חנויות לכיסויי-סמארטפונים הן היוגורטיות של 2015. כל מי שיכול לשכור חצי מטר עם ויטרינה נכנס לאינטרנט ומזמין מסין 500 כיסויים מפלסטיק לסמארטפון, 300 זוגות של אוזניות סוג ז' ויאללה – חנות. מה חנות – אימפריה. ואם לבעלים יש מברג פיליפס, זו גם "מעבדת תיקונים". הכי ישראלי.
זה קורה גם מדי פורים, עם החנויות שנפתחות לשבוע אחד לפני החג, מפוצצות בתחפושות סינתטיות מסין, אותו מלאי בכל מקום ואותו מחיר מופקע במאות אחוזים. לפני קיץ או שניים נבלעה ישראל על ידי המעצמה הזרה "פרוזן יוגורט", כשכל פיצוציה או גלידריה מצ'וקמקת שכרו מכונת יוגורט קפוא והתחילו להעמיס לעמישראל תוספות עם סילאן. כמה שנים קודם לכן שטף את הארץ טירוף הטורטיות: בכל חור נפתח דוכן טורטיות עם "אנטריקוט" (קצוץ דק מספיק כדי לעמעם את מקורו). לפני קצת יותר מעשור היו אלה רשתות הסנדוויצ'ים, שקמו בעקבות הצלחתה הפנומנלית של רשת "ארומה" במכירת חביתה בלחם להמונים המורעבים. עכשיו זה זמן חנויות הכיסויים לסמארטפון. תמעד על המדרכה – תיפול לתוך אחת כזו.
בסופו של כל גל כזה, נותרים עומדים רק בית העסק או הרשת המקוריים, אלה שהתחילו את הטירוף. כל הטרמפיסטים, היזמים והחקיינים נעלמים להם. עד הגלגול הבא, שבו ייוולדו כבעליה הגאים של עוד קומבינה שמישהו אחר חשב עליה לפניהם.
כיסויים לסמארטפונים. צילום: עמית שעל, "כלכליסט" (לינק לכתבה בלחיצה על התמונה)
העיתונות הכלכלית מפרסמת מדי יום ידיעות מרשימות על אקזיטים וגיוסי הון בסטארט-אפ ניישן. זו ישראל, אומת ההיי-טק העברית שמיטב בנותיה ובניה עמלים יום ולילה למכור את מוחם ופרי עמלם לגוגל ופייסבוק, או לפחות למדינה אחרת אשר זקוקה לטכנולוגיות מעקב, ניטור ויירוט. גם בלי נתונים מדויקים על היקפו של המגזר החדשני בישראל, לא קשה לקבוע שמדובר במיעוט. יצירתי, חשוב, חרוץ – אך מיעוט. קבוצה קטנה שרובה ככולה מכוונת החוצה. למכור ולעוף מפה.
רוב העסקים פה לא חדשניים ולא יצירתיים, אפילו לא סקרנים. מי אנחנו? ישראלים. ומה אנחנו רוצים? עוד מאותו דבר. בכל מקום ובכל זמן. השכן מצליח? אנחנו לא רוצים לחשוב או להמציא משהו אחר כדי להצליח כמוהו או יותר ממנו – אנחנו נגרד כמה גרושים ונשכור מקום קרוב אליו, ממש על הראש שלו, ונעשה בדיוק את מה שהוא עושה (טורטיות, פרוזן יוגורט, כיסויים לסמארטפון, טוסט-נקניק). למה? כי הוא לקח חתיכה מהעוגה ואנחנו רוצים גם. לא עוד חתיכה: אנחנו רוצים את החתיכה שלו. בשביל מה לתכנן ולהמציא ולהתרוצץ בין הבנקים כדי לקבל הלוואה לעסקים קטנים ולשכנע את הפקיד שהרעיון שלך הוא מקורי וחדשני ומצוין, ואז ליפול על התחת עם חובות? הנה, שלוש החנויות לכיסויי-סמארטפון שנפתחו במרכז המסחרי שליד הבית עושות אחלה כסף. חייבים לפתוח גם אחת כזו. אפילו יש מקום שעומד להשכרה. שם בקצה, איפה שפעם היה פרוזן יוגורט.
נועה אסטרייכר | אחת העם 
שמתי לב לזה כבר לפני שנים רבות מאד. הייתי בארה"ב אי שם בתחילת שנות האלפיים. ממש בתחילתן. חברות המובינג (הובלות משרדים ובתים ורהיטים וחפצים) בארה"ב, כמו חברות ניקוי השטיחים הישראליות וניקוי תעלות מיזוג ומוכרי תמונות השמן בבתים ובעסקים פרטיים מדלת לדלת, התחילו מישראלי אחד שמצא דרך לעקוץ את האמריקאים התמימים. המובינג למשל התחיל בשנות השבעים…מ 'מוישל'ה' המפורסם מניו יורק…ואחריו באו והעתיקו את השיטה הרמאית עוד אלפי ישראלים נוספים. זה הגיע למצב כזה שאם היית מתקשר לחברת מובינג אי שם ב 2001 או 1999 או 2002, היה לך סיכוי טוב מאד לשמוע מבטא ישראלי בטלפון. של המזכירה, או של הבעלים, או אולי של אחד העובדים, יהא זה "פורמן" או "הלפר". כמו פטריות אחרי הגשם, כמאמר הקלישאה, צצו להן חברות ישראליות מאותו הסוג…שבשלב מסוים התחילו לעלות על העצבים של האמריקאים בעקיצות, ברמאות ובתחמנות שלהן. כל ישראלי ראה את קודמו 'עושה ים דולרים' (לא משנה שרבים מהם פתחו וסגרו בזריזות משום שהיו חאפרים או רמאים מדי..שתי תכונות ישראליות שהולכות יד ביד) וניסה להעתיק בדיוק את אותו המתכון.