אני מחרבן לך בסלון כי זו דמוקרטיה. לא מסכימה? עוד שמאלנית אלימה וסותמת פיות!

בישראל, נראה שפייסבוק החליף זירות ציבוריות רבות: הוא החליף את המכתבים למערכת, את ההפגנות בכיכרות (לפחות מאז 2011 לא נראתה הפגנת מחאה של ממש – מלבד מחאתה המוצדקת של הקהילה האתיופית, שגם היא נמוגה כלעומת שבאה – אולי בגלל הזין המוחלט שממשלת נתניהו שמה על המפגינים), ובמידה רבה גם את שלטון החוק: אנשים רבים מעדיפים לפנות לדף הפייסבוק של בית עסק שרימה אותם, או של עירייה שדפקה אותם, וכמובן של המשטרה שלא עושה את העבודה שלה. בפייסבוק המענה מהיר, והחשש מפני יצירת דימוי שלילי גורמת לגופים שונים לפעול בפייסבוק כפי שהיו אמורים לפעול בעולם האמיתי: בזריזות וברצון לתקן את משוגותיהם.

אבל פייסבוק יצר גם בלבול גדול בסוגייה סבוכה: איפה נגמר החופש של אדם אחד ומתחיל החופש של הזולת. כלומר – איפה הזכות שלך להגיד מה שבא לך נתקלת בזכות שלי שלא לארח את הטינופת שלך אצלי בבית.

הנה דוגמה טרייה (מאתמול) לתגובה שהושארה אצלי בדף. המגיב, שלא אחשוף את שמו ותמונתו, כתב אותה אחרי פוסט שעלה אצלי (לא אני כתבתי – רק שיתפתי) שעסק בתמונות שבהן נשים וילדות מנסות לעצור בכוח חייל צה"ל רעול פנים (!) שתוקף ילד פלסטיני שבור-יד לאחר שזרק אבנים. ברור שהתמונה עוררה אמוציות שטרם שככו, וחבר הפייסבוק הנ"ל, שלא הכרתי ולא פגשתי מעולם, בחר להגיב במילים הבאות:

"קת לראש, לרי באוויר ואם זה לא עוזר גם ירי לפלג גוף תחתון וירי על מנת להרוג. זה לא משנה שהן נשים ושהן פלסטיניות, הוא תחת מתקפה וכאדם כמו כל אדם עליו להגן על עצמו"

מכיוון שלא רציתי אצלי ברשימת החברים אדם שבעיניו ירי באזרחים (נשים וילדים) הוא מעשה הגיוני ומתבקש (גם לנוכח זריקת אבנים. מעניין אם גם בבית אל היו צריכים החיילים לירות בזורקי האבנים) – אינפרנדתי אותו. לרוב אני לא מודיעה על כך למאונפרנד – פשוט מעיפה וגמרנו. משום מה, החלטתי להגיב ולבשר לו. שלוש שניות אחר כך התחילה בינינו השיחה הבאה בהודעות פרטיות (לא יודעת למה טרחתי לענות. אבל השתלשלות השיחה מוכיחה יפה את הטענה שלי). בבקשה:

or2

אני אוהבת להמשיל את פרופיל הפייסבוק שלי (כמו את הבלוג שלי) לסלון ביתי. הוא שלי, והוא פרטי. כלומר, אנשים מוזמנים לסלון ביתי, אין לי בעיה לספר על מה קורה בסלון שלי – אבל יש לי בעיה גדולה עם אורחים שמתעקשים על "זכותם" לחרבן לי על השטיח (כלומר – לטנף את המרחב הוירטואלי שלי בזוהמה מילולית ובהסתה מפורשת), בשם איזו "דמוקרטיה" או "חופש ביטוי" ערטילאיים. המושג "דמוקרטיה" כל כך התעוות בעשרות השנים האחרונות בישראל – דמוקרטיה, לפי עדות בוחרי נתניהו, בנט ודומיהם, היא הזכות לחרבן לי על השטיח, ואז לדרוש  – באיומי אקדח – שאביע התפעלות נפעמת מהערימה החומה והמהבילה. סירבתי להתפעל? אני "מסרבת לשמוע דעות שונות משלי". ביקשתי שהמחרבן ייקח את מיטלטליו ואת התחת שלו ויעוף לי מהסלון? אני "סותמת פיות", ו"פועלת באלימות". מגדילים לעשות אנשים שמתעקשים שאני "בתור שמאלנית", מחוייבת להפגין "פלורליזם" ו"סובלנות", כשבמילים "פלורליזם וסובלנות" הם מתכוונים – "תני לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, גם אם זה פוגע בך ובזכות הבסיסית שלך לחיות בלי לסבול התקפות אלימות בסלון ביתך. את שמאלנית, חובה עלייך לספוג הכל".

כשמנסים להסביר לאנשים כאלה (ויש המון כאלה) ש"דמוקרטיה" אינה צ'ק פתוח להתעלל בזולת, ש"פלורליזם" אינו מתן הסכמה מראש לכל עוול, ושגם ל"שמאלנים" יש קווים אדומים, כמו למשל השטיח בסלון – הם יורדים מהפסים: איך את מעיזה לסרב לקבל את החרא שלנו?! מי את שתגידי לנו לא להביע את עצמנו באמצעות כריעה וחירבון במרכז הסלון שלך? זכותנו!!! זו דעה לגיטימית!!! החרא שלנו הוא הצד שלנו, חשבנו ששמאלנים רוצים לשמוע גם את הצד השני!!! עכשיו אנחנו מבינים שהשמאל לא רוצה לשמוע או להבין את התמונה הגדולה, שאתם חבורה של סותמי פיות שלא מוכנים לקבל שום דבר חוץ מאנשים כמוכם!!!

אם מבקשים מהם להנמיך את הלהבות והווליום, או סתם לקבל את הדעות ה"שמאלניות" שלי אצלם – הם לא חושבים שיש בכך צורך. הם לא "שמאלנים" –  הם לא התחייבו אף פעם לספוג שום דבר מאף אחד, הם לא חתמו על שום סובלנות באפסנאות, אותם אי אפשר להכריח להיות נחמדים או פלורליסטים. את זה הם משאירים לנו, תפקיד שרק עלינו יש חובה למלאו.

יש פה חוסר הבנה בסיסי ובעיקר טשטוש גבולות (כמה לא מפתיע, בהתחשב בכך שמדובר תמיד באלימות שמופעלת מצד ימין לצד שמאל): התפיסה היא "מה ששלי – שלי. מה ששלך? גם שלי!". תגובות בפרופיל שלי הן לפתע "דיון ציבורי". אינפרונד (ביטול חברות בפייסבוק), פעולה הכל כך בסיסית ומתבקשת (אחרת היא לא היתה קיימת…) משמעה "סתימת פיות" ו"אלימות". כלומר – זכותי לעשות אצלך מה שבא לי, לירוק ולקלל ולהתפרע ולהסית לאלימות – אבל בשום אופן אין לך זכות לסרב לנוכחותי. יש לך זכות אחת בלבד: להגיד תודה שאת לא בסוריה.

(מאוד מייאש)

ולקינוח, תוספת נפלאה של דוד ספרא, עוד חבר פייסבוק שלי. הוא תרגם מאתר XKCD

11693968_1618608455076727_402824920027135701_n

 

מודעות פרסומת