לידיעת שרת התרבות מירי רגב: הטקסט הבא נכתב בעקבות הסערה התורנית של יחסי אמנים-התנחלויות, שפרצה אז בעקבות פתיחת היכל התרבות באריאל, והודעתם של כמה שחקנים כי יסרבו להופיע בו.
***
מה בסך הכל ביקשנו? קצת תרבות.
לחזור מהעבודה ביום חמישי, להתקלח, להתלבש יפה ולצאת להצגה החדשה של הקאמרי. לא, לא בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, 20 דקות נסיעה מפה על כביש מס’ 5. אנחנו רוצים שתל אביב תבוא אלינו. היכל התרבות המפואר והמאובזר מחכה רק לכם, שחקנים, במאים ומחזאים יקרים. תראו עד כמה מעריכים אתכם באריאל. כאן לא תופיעו חלילה כמו באיזה חור, במועדונית מעופשת של המתנ”ס. יש לנו במה ענקית וכיסאות רכים, שני אולמות (הגדול- 530 מקומות, הקטן- 120) וקפיטריה מושקעת. 35 מיליון ש”ח עלתה הבנייה- והכל בשבילכם. רק תבואו, אוהבים אתכם פה.
שייקספיר. עיבוד תמונה: נועה אסטרייכר
מה זאת אומרת ‘לא באים’? תקשיבו טוב, חבורת חארות –
מי אתם בכלל שתחליטו איפה להופיע ואיפה לא? חוצפנים, תל אביבים מנותקים, שמאלנים תבוסתנים. בוגדים אנטי-ציוניים. מצפון זה סבבה, אבל לא על חשבוננו. די לכיבוש? לכו תקאווד, צפונבונים דקדנטים אכולי שנאה עצמית. דין אריאל כדין תל אביב- אז מה אם תל אביב הוכרה ע”י האו”ם ונמצאת בגבולות הקו הירוק, ואריאל לא סופחה מעולם למדינת ישראל ונמצאת בשטחים שמוחזקים בניגוד לחוק הבינלאומי? אתם לא מעניינים אף אחד, יפי נפש אומללים, מבחילים. אתם תבואו, שמעתם? על אפכם וחמתכם תבואו. לא רק להפקות גדולות- גם להצגות קטנות. הנה, האולם הקטן שלנו נקרא “אולם הפרינג’”. כן, פרינג’- גם האפסים מפסטיבל עכו עם הדו-קיום שלהם בסוף יבואו. למה? כי אנחנו נסגור לכם את הברז. אין יותר תקציבים. גמרנו. אם לנו אין תיאטרון- לאף אחד לא יהיה תיאטרון. ככה זה. ואז אתם תתחננו- בבקשה, אריאל, אנחנו מוכנים להופיע אצלכם בהיכל. אבל אז יהיה מאוחר מדי. תצטרכו לעבוד באמת, כמונו, במקצועות של בני אדם: חשמלאות, מחשבים. תביאו קצת תועלת סוף סוף במקום לבזבז זמן על תיאטרון וכל הזבל הזה שאף אחד לא צריך.
מה ביקשנו? קצת עדנה מזי”א, פה ושם איזה ענת גוב.
שמואל הספרי? על הכיפאק. אפילו איתי טיראן המשתמט, החלאה הזה- אפילו אותו אנחנו מסכימים לקבל פה. אבל רבאק, תישארו בתיאטרון! מה פתאום כל כך אכפת לכם ממה שמסביב? תבואו, תעשו את הקטע שלכם ותחזרו הביתה. לא מעניין אותנו מה אתם חושבים- אתם כמו כל ספק-שירות אחר: אינסטלטור, גרר, מוסכניק. מה כל כך קשה לסתום את הפה ולהתעסק רק במה שאתם מבינים בו? חבל שאין ממש שחקנים, במאים או מחזאים בימין, לא ברור למה. באמת חבל- כי אנחנו מבטיחים לכם שאם היו כאלה, לא היינו צריכים אתכם ולא את הטובות שלכם. אם היה תיאטרון ימני, הייתם יכולים להישאר בבועה השמאלנית שלכם ולהציג לעצמכם. היינו מסתדרים מצוין בלעדיכם, תסמכו עלינו. היו עולות כאן הפקות ציוניות, עם ערכים, עם שחקנים שאין שום סכנה שיחליטו פתאום לקשקש לאיזה מיקרופון או לחתום על עצומה. מלח הארץ היה מגיע להופיע כאן, אם רק היו לנו אנשי תיאטרון משלנו. עכשיו אנחנו הולכים ללמד אתכם מה קורה בישראל למי שלא מתנהג יפה אלינו. תאמינו לנו- זה רק מאהבה.
נועה אסטרייכר | אחת העם 