צל

לעתים רחוקות אני מרשה לעצמי להיעצב כל כך עד שהמרק ממש לא יורד בגרון. תמיד מתחרטת שנתתי לזה להגיע לשם. לא מסוגלת לקבל את זה כחלק מחיי. צל נצחי.

עייפה מלהילחם בו ועדיין לא מסוגלת להשלים איתו. פעם אהבתי עצב. הייתי נהנית להפוך עצבות קלה לדכדוך כבד בהינף שיר או שניים בסטריאו. להתפנק בתוך הדכדוך כמו בפוך. הוא היה מנחם, הוא היה זמין, הוא היה רומנטי.

עד שהכרתי אותו קצת מקרוב מדי ומאז אני בורחת ממנו כמו מטורפת. רצה לקצה השני של הגלקסיה ושורפת את המסלול כדי לוודא שלא יבוא אחריי.

לא מוכנה לקבל את הגזירה הזו. שאולי ככה אני וזהו זה. שיהיו גם ימים ושבועות כאלה. שאלה החיים שלי ושהוא דבוק אליי לתמיד. ואני שונאת אותו כל כך ולא מאמינה שפעם חשבתי שהוא רומנטי. איך הקדשתי לו זמן בשמחה. איך חשבתי שהוא עושה אותי מיוחדת בין כל השאר. ולא ידעתי מהו בכלל. ולא שיערתי כמה אשנא אותו וארצה להימלט ממנו.

כמה תבוסה.

בצילום: אחת העבודות שלי בפרוייקט "שירים למגירה". שיר של חדוה הרכבי. http://www.lamegira.wordpress.com

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “צל

  1. לברוח ולהתפלש הם שני הצדדים של אותו המטבע. מה עם פשוט להיות איתו – לא להאחז בו, לא לנסות לברוח ממנו, לשהות איתו, בלי לשפוט את עצמך, ומתוך ידיעה שעוד מעט הוא יעלם?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s