משפחות של בית ספר שדה אכזיב. למדריך (חנן!) הייתה כזו – איזה חידוש! מין תיק תרמי קטן, קל להדהים, שמיועד אך ורק לשמור על המים שלך קרים! וואו. באמצע הטיול חנן המדריך נתן לאבא מידנית רזרבית שהייתה לו, במתנה, והתלקח סיפור אהבה (בין אבא למידנית, לא בין אבא לחנן). אבא זנח את הקנקל (ע"ע) ומאותו רגע ועד מותו (משהו כמו 18 שנה) הסתובב עם מידנית (כמובן שההיא הוחלפה באחרת כשהתבלתה). בכל מקום. הולכים לדואר? מידנית. נוסעים באוטו לבקר את הדודים? המידנית. יוצאים לקולנוע? המידנית. בכל פעם שמישהו יצא מהבית, אבא היה שואל "אולי תקח/י מידנית?". כשהוא מת, אמרנו שנקבור אותו עם המידנית.

2

אקסטרה: הסולם

שמו של "הסולם", כמו הקנקל ומספרי החובשים, בכלל לא היה קשור לשמו האמיתי. בכל דירה שבה גרנו היה אחד כזה, "סולם". הסולם, לפי אבא שלי, לא היה הדבר הזה שמטפסים עליו כדי להגיע להחליף נורה, אלא – כמה משונה – יחידת מדפים גבוהה מעץ או מתכת שהייתה משמשת אצלנו על תקן מזווה/מחסן כלים. פשוט מדפים. אבל כנראה משהו בצורה, בשלבים, היה סולמי בעיניו. להלן: הסולם.
– "איפה המברג?"
– "בסולם".
– "אני לא מוצאת את הקופסה עם הפסטה"
– "הסתכלת בסולם?"
אחרי שההורים התגרשו ומכרו את הבית לזוג ששיפץ אותו לבלי היכר, אחי הקטן לקח את אחי הקטן 2 לשכונה, לחברים. כשהתקרבו לפנייה שמובילה לרחוב שפעם גרנו בו שאל אח א' את אח ב' – "בא לך ללכת לראות מה עשו מהבית?". אח ב' ענה: "לא, בטח הרוח רפאים של הסולם עדיין שם".

וזה היה אבא שלנו.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חמישה חפצים שהם אבא (ואחד אקסטרה)

  1. היי, זו פעם ראשונה שאני מגיבה כאן. איכשהו היה לי יותר נחמד מעצוב לגלות שגם אבות של אחרים ניהלו רומנים עם מידניות והשאירו אחריהם משטחים יתומים שעוד מחכים שיונח עליהם מיץ סחוט. כתבת כל כך יפה. תודה על הפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s