בנובמבר 2014 קידמה ישראל את השופינג באינטרנט. בפברואר 2015 היא חיסלה אותו

(פורסם במגזין TheMarker Women, גליון יוני 2015)

כמו אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב, פרקי היצירתיות שלי הם בולמוסים: תקופת החימר, תקופת הסריגה ותקופת התכשיטים. ברוב המקרים מסתיימים הבולמוסים האלה בערימות של חומרי-גלם שנותרו כאבן שאין לה הופכין – ובמעט מאוד פרודוקטים שאפשר להראות לאחרים בלי להתבייש.

בכל אופן, לפני כמה שנים הצליחה תקופת התכשיטים שלי לעבור את המחסום הראשוני הזה וחיפשתי מקום שבו אוכל למכור את עבודותיי במחירים סבירים (כלומר, רק כאלה שהייתי יכולה להרשות לעצמי כקונה). מכיוון שבישראל החנויות שוחטות את המעצבים באחוזים שהן נוטלות מהם (ומאלצת אותם בתורם לשחוט את הצרכנים על ידי הכפלה ושילוש של המחיר לצרכן) – הגעתי ל-Etsy. הו, אפשר להעביר שעות מול האתר הזה בלי להתעייף: מיליון מעצבות ומעצבים, אספנים ואמנים מציגים את מרכולתם, ותחושה אמיתית של קנייה מאדם – לא מסדנת-יזע אנונימית. לכל מוכר יש דירוג וחוות דעת מרוכשים מרוצים או מאוכזבים, דבר שמשפר מאוד את חווית הקנייה.
כמובן שלא הכל ורוד: חנויות רבות אינן שולחות את מוצריהן לישראל, ולעתים בעלות משלוח מופרכת, אבל בשביל מתנות קטנות לעצמכם או לאחרים – בעיקר אם אתם מאלה שמעדיפים לא לראות את הצעיף או הסיכה שקניתם על עוד 1,000 אנשים ברחוב – זה מושלם.

כיצרנית/מוכרת, אטסי היא הפלטפורמה הכי הוגנת ומשתלמת שישנה: היא גובה אחוזים בודדים בלבד מכל מכירה, ועל כל פריט שאני מעלה לחנות המקוונת היא גובה 20 סנט. זוהי התנהלות שרחוקה מאוד מהביזה המאורגנת של ירידים למיניהם (1,500 שקל לשלושה ימים, לדוכן של מטר, עוד לפני שמכרתי מוצר אחד? תשכחו מזה). היא גם הוגנת הרבה יותר מפלטפורמות מקוונות ישראליות כמו "מרמלדה מרקט" או "שופינג לאשה" ודומיהן, אשר גובות כ-200 שקלים לחודש מכל מי שפותח בהן חנות, בין אם נמכרו מוצרים או לא. אין לי טענות כלפי הפלטפורמות הישראליות ברשת – כולם מנסים להרוויח – אבל התוצאה היא עליית מחירי המוצרים. פער המחירים בין אטסי למרמלדה, למשל, זועק במקרים רבים לשמיים.

דבר נוסף שמסנדל את פריחת העסקים הקטנים ברשת בישראל הוא ההעלאה השערורייתית של תעריפי הדואר. אם בעבר משלוח של מעטפה מרופדת קטנה (בין 250 ל-500 גרם) לארה"ב בדואר רשום עלה כ-12 שקלים, היום עומד מחיר המשלוח על כ-24 שקלים – התייקרות של 109.8%. וחבילה לארה"ב שמשקלה בין 750 גרם לקילוגרם אחד? מ-23.10 שקל זינק מחיר המשלוח ל-46.50 שקל. מי אמור לספוג את העלייה הזו? הלקוח? היצרן? בנובמבר 2014 צוין ברעש וצלצולים יום shopping IL, שנועד – בהשראת מספר הרכישות העצום של ישראלים בעלי אקספרס ואתרים דומים – לעודד את המסחר המקוון בתוך ישראל. כמיטב המסורת הישראלית, יום השופינג הזה הסתכם במגוון עלוב ומחירים מופקעים – אך בדיעבד אפשר לראות בו דוגמה מושלמת לדרך שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל: בנובמבר מעודדים מסחר מקוון, בפברואר מחסלים אותו על ידי העלאת תעריפי הדואר. המכירות שלי, למשל, צנחו. כי כשהמשלוח עולה כמחצית מהמוצר עצמו – מי הפראייר שיקנה?