עוד לא

 

אני, בגיל 11, בתקופה שבה חשבתי שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. זמן שיא של שנאה עצמית, שתודלקה ע"י ילדים מנוולים בבי"ס

קוראים לי נועה, אני בת 31, ואני מכניסה את הבטן מגיל 7. קראתם נכון. 24 שנה. אם ללכת עם הבטן בפנים היה ספורט – הייתי נדיה קומנצ'י.
יש לי, כמו להמון נשים, הפרעות אכילה מינוריות ואף נעימות כמו שרשרת מתוק-מלוח (משהו מתוק ואז משהו מלוח ואז משהו מתוק כדי לאזן את המלוח ואז מלוח כדי לאזן את המתוק – עד שנשבר הזין ואני שותה מים כדי לנטרל. ואז בא לי משהו מתוק וכן הלאה). וכשזה מגיע לגלידה ולשוקולד אין לי ממש יכולת (ואתם יודעים מה? גם לא רצון) להפסיק. שוקולד וגלידה הם החיים. ולכן אני משתדלת מאוד לא להכניס אותם הביתה (מה שכמובן לא מונע ממני להתפרע מחוץ לבית). אבל כשחושבים על זה, העובדה שיצאתי מהילדות וההתבגרות ללא הפרעות אכילה היא נס של ממש. וב"הפרעות אכילה" אני מתכוונת לאנורקסיה ובולימיה. הקלות שבה יכולתי להתגלץ' לאסון אנורקטי/בולימי מבהילה אותי עד היום. לא יודעת איך, אבל לא התגלצ'תי. ובכל אופן, בסופו של דבר החרדות שלי מפני אובדן שליטה מצאו להן מוצא בצורת התקפי חרדה שמלווים אותי כבר 15 שנה, אז שלא תגידו שהחיים לגמרי דבש ותופינים.

מאוד טרנדי עכשיו לאהוב את הגוף שלנו. בפייסבוק ובאינסטגרם יש גל חזק של פוסטים וצילומים של נערות ונשים שמראות את עצמן ואת הגוף שלהן בלי פילטרים או פוטושופ, עם צלוליטיס, קפלים בבטן, תחת כבד, ירכיים גדולות, זרועות עבות. הכל בשמחה ועם חיוך, בבגדים צמודים וצבעוניים או בביקיני. קוראים לזה "דימוי גוף חיובי" (bodyposi), ואני נורא רוצה להיות חלק מהגל הזה, אבל – עוד לא.

View this post on Instagram

You can get there. Maybe right now you can't see a way out. Maybe you've been dragged into the depths of self hatred, and you just can't see a way back up. We've all been poisoned by a world that profits from us hating our bodies, and if they had their way we'd be tied down forever. Paying for their impossible idea of perfection with our money, our self esteem, our happiness. But I know that you can break free. Because I did. You just have to believe that you can. You have more strength inside of yourself than you will ever know. You are powerful. Powerful enough to rip off those chains holding you down, and refuse to believe that you aren't good enough any longer. You've spent enough of your life shackled by other people's expectations. It's time to be free, and embrace the beautiful body positive warrior that's been in you all along. If this girl can get there, I know that you can too. 💜💙💚🌈🌞

A post shared by Megan Jayne Crabbe 🐼 (she/her) (@bodyposipanda) on Aug 30, 2015 at 10:36am PDT

 

בגיל ארבע, אחרי חופשת חג, הגננת צבטה לי בבטן ואמרה "נו שמיינה, אכלת טוב אצל סבתא אני רואה". העובדה שהמשפט המדויק הזה שרד במוחי אחרי 27 שנים מעידה על עומק הכווייה שהוא כווה בי. ואפרופו סבתא, קחו בחשבון שבמשפחות ממוצא רוסי יש יחס דואלי-מופרע למזון: מצד אחד, הילדים חייבים לאכול מה שנותנים, ונותנים הרבה. מצד שני, ילדים אמורים להיות מין כלבי-תחרויות מוצלחים שאפשר לנפנף בהם מול כולם – ואיך אפשר לנפנף בילדה שמנה? וכאן נכנסת הדואליות המופרעת. דוחפים לך אוכל ומפנקים, ודקה אחר כך נוזפים בך שאת שמנה. מחביאים ממתקים בכל הבית, וצועקים עלייך כי חיפשת ומצאת ואכלת. אצלי גם היתה אמא עם תסביכי אוכל/השמנה משלה, ונחשו על מי יצא התסכול שלה? נכון. (מאז היא גם הפסיקה לעשן, גם רזתה וגם התמכרה למכון כושר. חשבתי/קיוויתי שכך היא תרד ממני בעניין המשקל. התבדיתי. פעם בכמה זמן היא זורקת לי הערה שהורסת לי את הבריאות ואת היום. אני מנסה לא להתייחס אבל זה כואב מדי. וזאת אמא שאני אוהבת, כן?).
ועכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמהצד ההונגרי של המשפחה היה לי אבא עם קונדיטוריה שכל ויטרינותיה, עוגותיה וקצפותיה היו פתוחות בפניי – ותבינו הכל.

אז מכיתה ב' אני מכניסה את הבטן. מאז שקראתי ב"ראש 1" שזה מחזק את השרירים שלה והיא תישאר ככה בסוף. אז לא – היא לא. גם בתקופה הרזה בחיי – היא היתה בולטת. תחשבו כמה מופרע זה שילדה בת 7 מסתובבת כשכל מרכז הגוף שלה מכווץ והיא בקושי מעזה לנשום, כי הבטן. ושילדה בת 7 מסתכלת על עצמה במראה וחושבת איך אולי אפשר לחתוך או לגזור את הקפלים בבטן. ושילדה בת 7 קוראת בשקיקה כל ידיעה על חידוש בתחום ניתוחי שאיבת שומן. ועכשיו תחשבו על אשה בת 31 שעדיין עושה את זה. אמנם כבר לא מנסה לגזור את הבטן מול המראה – אבל במחשבה היא עדיין שם. ועדיין הולכת עם הבטן בפנים.

ואם נחזור למתקפה המבורכת של תנועת דימוי הגוף החיובי – הנה משהו שמציק לי באופן אישי: רוב מוחץ מבין הנשים/נערות שמצטלמות ומפרסמות ומתגאות בגוף שלהן כמו שהוא, זכו לקבל בהגרלה הגנטית גזרת שעון חול וזוג שדיים מפואר. כלומר, יש להן בדיוק את הגזרה הקלאסית של מודל היופי, רק בקנה מידה גדול יותר. אוקיי, אז יש להן בטן גדולה או ירכיים עבות – אבל מעל הכל יש זוג ציצים יפהפיים. אז מה החוכמה?

View this post on Instagram

Ohemaa bikini set NOW AVAILABLE IN SIZES👙👙👙 1-3x #swimwear #plussize #plussizestyle #plussizefashion #plussizeboutique #fatkini #fatshion #akwea

A post shared by Plus Size Clothing (@akwea) on May 11, 2016 at 7:37am PDT

קשה לי להתחבר לבנות האלה, למרות שאני מעריצה אותן והן נפלאות. למה? כי הכרטיס שלי להגרלת הגנטיקה זכה במותניים ישרים, לא צרים, ובחזה זעיר. ולא משנה מה – כשאין ציצים, קשה להסתיר את הבטן. וכל אופנת הבוטילישס לא רלוונטית לגביי, כי אין לי את הגזרה הזו. בסופו של דבר מדובר במודל יופי. אחר, מקבל – אבל עדיין מודל יופי, כזה שהיה מקובל במאות הקודמות. ואני לא נראית כמו המודל הזה. הלוואי שהייתי. הלוואי שלא היה אכפת לי כמו מי או מה אני נראית.  (ואף מילה על סלבס ישראליות שפורצות לתודעה כשמנמנות/מלאות/עסיסיות, דופקות סיבוב של שנה על הכרטיס של "אוהבת את עצמי כמו שאני", "מרגישה הכי אישה" ו"רוצה להיות מודל בריא לחיקוי לנערות" – ואז הפעם הבאה שהן צצות בתקשורת היא בראיון בלעדי אחרי שהשילו 20 קילוגרמים וכמובן עברו "מהפך").

לעזאזל, אני אפילו לא באמת שמנה. כמו שלא באמת הייתי שמנה אז, בילדות. היתה לי, כמו היום, בטן בולטת. ופנים עגולות. כל השאר היה רגיל. גם עכשיו. אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי עדיין. לפעמים, בחלקים מסוימים. האמת שאת רובו אני די מחבבת. אבל אם היתה קפסולה כזו שבולעים וקמים בבוקר עם בטן שטוחה וציצים נאים ועור פנים נטול צלקות אקנה – הייתי עוברת לישון בשק שינה בכניסה לחנות שבה היא נמכרת, כמו הדפקטים האלה שמחכים לדגם החדש של האייפון. לא דחוף לי להיות מידה 36 (אסתפק ב-40), וגם לא ממש בא לי להתחיל שוב את סחרחורת הדיאטות. נמאס לי – אני רוצה גם פשוט להיות אחת כזו שמסתכלת על הגוף שלה במראה ואומרת לעולם שיישק לה בתחת (דווקא אותו אני מסמפטת, יש לציין).

השבוע, פייסבוק הקפיץ לי תמונות שלי שצולמו לפני 7 שנים. אז, כשהן צולמו, כל מה שיכולתי לחשוב כשהסתכלתי עליהן הוא "אוי ואבוי. איזה עור פנים מחריד". היום אני כמובן מסתכלת עליהן וחושבת "תמונות יפהפיות, אוי ואבוי כמה שהשמנתי מאז". נמאס לי מהחרא הזה. גם אני רוצה לאהוב את איך שאני נראית. ללכת לים עם קפל-בטן משתפל ולשים זין על העולם. אבל אני עוד לא שם.