חדש, חדיש ומחודש

מי שהכיר אותי לפני גיל 20 יודע. 99% ממי שהכיר אותי אחרי גיל 20 לא יודע.

לא יודע מה?

שהייתי ילדת במה. בין גיל שנתיים לגיל 20 כל מה שרציתי לעשות היה להופיע. לשיר, לנגן, לשחק. כל מה שרציתי להיות היה שחקנית תיאטרון או זמרת או גם וגם.

בת שנתיים בערך. מופיעה, כמובן

אם בבית הספר היסודי התקשיתי לפרוח באמת בגלל שהייתי כל כך דחויה חברתית, הרי שברגע שהגעתי לתיכון קיבלתי סוף סוף צ'אנס והתפוצצתי כמו תותח קונפטי. שרתי, ניגנתי ושיחקתי בכל רגע, בכל טקס, בכל מופע. היו לי קוצים בתחת והרבה מאוד ביטחון עצמי, סוף סוף. הייתי משוכנעת שאני כישרון. מה כישרון – עילוי, "FAME, בייבי ריממבר מיי ניים!" (מינוס הטייץ והחותלות).

אחרי גיל 20 ירדתי מהרעיון (שילוב של כמה חודשים מאוד מאוד טראומטיים ב"רימון" + זוגיות סבוכה עם מוזיקאי הרבה יותר מוכשר ממני). עברתי אל מאחורי הקלעים, הכי מאחוריהם שיש: עריכה בעיתון. כמה עמוק מאחורי הקלעים נחבא המקצוע הזה? הכי עמוק: אפילו קרדיט לא מקבלים בו.

זה לא אומר שהדחף או הרצון להופיע נעלמו. אבל לא כל כך היה לי איך ומה. בכל אופן, הירידה המוחלטת מהבמה אירעה פחות או יותר לפני 10 שנים. עשיתי כל מיני דברים קטנים (הקלטת קולות רקע וכאלה), אני עושה קריינות. אבל כאמור – שום דבר מאז'ורי. ובשום אופן לא מול קהל.

בכל אופן, אני חורגת ממנהגי בהרבה מאוד אופנים כשאני מפרסמת פה לינקים לשני שירים. המלים הן של אברהם סוצקבר, בתרגום בני מר. הלחן הוא של יונתן בר גיורא. אני שרה. אפילו הופענו עם זה בערב לכבוד יציאת הספר "חרוזים שחורים", שהוא תרגומים של בני מר לשירים והגיגים של סוצקבר. זה היה בסוף מארס בבית ביאליק, ואם יום אחד יהיה וידאו מההופעה הזו (שבה השתתף גם השחקן הישראלי הנערץ עליי שהוא גם זמר בחסד עליון, דורון תבורי) ואם הוא יהיה סביר (בכל זאת, כמעט איבדתי את ההכרה מהתרגשות), אעלה אותו מתישהו גם לפה.

בינתיים – הנה השירים, שלהפתעתי הרבה אפילו הושמעו ומושמעים ברדיו (בעיקר רשת ב' וכאלה) מדי פעם. זהו, אני סיימתי לדבר.

 

 

מודעות פרסומת

עליו אי-אפשר לומר שהוא לא בקי בחומר

בהמשך לסערת טורו של יוסי קליין ב"הארץ". היו שהאשימו את קליין בבורות. בחוסר היכרות עם החומר האנושי. כמה דתיים-לאומיים הוא כבר פגש בחייו, שאלו. תל אביבי מתנשא ששותה קפה עם ערלים, מה הוא מבין בגאולה ובאלוהים?

את הדובר הבא לא תוכלו להאשים בבורות או בחוסר היכרות עם הציונות הדתית, כי הוא אחד מבניה. בשר מבשרה, בוגר ישיבת נתיב מאיר:

"אני רוצה לדבר על גוש אמונים. או יותר נכון, על המנהיגות הרוחנית-הלכתית והתרבותית של המפעל הזה. מה שמעניין אותי עכשיו זה לא עתידה של הציונות – כמו עתידה של היהדות. יש פה פירוש חדש ליהדות. מול מה הוא מעמיד אותנו? איזה זיכרון יהודי הוא משאיר לדורות הבאים? מבחינתי, זה המעשה החשוב. כי זו תנועה יהודית שבה בשם התורה, בשם ההלכה, בשם המסורת – היא לא רק מפרשת אותה, היא יוצרת אותה בנסיבות של האתגר הגדול ביותר שהיה אי-פעם אולי לדת ישראל בעידן המודרני: הציונות.

גוש אמונים הוא תנועת נוער. זה נוער הגבעות ונוער זה ונוער שם…כל מקום שאתה בא, אתה רואה נוער. בעמונה…אפילו ההזדקנות של אנשי גוש אמונים היא לא נחמדה. זה כמו קומונרים שהזדקנו, יפי הבלורית והתואר…אני זוכר שכשאני הייתי תלמיד ב'נתיב מאיר', ראש הישיבה היה ר' אריה בינה, כשהגיע חנן פורת לקחת תלמידים לסבסטיה – אני הייתי אז בשביעית – ר' אריה שאל את פורת: 'מה אתה לוקח את הילדים האלה? זה עניין…אתה אומר שזה המשיח? במשיח צריכים לטפל אנשים מבוגרים!'.

עכשיו… אני מדבר על מרכיב מאוד עמוק. זו תנועה מאוד ניאו-רומנטית, פולקיסטית, שיש בה יסוד עמוק אנטי-אינטלקטואלי. מה שקוראים תורת ארץ ישראל. אני קורא לזה 'הצה"ליזציה של התלמוד'. משהו שמשנה את דמות היהודי במובן הבסיסי שלה. זו כבר כוריאוגרפיה אסתטית, הדובון עם הסנדלים…זה קצת אנכרוניסטי, זה מנסה לשחזר עולם שמנסים לתפוש אותו אחרי שהוא כבר עבר… יש ניאו-רומנטיקה שהיא מאוד עמוקה בתנועה הזו. הערך של האינטואיציה, הנבואה… נקרא לזה 'ריאקציה אגררית'. אבל הדבר היותר עקרוני, ופה אני עומד לסיים: אני מסתכל על דוגמה – ועד רבני יש"ע. אין עניין אחד שקשור בברוטאליות שלא עומדים מאחוריו. יש הפצצה של כפר כנא? לא, זה מוסר נוצרי להביע אכפתיות על פגיעה ב… ואחר כך יוצא שאסור לסחור עם ערבים. ותמיד הכל בשם התורה. אני קורא לזה… יש נוהל שכן? יש גם נוהל פסוק. מאחורי כל תועבה יש פסוק. ואת זה אני אומר בכאב. אתה מסתכל על ההיסטוריה של המנהיגות הרוחנית של הימין הדתי. ואני אגיד את זה בצורה הכי בוטה: זה מהפנים היפות והקורנות של הרב קוק – לאגרוף של הרב כהנא. לאט לאט.

רעולי פנים ליד ההתנחלות יצהר. צילום: אי-פי

ותמיד יש קשר בין אותנטיות לברוטאליות. דאגה מוסרית? זה עניין מערבי, דקדנטי…להיות אותנטי זה להיות ברוטאלי. ואם אני עושה את הדין וחשבון הזה, אני אומר בסופו של דבר מבחינת הדין וחשבון היהודי – הזרמים האלה של המנהיגות הרוחנית, סו קולד, של ההתיישבות, הם בעצם הצינור שמעביר את ביב השופכין האירופאי ללב-לבה של היהדות: לאומנות, שנאת האחר, הראייה האורגנית של האומה, הראייה האורגנית של היחס בין האומה לארץ, העלאת האינטואיציה, מיליטריזם – כל הדברים האלה. אפשר לקרוא לזה 'יהדות שורשית', אבל זו תופעה אירופאית. זה דין וחשבון שבמובן מסוים לא פחות חשוב משאלת עתידה של הציונות".

הדברים נאמרו על ידי פרופ' משה הלברטל ב-19.9.2010, בדיון על ספרו של גדי טאוב, "המתנחלים", באוניברסיטה העברית בירושלים. להלן הסרטון: