"לעולם לא עוד" (בכפוף לתקנון)

הטור פורסם במדור הדעות של "הארץ" בערב יום העצמאות, 21.4.15.

בשבוע שעבר, בחיפושי אחר דירה להשכרה במצב סביר, פניתי בפייסבוק לבחור בשם נמרוד, שכתב כי הוא עוזב דירה באזור מגורי ומחפש שוכר שיחליפו. "היי, אפשר לקבל פרטים על הדירה?", כתבתי. נמרוד החליט כנראה להציץ בפרופיל שלי ברשת החברתית, ולאחר שהסיק את המסקנות, שלח לי הודעה: "דירה יפה, משופצת, פרקט, עורפית ושקטה. בניין של חבר'ה צעירים יחסית. אבל אין סיכוי בעולם שתיכנסי במקומי: לכי לעזה לחיות עם הערבים שהם, מסתבר מהעמוד שלך, יותר בני עמך ממני (איש מילואים לוחם, ועוד בגזרת עזה…). מקומך בבאבי־יאר".

nim

חלפו כמה ימים, וערב יום השואה הגיע. "קאפו, אנשים כמוך היו צריכים להישרף באושוויץ", כתב לי בפייסבוק בחור בשם נוי, בתגובה לפוסט ששיתפתי על הריסת בתים בכפר הלא מוכר דהמש ליד רמלה. שמו המלא של נוי היה גלוי לעיני אך את פניו לא יכולתי לראות, כי את תמונת הפרופיל שלו ברשת החברתית הוא החליף לתמונה ובה טלאי צהוב עם המלה Jude. אתם מבינים, אדון אלון לא רצה לפספס את ההזדמנות להודיע לכולם שהוא זוכר ולא שוכח. "יא בת זונה, בגנים שלך בטח יש איזה קצין נאצי ששכב עם פולנייה", כתב לי זמן קצר לאחר מכן שלומי, אשר פניו היו גלויים אך את דף הפייסבוק שלו מילא ב"לעולם לא עוד" ותמונות מוכרות מבוכנוואלד.

"את כמו חנה ארנדט הזונה שהיתה מאהבת של היידגר הנאצי", כתב עידו, שבראש הדף שלו הציג סרטון מהאנדרטה בברלין תחת הכותרת "זוכרים את הנספים". אריאל כהן כתב: "בגלל אנשים כמוך היתה שואה", והוסיף: "אנשים כמו נועה הם בכלל ספק יהודים, תערובת של התבוללות עם נוצרים". הגולש שי סמי הציע: "אויתנזיה (המתת חסד) זה פתרון טוב למחלה הסופנית שלך" — כמה דקות אחרי שהפציר בחבריו לפייסבוק לתרום לניצולי שואה נזקקים. אם לא הייתי שומרת צילומי מסך והעתקים של הפנינים האלה, לא הייתי מאמינה לעצמי.

ברשת מסתובבת כבר כמה שנים קריקטורה מוצלחת של המאייר הישראלי מיש רוזנוב. באיור נראה ענק, בריון ירקרק שעל שריריו השעירים מקועקעות הכתובות "ערבי טוב זה ערבי מת", "מוות לסודנים", "תנו לצה"ל לכסח" ועוד. הבריון מניף את זרועותיו לראווה מול הראי, שממנו ניבטת אליו תמונתו של הילד היהודי מגטו ורשה, ידיו החלושות מורמות בכניעה. התגובות שציטטתי פה הן רק טיפה באגם עכור ומזוהם שבו שמאלנים (אם לצמצם את ההגדרה למינימום) נאלצים לשחות ומנסים שלא להיאכל בידי טורפים אלימים, וזה כשאנחנו לא מתגוננים מאלותיהם ואגרופיהם בהפגנות.

זו לא תופעה חדשה. שום ערוץ טלוויזיה לא יפתח אתה את מהדורת שישי, אבל היא פה כדי להישאר: אנשים שהפכו את הטלאי הצהוב לשריון קשקשים או לכלי נשק שבו הם מאיימים לחסל אותי ושכמותי. אין לי ספק שאם נפשפש בעברם הלא רחוק של כמה מהטיפוסים הללו, נגלה שהם השתתפו במסע לפולין בתיכון, עטו את דגל ישראל כגלימה והזילו דמעה בעודם מזמרים "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" באחד ממחנות ההשמדה.

ואחרי כל זה, הם שולחים אותי למות בבאבי־יאר או להישרף בקרמטוריום. המשמעות המיידית היא, שהם אינם רואים בעיה בעצם קיומם של תאי גזים או משרפות, אלא רק בשימוש בהם נגד יהודים (כלומר, יהודים מסוגם. אני, למשל, לא ראויה לבוא בקהלם כיוון שאני מאמינה שיהודים אינם נעלים על ערבים או על כל עם אחר, ושיש לסיים מיד את הכיבוש הצבאי והאזרחי של העם הפלסטיני).

ה"לעולם לא עוד" מקבל כוכבית קטנה של "בכפוף לתקנון". אנחנו נזכור ולא נשכח — אבל אם תערערי על הנחות היסוד שלנו בדבר התנהלותו הצודקת של העם הנבחר בארצו ועל זכותו לכבוש באלימות ולמנוע את חירותו של עם אחר — נמית אותך. ואת כל זה נעשה עם טלאי על החזה ודמעה בזווית העין, כי לא קל להיות יהודי צודק וקדוש.

כשאני קוראת תגובות והודעות כאלה, אני מבינה שזה כל מה שנחרת ונקלט אצל רבים מדי בישראל בעשרות שנים של "לימודי שואה" ומסעות לפולין: שואה זה רע — אבל תכל'ס, יש כאלה שמגיע להם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s