בכל פעם שהכותרות מבשרות על תוכנית לרפורמה בענף כלשהו בישראל — דיור, גז, חשמל — נזעקים הברונים השודדים, ומאיימים "ניקח את העסקים שלנו למקום אחר". בשבועות האחרונים נשמע טון דומה במעגלי "ברנז'ת התרבות והאמנות". אם תשתיקו אותנו, אומרים רבים, נעוף מפה. נראה איך תסתדרו בלי תרבות ואמנות.
אם מחר יפתחו בשביתה ללא תאריך סיום כל מוסדות התרבות בישראל — מי ישים לב? מה יקרה אם בתי הקולנוע ייסגרו והתיאטראות יוחשכו? אם יבוטלו אירועי "לילה לבן" בתל אביב, פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, פסטיבל מדיטרנה באשדוד, פסטיבל המשוררים במטולה, פסטיבל ימי זמר בחולון, פסטיבל המחולות בכרמיאל, ופסטיבל עכו? אם ייסגרו כל אולמי ההרצאות? מה יתרחש אם ערוצי הטלוויזיה ישדרו אך ורק רצף של מהדורות חדשות, מנוקד בפרסומות — לא סרטים, לא סדרות, לא תוכניות, כלום?
לא יקרה דבר — כי בישראל 2015 תרבות נתפשת כמוצר צריכה בקטגוריית הפרימיום. כלומר — מותרות. גם בשל מחירו הכבד (כרטיס למופע בפסטיבל ישראל או ארוחה לשלוש נפשות?), וגם כי בשביל לעצור לשעה וחצי ולחשוב על משהו שאינו דאעש או המינוס בבנק נדרשים ריכוז והתעלות — ובעיקר אוויר לנשימה, שיספיק ליותר מחצי דקה בלי להשתנק מחרדה.
תרבות עלולה גם לטמון בחובה מסרים חתרניים שאינם עולים בקנה אחד עם דף המסרים היומי מלשכת ראש ממשלתנו הנצחי, שמשוכפל ומופץ במאות אלפי העותקים של "ישראל היום", ובשידורי הערוץ הראשון, ערוץ 2 ולעתים (בעיקר בנושאי ביטחון) אף בערוץ 10. תרבות אמורה — באופן אידיאלי — להיות פצצת מחשבות מתקתקת. כזו שגורמת לנדודי שינה, לספקות, אפילו לכעס.
שרת התרבות. צילום: אורן נחשון ל"הארץ"
ופה? התיאטראות הגדולים עסוקים בבידור, בעיבודים מתחנפים ובמכירת כרטיסים לוועדי עובדים. שירי מחאה? אפילו אביב "דור מזוין" גפן מכר את נשמתו לפני שנים לפריים־טיים של ערוץ 2, והוא פופולרי מאי פעם. קולנוע ישראלי? היו כמה סרטים שביקשו להציג אמירה חברתית או פוליטית חריפה, אך ירדו במהירות מהמסכים. בסרטים דוקומנטריים צופים מעטים. הטלוויזיה היא צלחת פטרי סוחטת דמעות, ועל מצב הספרות והשירה אין מה לדבר: כולם כותבים — מעט קוראים. כמה ישראלים באמת מבקרים בגלריות ובמיצגי אמנות — מלבד הורים שמנסים להעביר עוד שבת בהפעלות חינמיות במוזיאון?
למי אכפת מ"תרבות" כזאת? למה שלמישהו — מלבד יוצריה — יכאב אם היא תיעלם? ומי אמר שכולם צריכים, רוצים או חייבים תרבות?
הדוגמה הכי קיצונית למצב שבו ענף שלם נמחק מבלי שהציבור יתרעם על כך נמצאת בעיתונות המודפסת. מלבד המשבר העולמי שזו חוותה מאז כניסת האינטרנט לזירה, בישראל נדרסו העיתונים תחת גלגלי קלנועיתו של איל־הקזינו שלדון אדלסון וביטאון לשכת ראש הממשלה שלו. אחריו, בצניחה חופשית, ירד תהומה "ידיעות אחרונות", פעם עיתון אמיתי, שכיום הדבר היחיד שמבדל אותו מהחינמון הוא שנאתו לנתניהו. הלאומנות הצעקנית, האתנוצנטריות, הצדקנות, החנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר — הכל שם, באותיות גדולות ואדומות על רקע שחור, מנוקד בצילומים חושפניים וב"ראיונות" עם דוגמניות.
שלדון אדלסון. צילום: רויטרס
לאף אחד זה לא מזיז. עם ישראל אינו מטומטם: הוא יודע שהחינמון הוא שופרם של אדלסונתניהו, הוא מריח את האינטרסים אצל נוני מוזס. הוא יודע — ופשוט לא אכפת לו. העולם האנטישמי כולו נגדנו, צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, העם היהודי הוא העם הנבחר — וזהו. בשביל מה צריך כלי תקשורת שיערערו על הקביעות האלה, סתם בשביל לעצבן? עדיף לקרוא חדשות טובות על עצמנו וחדשות רעות על הגויים שעומדים עלינו לכלותנו. ומי שחי בשלום בלי עיתונות חוקרת ודוברת אמת — ימשיך לישון בשקט גם בלי תרבות ואמנות.
ישראל של הקיסר נתניהו הראשון התפרקה מיוזמתה מכל חובותיה כלפי אזרחיה. החברה הישראלית נהפכה לחברה בע"מ. תאגיד. ובתאגיד — אין צורך בתרבות. מספיק יום כיף לעובדים מדי פעם.
ישראל היא מדינה כובשת ומתבהמת, ששולטת באלימות בעם אחר כבר חמישה עשורים. שום הצגה או פואמה לא תכסה על כך. הגיע הזמן שהאמנים הרמוסים, העניים והעייפים מתחנונים ירפו מאשליותיהם ויפסיקו להיות עלה התאנה הליברלי של משטר ושל עם שאינם רוצים בהם ושלא יבחינו בהעדרם.
נועה אסטרייכר | אחת העם 
את כותבת מאוד יפה אז אני כמעט במילים –
מסכים עם כל מילה שלך, אבל ביום שהאומנים יפסיקו להיות עלה התאנה – או בזה שאחריו –
מה אז? האם אין פה דבר ששווה להילחם בעבורו?